דעתכם:

משתפרת1

Well-known member
קרובת משפחה חולה בסרטן סופני. אין טיפול שנותן סיכוי כלשהו. נותר לה רק להמתין לסוף. כרגע היא בביתה עם מטפלת 24/7. היא אלמנה, יש לה 4 ילדים בוגרים שלכל אחד מהם משפחה גדולה. אף אחד מהם לא גר ממש קרוב, אך הם מגיעים לביקורים כדי לעזור. היום שאלה אותנו אם כדאי לה להמשיך להשאר בבית או לעבור להוספיס. מה דעתכם?

אני אתחיל: המצב הנוכחי שלה לא יישאר כפי שהוא, ההתדרדרות במצבה (כרגע היא אפילו לא מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת מהבית, בוודאי לא לעלות חזרה) רק תמשיך ותחמיר. הצורך בתרופות נרקוטיות הולך ומתקרב. אינני יודעת אם מטפלת כלשהי יכולה להתמודד עם רמת טיפול כזו, ויכולה לקחת אחריות. אף אחד מהילדים לא יעבור לגור איתה ולטפל בה ברמה של הוספיס בית. כשאחי גסס גיסתי המלאכית טיפלה בו כמו עשרה מטפלים, הילדים שלהם שגרים באותו ישוב נכנסו מספר פעמים ביום לעזור (ביחוד כשהיה צורך בפעולה כמו הרמה או שינוע). העזרה של עו"ס, אח ורופא שהגיעו כל אחד פעם בשבוע היתה מצויינת, אך הכל התבסס על גיסתי שעצרה כל דבר בחיים שלה והקדישה את עצמה לטיפול סופר מסור באחי. זה לא המצב אצל אותה קרובה (כאמור- אלמנה שחיה לבד בביתה). לכן לדעתי עדיף לקרובתנו לעבור להוספיס, שם הטיפול הרפואי מובטח, וילדיה- נכדיה- ניניה ימשיכו לבקר.
רוב האנשים לא רוצים לעזוב את הבית, ומבקשים ממשפחתם לעשות הכל כדי להשאר עד הסוף בביתם, בחדרם, במיטתם. הקרובה הזו העלתה את השאלה ביוזמתה, כלומר הרעיון לא מפחיד אותה. בשיחות איתה אני לא מתכוונת להגיד לה חד וחלק מה דעתי, אלא רק לעזור לשקף את המצב, לעורר את החשיבה שלה כדי שההחלטה- לכאן או לכאן- תהיה לגמרי שלה.
תובנות?
 
קרובת משפחה חולה בסרטן סופני. אין טיפול שנותן סיכוי כלשהו. נותר לה רק להמתין לסוף. כרגע היא בביתה עם מטפלת 24/7. היא אלמנה, יש לה 4 ילדים בוגרים שלכל אחד מהם משפחה גדולה. אף אחד מהם לא גר ממש קרוב, אך הם מגיעים לביקורים כדי לעזור. היום שאלה אותנו אם כדאי לה להמשיך להשאר בבית או לעבור להוספיס. מה דעתכם?

אני אתחיל: המצב הנוכחי שלה לא יישאר כפי שהוא, ההתדרדרות במצבה (כרגע היא אפילו לא מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת מהבית, בוודאי לא לעלות חזרה) רק תמשיך ותחמיר. הצורך בתרופות נרקוטיות הולך ומתקרב. אינני יודעת אם מטפלת כלשהי יכולה להתמודד עם רמת טיפול כזו, ויכולה לקחת אחריות. אף אחד מהילדים לא יעבור לגור איתה ולטפל בה ברמה של הוספיס בית. כשאחי גסס גיסתי המלאכית טיפלה בו כמו עשרה מטפלים, הילדים שלהם שגרים באותו ישוב נכנסו מספר פעמים ביום לעזור (ביחוד כשהיה צורך בפעולה כמו הרמה או שינוע). העזרה של עו"ס, אח ורופא שהגיעו כל אחד פעם בשבוע היתה מצויינת, אך הכל התבסס על גיסתי שעצרה כל דבר בחיים שלה והקדישה את עצמה לטיפול סופר מסור באחי. זה לא המצב אצל אותה קרובה (כאמור- אלמנה שחיה לבד בביתה). לכן לדעתי עדיף לקרובתנו לעבור להוספיס, שם הטיפול הרפואי מובטח, וילדיה- נכדיה- ניניה ימשיכו לבקר.
רוב האנשים לא רוצים לעזוב את הבית, ומבקשים ממשפחתם לעשות הכל כדי להשאר עד הסוף בביתם, בחדרם, במיטתם. הקרובה הזו העלתה את השאלה ביוזמתה, כלומר הרעיון לא מפחיד אותה. בשיחות איתה אני לא מתכוונת להגיד לה חד וחלק מה דעתי, אלא רק לעזור לשקף את המצב, לעורר את החשיבה שלה כדי שההחלטה- לכאן או לכאן- תהיה לגמרי שלה.
תובנות?
המתת חסד מהסיבות שהיא סתם סובלת, נמצאת במעצר בית, מרגישה שהיא נטל שמשבשת ליקיריה את חייהם.
 

