נדמה לי
וזו רק פרשנות לגישה שאני לא בטוחה שאני שותפה לה, שמה שאת קוראת סביבה לחלוטין לא כופה, הוא לא מה שענתנוי ואראנה יגדירו כאי כפייה. יש כפייה או ביקורת או השתקה בעצם ההליכה למומחים, לצורך אבחון למשל, לצורך הדרכה, הבנה או יישום של שיטה זו או אחרת שמניחה בבסיס שמה שיש הוא לא הנורמה, הוא חסר, הוא צריך (ולו בנקודות מצומצמות) להשתנות. ואולי, אני מקוה שאני מגזימה, עצם הדרישה שלנו בני המשפחה לתקשר עם הא"ס שלנו בשפתנו, אולי היא כפייה והשתקה ומניע להתכנסות. אני מרגישה לא אחת שכמו שבני הוא חידה עבורי בהמון מובנים, כך גם אני עבורו. אנו קשורים ואוהבים, בילינו יחד בחינוך ביתי רוב חייו, למעשה למעט החודשים האחרונים. ועדיין, למרות הקשר והאהבה, אנו לא באמת מבינים את השפה אחד של השני. ואני הייתי רוצה לקרבו לשפתי, אולי כי היא שפת הרוב. אולי כי אני לא באמת מאמינה שאוכל כיום ללמוד דרך אחרת לתקשורת. זה כה קשה. ויחד עם זה, אני מאד רואה את מה שאראנה וענתנוי מזהים, וזה שככל שבגן מנסים יותר ללמדו "תקשורת תקינה", כך הוא מתכנס יותר לשפתו שלו.
