כי אנחנו כבר לא בשנות ה-40.
יש שני הבדלים עיקריים: 1. יש צורך בהסכמה של המדינה המארחת בקבלת התושבים (אי אפשר להעבירם ללא הסכמת הרש"פ). 2. סיבה הומינטרית מספיק טובה בכדי לאפשר השארות של תושב בנתינות הזרה. גם אם תושב ניסנית מתעקש להשאר במקומו, יש סיכון גדול לחייו, ומחובתה של המדינה למנוע זאת. בניגוד לכך, תושב ערבי שבחר להשאר בתחומי ישראל של 1948 הסתכן הרבה פחות. ההצעות שנעשות כדי "לאזן" את ההבדלים הן בעצם הפיכת חיי הערבים הישראלים לגיהנום בכדי ליצור שיוויון מלאכותי. היות ואני כבר צופה תשובות מסגנון אלה מצד חלק מבאי השרשור, אקדים ואאמר כי הפיכת ישראל למקום המהווה "סיכון הומאניטרי" עבור ערביי ישראל איננה דרך לגיטימית ליצור משוואה. אגב, את הכללים הללו מפרים היום במקרה אחר - עשרות פליטים סודאנים שנמלטו מרצח העם בדארפור גורשו ע"י ישראל חזרה אל עבר מותם בסודאן. טבח המוני, לדוג', זו סכנה ממשית לחייו של אדם.