משתפרת1

Well-known member
המתת חסד מהסיבות שהיא סתם סובלת, נמצאת במעצר בית, מרגישה שהיא נטל שמשבשת ליקיריה את חייהם.
זו לא אופציה. לא בישראל. והיא לא במצב לארגן נסיעה לשוויץ. מה שניתן לעשות הוא לחתום על הצהרה שתימנע החייאה.
 
זו לא אופציה. לא בישראל. והיא לא במצב לארגן נסיעה לשוויץ. מה שניתן לעשות הוא לחתום על הצהרה שתימנע החייאה.
אז בינתיים להעביר אותה למקום שיש מעלית שיהיה אפשר להוציא אותה החוצה ולא להישאר במעצר בית שזה הכי גרוע שיש.
 
נערך לאחרונה ב:
זו אחת מהסיבות שהיא שוקלת מעבר להוספיס.
אם אין אפשרות להעביר אותה לבית אחר, זה הרע במיעוטו, כי להיות במעצר בית, זה הכי גרוע.
האם היא מסתכלת לפחות TV, או ששום דבר לא מעניין אותה?
תוכניות הריאליטי של זימרה או ריקודים יכולים להעביר לה זמן בהנאה כמו למשל הזמר במסכה שמשודרת היום בערוץ 12, אולי טלנובלות קלילות מערוץ ויוה?
 
נערך לאחרונה ב:

משתפרת1

Well-known member
אז בינתיים להעביר אותה למקום שיש מעלית שיהיה אפשר להוציא אותה החוצה, להישאר במעצר בית שזה הכי גרוע שיש.
זו אחת מהסיבות שהיא שוקלת מעבר להוספיס.
אם אין אפשרות להעביר אותה לבית אחר, זה הרע במיעוטו, כי להיות במעצר בית, זה הכי גרוע.
האם היא מסתכלת לפחות TV, או ששום דבר לא מעניין אותה?
תוכניות הריאליטי של זימרה או ריקודים יכולים להעביר לה זמן בהנאה כמו למשל הזמר במסכה שמשודרת היום בערוץ 12, אולי טלנובלות קלילות מערוץ ויוה?
היא צלולה, מתקשרת, משוחחת עם קרובים, ילדיה ונכדיה מבקרים כל הזמן. היא אדם סופר חיובי, מתעניינת באחרים ולא "שוקעת" נפשית. לדעתי האישיות החיובית שלה גורמת לשיקול מעבר להוספיס. גם כדי להקל על המשפחה.
 

Harrington

Well-known member
מנהל
זו אחת מהסיבות שהיא שוקלת מעבר להוספיס.

היא צלולה, מתקשרת, משוחחת עם קרובים, ילדיה ונכדיה מבקרים כל הזמן. היא אדם סופר חיובי, מתעניינת באחרים ולא "שוקעת" נפשית. לדעתי האישיות החיובית שלה גורמת לשיקול מעבר להוספיס. גם כדי להקל על המשפחה.
זה בדיוק מה שהתכוונתי (#20) כסיבה טובה לעבור כעת. לא הענין של להקל על המשפחה, אבל הפוזיטיביות שלה. לא דומה מעבר כזה 'על שתי הרגליים' (בהחלטה יזומה ומודעת) למעבר כזה 'על אלונקה' (כשפשוט אין ברירה אחרת).
 

boriska1

Well-known member
קרובת משפחה חולה בסרטן סופני. אין טיפול שנותן סיכוי כלשהו. נותר לה רק להמתין לסוף. כרגע היא בביתה עם מטפלת 24/7. היא אלמנה, יש לה 4 ילדים בוגרים שלכל אחד מהם משפחה גדולה. אף אחד מהם לא גר ממש קרוב, אך הם מגיעים לביקורים כדי לעזור. היום שאלה אותנו אם כדאי לה להמשיך להשאר בבית או לעבור להוספיס. מה דעתכם?

