משתפרת1
Well-known member
קרובת משפחה חולה בסרטן סופני. אין טיפול שנותן סיכוי כלשהו. נותר לה רק להמתין לסוף. כרגע היא בביתה עם מטפלת 24/7. היא אלמנה, יש לה 4 ילדים בוגרים שלכל אחד מהם משפחה גדולה. אף אחד מהם לא גר ממש קרוב, אך הם מגיעים לביקורים כדי לעזור. היום שאלה אותנו אם כדאי לה להמשיך להשאר בבית או לעבור להוספיס. מה דעתכם?
אני אתחיל: המצב הנוכחי שלה לא יישאר כפי שהוא, ההתדרדרות במצבה (כרגע היא אפילו לא מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת מהבית, בוודאי לא לעלות חזרה) רק תמשיך ותחמיר. הצורך בתרופות נרקוטיות הולך ומתקרב. אינני יודעת אם מטפלת כלשהי יכולה להתמודד עם רמת טיפול כזו, ויכולה לקחת אחריות. אף אחד מהילדים לא יעבור לגור איתה ולטפל בה ברמה של הוספיס בית. כשאחי גסס גיסתי המלאכית טיפלה בו כמו עשרה מטפלים, הילדים שלהם שגרים באותו ישוב נכנסו מספר פעמים ביום לעזור (ביחוד כשהיה צורך בפעולה כמו הרמה או שינוע). העזרה של עו"ס, אח ורופא שהגיעו כל אחד פעם בשבוע היתה מצויינת, אך הכל התבסס על גיסתי שעצרה כל דבר בחיים שלה והקדישה את עצמה לטיפול סופר מסור באחי. זה לא המצב אצל אותה קרובה (כאמור- אלמנה שחיה לבד בביתה). לכן לדעתי עדיף לקרובתנו לעבור להוספיס, שם הטיפול הרפואי מובטח, וילדיה- נכדיה- ניניה ימשיכו לבקר.
רוב האנשים לא רוצים לעזוב את הבית, ומבקשים ממשפחתם לעשות הכל כדי להשאר עד הסוף בביתם, בחדרם, במיטתם. הקרובה הזו העלתה את השאלה ביוזמתה, כלומר הרעיון לא מפחיד אותה. בשיחות איתה אני לא מתכוונת להגיד לה חד וחלק מה דעתי, אלא רק לעזור לשקף את המצב, לעורר את החשיבה שלה כדי שההחלטה- לכאן או לכאן- תהיה לגמרי שלה.
תובנות?
אני אתחיל: המצב הנוכחי שלה לא יישאר כפי שהוא, ההתדרדרות במצבה (כרגע היא אפילו לא מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת מהבית, בוודאי לא לעלות חזרה) רק תמשיך ותחמיר. הצורך בתרופות נרקוטיות הולך ומתקרב. אינני יודעת אם מטפלת כלשהי יכולה להתמודד עם רמת טיפול כזו, ויכולה לקחת אחריות. אף אחד מהילדים לא יעבור לגור איתה ולטפל בה ברמה של הוספיס בית. כשאחי גסס גיסתי המלאכית טיפלה בו כמו עשרה מטפלים, הילדים שלהם שגרים באותו ישוב נכנסו מספר פעמים ביום לעזור (ביחוד כשהיה צורך בפעולה כמו הרמה או שינוע). העזרה של עו"ס, אח ורופא שהגיעו כל אחד פעם בשבוע היתה מצויינת, אך הכל התבסס על גיסתי שעצרה כל דבר בחיים שלה והקדישה את עצמה לטיפול סופר מסור באחי. זה לא המצב אצל אותה קרובה (כאמור- אלמנה שחיה לבד בביתה). לכן לדעתי עדיף לקרובתנו לעבור להוספיס, שם הטיפול הרפואי מובטח, וילדיה- נכדיה- ניניה ימשיכו לבקר.
רוב האנשים לא רוצים לעזוב את הבית, ומבקשים ממשפחתם לעשות הכל כדי להשאר עד הסוף בביתם, בחדרם, במיטתם. הקרובה הזו העלתה את השאלה ביוזמתה, כלומר הרעיון לא מפחיד אותה. בשיחות איתה אני לא מתכוונת להגיד לה חד וחלק מה דעתי, אלא רק לעזור לשקף את המצב, לעורר את החשיבה שלה כדי שההחלטה- לכאן או לכאן- תהיה לגמרי שלה.
תובנות?