במצב דומה הייתי לפני כחודש, אמנם לא חמור כפי שמתואר. בן זוגי , לאחר שנפל בבית בחודש מרץ, ממש לא חזר לעצמו. אחרי חודשיים וחצי בשיקום בעדי נגב הוא חזר הביתה. לא פעם ולא פעמיים אמר שהוא לא רוצה לחיות. בבית - עם הליכון, מחוץ לבית לא רצה לצאת.
קשה לומר מה עדיף על מה, אני זוכרת את אמא שלי לפני 40 שנים בהוספיס של תל השומר. הטיפול המסור, ההרגשה שזה לא בית חולים ולא מעירים אותך בשעות הבוקר המוקדמות כדי למדוד לחץ דם, לרחוץ ועוד פעולות שגרתיות של הבוקר. כל זה נתן לה תחושה טובה מאוד. הרופאים אמרו מראש שמדובר בלא יותר מ 11 ימים, וזה מה שאכן היה.
אז מנקודת מבט כזו אני לא פוסלת הוספיס, אם כי את בן זוגי לא הייתי מעבירה לשם, לדעתי הוא לא היה במצב שמצדיק זאת.
יחד עם זה - 5 החודשים בבית היו מאוד קשים, נכון הילדים באו הרבה (כל זמן האשפוז לא עזבו אותו בלילה לבד, אחד מהם היה תמיד ואני לעתים רחוקות).
בן זוגי סיים את חייו בשלווה (לפחות כפי שראיתי אותו במיטה ללא רוח חיים).
אולי כדאי לדבר עם הקרובה ולשמוע מה דעתה על האפשרויות העומדות בפניה, בסופו של דבר היא אמורה להיות שלמה עם כל החלטה שתתקבל. כל זה בהנחה שהיא עדיין במצב שהיא יכולה להבין במה מדובר כמובן.