אני אתחיל: המצב הנוכחי שלה לא יישאר כפי שהוא, ההתדרדרות במצבה (כרגע היא אפילו לא מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת מהבית, בוודאי לא לעלות חזרה) רק תמשיך ותחמיר. הצורך בתרופות נרקוטיות הולך ומתקרב. אינני יודעת אם מטפלת כלשהי יכולה להתמודד עם רמת טיפול כזו, ויכולה לקחת אחריות. אף אחד מהילדים לא יעבור לגור איתה ולטפל בה ברמה של הוספיס בית. כשאחי גסס גיסתי המלאכית טיפלה בו כמו עשרה מטפלים, הילדים שלהם שגרים באותו ישוב נכנסו מספר פעמים ביום לעזור (ביחוד כשהיה צורך בפעולה כמו הרמה או שינוע). העזרה של עו"ס, אח ורופא שהגיעו כל אחד פעם בשבוע היתה מצויינת, אך הכל התבסס על גיסתי שעצרה כל דבר בחיים שלה והקדישה את עצמה לטיפול סופר מסור באחי. זה לא המצב אצל אותה קרובה (כאמור- אלמנה שחיה לבד בביתה). לכן לדעתי עדיף לקרובתנו לעבור להוספיס, שם הטיפול הרפואי מובטח, וילדיה- נכדיה- ניניה ימשיכו לבקר.
רוב האנשים לא רוצים לעזוב את הבית, ומבקשים ממשפחתם לעשות הכל כדי להשאר עד הסוף בביתם, בחדרם, במיטתם. הקרובה הזו העלתה את השאלה ביוזמתה, כלומר הרעיון לא מפחיד אותה. בשיחות איתה אני לא מתכוונת להגיד לה חד וחלק מה דעתי, אלא רק לעזור לשקף את המצב, לעורר את החשיבה שלה כדי שההחלטה- לכאן או לכאן- תהיה לגמרי שלה.
תובנות?
חשבתי שזו החלטה רפואית. יש גם הןספיס ביתי, עם הרבה ביקורים של רופאים, מטפלים ואחיות
 

mיטלמן

Well-known member
חשבתי שזו החלטה רפואית. יש גם הןספיס ביתי, עם הרבה ביקורים של רופאים, מטפלים ואחיות
הוספיס ביתי לא מתאים לכל מצב,
לא כל מטפת/ת מסוגלים להתמודד עם חולה במצב כזה (ואנחנו לא יודעים כלום מבחינה רפואית על מצבה).
לרחוץ, להחליף צד, לדאוג לניקיון, לרחצה מקצועית,
וזה לפני כל מה שכולל הטיפול הרפואי המקצועי. חפשו את הרופא המטפל, שבו איתה ואיתו וכל ילדיה ודברו.
 

חורזת באהבה

Well-known member
מנהל
במצב דומה הייתי לפני כחודש, אמנם לא חמור כפי שמתואר. בן זוגי , לאחר שנפל בבית בחודש מרץ, ממש לא חזר לעצמו. אחרי חודשיים וחצי בשיקום בעדי נגב הוא חזר הביתה. לא פעם ולא פעמיים אמר שהוא לא רוצה לחיות. בבית - עם הליכון, מחוץ לבית לא רצה לצאת.
קשה לומר מה עדיף על מה, אני זוכרת את אמא שלי לפני 40 שנים בהוספיס של תל השומר. הטיפול המסור, ההרגשה שזה לא בית חולים ולא מעירים אותך בשעות הבוקר המוקדמות כדי למדוד לחץ דם, לרחוץ ועוד פעולות שגרתיות של הבוקר. כל זה נתן לה תחושה טובה מאוד. הרופאים אמרו מראש שמדובר בלא יותר מ 11 ימים, וזה מה שאכן היה.
אז מנקודת מבט כזו אני לא פוסלת הוספיס, אם כי את בן זוגי לא הייתי מעבירה לשם, לדעתי הוא לא היה במצב שמצדיק זאת.
יחד עם זה - 5 החודשים בבית היו מאוד קשים, נכון הילדים באו הרבה (כל זמן האשפוז לא עזבו אותו בלילה לבד, אחד מהם היה תמיד ואני לעתים רחוקות).
בן זוגי סיים את חייו בשלווה (לפחות כפי שראיתי אותו במיטה ללא רוח חיים).
אולי כדאי לדבר עם הקרובה ולשמוע מה דעתה על האפשרויות העומדות בפניה, בסופו של דבר היא אמורה להיות שלמה עם כל החלטה שתתקבל. כל זה בהנחה שהיא עדיין במצב שהיא יכולה להבין במה מדובר כמובן.
תנוחמיי
קרובת משפחה חולה בסרטן סופני. אין טיפול שנותן סיכוי כלשהו. נותר לה רק להמתין לסוף. כרגע היא בביתה עם מטפלת 24/7. היא אלמנה, יש לה 4 ילדים בוגרים שלכל אחד מהם משפחה גדולה. אף אחד מהם לא גר ממש קרוב, אך הם מגיעים לביקורים כדי לעזור. היום שאלה אותנו אם כדאי לה להמשיך להשאר בבית או לעבור להוספיס. מה דעתכם?

אני אתחיל: המצב הנוכחי שלה לא יישאר כפי שהוא, ההתדרדרות במצבה (כרגע היא אפילו לא מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת מהבית, בוודאי לא לעלות חזרה) רק תמשיך ותחמיר. הצורך בתרופות נרקוטיות הולך ומתקרב. אינני יודעת אם מטפלת כלשהי יכולה להתמודד עם רמת טיפול כזו, ויכולה לקחת אחריות. אף אחד מהילדים לא יעבור לגור איתה ולטפל בה ברמה של הוספיס בית. כשאחי גסס גיסתי המלאכית טיפלה בו כמו עשרה מטפלים, הילדים שלהם שגרים באותו ישוב נכנסו מספר פעמים ביום לעזור (ביחוד כשהיה צורך בפעולה כמו הרמה או שינוע). העזרה של עו"ס, אח ורופא שהגיעו כל אחד פעם בשבוע היתה מצויינת, אך הכל התבסס על גיסתי שעצרה כל דבר בחיים שלה והקדישה את עצמה לטיפול סופר מסור באחי. זה לא המצב אצל אותה קרובה (כאמור- אלמנה שחיה לבד בביתה). לכן לדעתי עדיף לקרובתנו לעבור להוספיס, שם הטיפול הרפואי מובטח, וילדיה- נכדיה- ניניה ימשיכו לבקר.
רוב האנשים לא רוצים לעזוב את הבית, ומבקשים ממשפחתם לעשות הכל כדי להשאר עד הסוף בביתם, בחדרם, במיטתם. הקרובה הזו העלתה את השאלה ביוזמתה, כלומר הרעיון לא מפחיד אותה. בשיחות איתה אני לא מתכוונת להגיד לה חד וחלק מה דעתי, אלא רק לעזור לשקף את המצב, לעורר את החשיבה שלה כדי שההחלטה- לכאן או לכאן- תהיה לגמרי שלה.
תובנות?
לדעתי כל עוד היא יודעת מה מתרחש סביבה, רצוי שתשאר בבית.
 

Harrington

Well-known member
מנהל
קרובת משפחה חולה בסרטן סופני. אין טיפול שנותן סיכוי כלשהו. נותר לה רק להמתין לסוף. כרגע היא בביתה עם מטפלת 24/7. היא אלמנה, יש לה 4 ילדים בוגרים שלכל אחד מהם משפחה גדולה. אף אחד מהם לא גר ממש קרוב, אך הם מגיעים לביקורים כדי לעזור. היום שאלה אותנו אם כדאי לה להמשיך להשאר בבית או לעבור להוספיס. מה דעתכם?

אני אתחיל: המצב הנוכחי שלה לא יישאר כפי שהוא, ההתדרדרות במצבה (כרגע היא אפילו לא מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת מהבית, בוודאי לא לעלות חזרה) רק תמשיך ותחמיר. הצורך בתרופות נרקוטיות הולך ומתקרב. אינני יודעת אם מטפלת כלשהי יכולה להתמודד עם רמת טיפול כזו, ויכולה לקחת אחריות. אף אחד מהילדים לא יעבור לגור איתה ולטפל בה ברמה של הוספיס בית. כשאחי גסס גיסתי המלאכית טיפלה בו כמו עשרה מטפלים, הילדים שלהם שגרים באותו ישוב נכנסו מספר פעמים ביום לעזור (ביחוד כשהיה צורך בפעולה כמו הרמה או שינוע). העזרה של עו"ס, אח ורופא שהגיעו כל אחד פעם בשבוע היתה מצויינת, אך הכל התבסס על גיסתי שעצרה כל דבר בחיים שלה והקדישה את עצמה לטיפול סופר מסור באחי. זה לא המצב אצל אותה קרובה (כאמור- אלמנה שחיה לבד בביתה). לכן לדעתי עדיף לקרובתנו לעבור להוספיס, שם הטיפול הרפואי מובטח, וילדיה- נכדיה- ניניה ימשיכו לבקר.
רוב האנשים לא רוצים לעזוב את הבית, ומבקשים ממשפחתם לעשות הכל כדי להשאר עד הסוף בביתם, בחדרם, במיטתם. הקרובה הזו העלתה את השאלה ביוזמתה, כלומר הרעיון לא מפחיד אותה. בשיחות איתה אני לא מתכוונת להגיד לה חד וחלק מה דעתי, אלא רק לעזור לשקף את המצב, לעורר את החשיבה שלה כדי שההחלטה- לכאן או לכאן- תהיה לגמרי שלה.
תובנות?
לכאורה האמור ב#3 היה האידיאלי בנסיבות הענין. כלומר מקסימום הישארות בבית ומעבר להוספיס כשאין עוד כל ברירה (ואפשר להורות על כך מראש באמצעים משפטיים פשוטים למדי). אלא שיש גם ענין של מעבר מתוך בחירה ולא מתוך חוסר ברירה. זה מאוד משפיע (מסייע) למצב רוחו של הנאלץ לעבור. זה גם מסייע במידה מסוימת לקרוביה ואוהביה, על אף שהם לא בשיקול הראשון.

לכן, כשאת מתארת מצב בו כבר היום מתעוררים קשיים בהישארות בבית, גם אם הם יחסית מינוריים ולא שוללים את ההישארות לחלוטין, וכאשר היא מבטאת בעצם שאלתה את נכונותה העקרונית (נפשית) לעבור 'כבר' כעת, בהחלט יתכן שבמכלול השיקולים זה הדבר העדיף מבחינתה.

לגבי השאלה אם יישבו איתה בהוספיס וכו', לפי התיאור שלך אותה שאלה קיימת בבית. כך שגם אם נאמר שבהוספיס זה לא נעשה (ואני לא חושב שזה תיאור נכון), הרי שאין בכך כדי לאיין את האמור מעלה. כמובן שרצוי שקרובי המשפחה יבקרו כמה שיותר, בין אם זה בבית ובין אם זה בהוספיס, ולא רק לצורך סיוע פיזי אלא גם בשביל סתם לשבת ולנהל שיחה ו/או סתם 'להיות שם'. אולם דווקא הורדת העול של הסיוע הפיזי שקיימת בהוספיס לעומת הבית, יכול שתסייע בכך ותדרבן את הילדים/קרובים להגיע לבקר יותר.
 

SupermanZW

Well-known member
עדיף לה לעבור להוספיס, יש שם צוות מקצועי שיוכל לטפל בה. מצבה הולך ומחמיר, את עצמאותה היא כבר איבדה, אין טעם שתישאר בביתה.
 

mיטלמן

Well-known member
הוספיס אינו בית הבראה,
איבוד עצמאות זה גם כל חולה משותק ודומה,
הוספיס אינו בית אבות סיעודי,
ביקרת פעם בהוספיס?
 

mיטלמן

Well-known member
להישאר בבית כמה שאפשרי,
ההוספיס רק עבור השלב האחרון,
וזו החלטה של הרופא המטפל עם החולה.
אין שום החלטה שמתאימה לכל מקרה, כל מקרה לגופו ותלוי בהרבה מרכיבים, דעתנו לא שווה כלום, לא מכירים את הגברת ואת המקרה, וכאן לא המקום להחלטה כל כך חשובה.
 

משתפרת1

Well-known member
להישאר בבית כמה שאפשרי,
ההוספיס רק עבור השלב האחרון,
וזו החלטה של הרופא המטפל עם החולה.
אין שום החלטה שמתאימה לכל מקרה, כל מקרה לגופו ותלוי בהרבה מרכיבים, דעתנו לא שווה כלום, לא מכירים את הגברת ואת המקרה, וכאן לא המקום להחלטה כל כך חשובה.
במקרה שלה זה כבר באמת לקראת הסוף.
 

mיטלמן

Well-known member
במקרה שלה זה כבר באמת לקראת הסוף.
תגדירי, כמה לקראת הסוף?
אני יודעת שזו שאלה טפשית ואפילו רופא מנוסה לא יתן תשובה מדויקת.
לכן, לשבת עם הרופא ולשאול שאלות.
כמה זמן יכול חולה, מבחינת טובת החולה להיות בהוספיס?
ושוב, אנחנו נכנסים לשאלות אינטימיות וענינים של צנעת הפרט.
יש מישהו שישב לידה כל היום בהוספיס?
תשכב במיטה בלי אף אחד (חוץ מהצוות הרפואי),
ותחשוב מחשבות?
חוזרת ואומרת, נושא כל כל מורכב ומסובך דורש צוות של משפחה ורופאים, לא פה המקום.
 

לעומק

Well-known member
נראה לי שזה מאוד תלוי אישיות..

כי דר כהנמן העדיף לסיים את חייו מוקדם בשוויץ.
לפני שיסבול מלא.

אז סתם אם הייתי במצבה, הייתי עושה סוג של פרידה מהמשפחה והעולם לפני שדעתי תהיה משובשת.

ולוקח סמי הזיה ומשלים עם המוות כדי שאמות בשלווה.
ולא מנסה להאריך חיים או משהו כזה
 

raya

Well-known member
במצב דומה הייתי לפני כחודש, אמנם לא חמור כפי שמתואר. בן זוגי , לאחר שנפל בבית בחודש מרץ, ממש לא חזר לעצמו. אחרי חודשיים וחצי בשיקום בעדי נגב הוא חזר הביתה. לא פעם ולא פעמיים אמר שהוא לא רוצה לחיות. בבית - עם הליכון, מחוץ לבית לא רצה לצאת.
קשה לומר מה עדיף על מה, אני זוכרת את אמא שלי לפני 40 שנים בהוספיס של תל השומר. הטיפול המסור, ההרגשה שזה לא בית חולים ולא מעירים אותך בשעות הבוקר המוקדמות כדי למדוד לחץ דם, לרחוץ ועוד פעולות שגרתיות של הבוקר. כל זה נתן לה תחושה טובה מאוד. הרופאים אמרו מראש שמדובר בלא יותר מ 11 ימים, וזה מה שאכן היה.
אז מנקודת מבט כזו אני לא פוסלת הוספיס, אם כי את בן זוגי לא הייתי מעבירה לשם, לדעתי הוא לא היה במצב שמצדיק זאת.
יחד עם זה - 5 החודשים בבית היו מאוד קשים, נכון הילדים באו הרבה (כל זמן האשפוז לא עזבו אותו בלילה לבד, אחד מהם היה תמיד ואני לעתים רחוקות).
בן זוגי סיים את חייו בשלווה (לפחות כפי שראיתי אותו במיטה ללא רוח חיים).
אולי כדאי לדבר עם הקרובה ולשמוע מה דעתה על האפשרויות העומדות בפניה, בסופו של דבר היא אמורה להיות שלמה עם כל החלטה שתתקבל. כל זה בהנחה שהיא עדיין במצב שהיא יכולה להבין במה מדובר כמובן.
 
למעלה