מקום עבודה זה עוגן...
כשמשפחה מתפרקת שגם היא היוותה בעבר עוגן, משהו בנו מתערער.. יש כאלה שהתנהגותם תשתנה, ויש כאלה שיפנימו וכלפי חוץ לא יראו כלום, איש איש ואופיו.. למרות מצבי "הידוע", גם עלי עברו ימים לא קלים.. גם אני לא רציתי לצאת מהמיטה, לא רציתי לראות אף אחד ! אבל..בשיניים הקמתי את עצמי, וגררתי אותי לעבודה... שוב לראות אנשים, שוב לענות להם בסבלנות כשבעצם אין לך חשק לדבר עם אף אחד.. תמיד היה לי ברור שהעבודה היא קרש ההצלה שלי.. תמיד ידעתי שזה יהיה אסון אם אעשה משהו שישמוט את קרש ההצלה הזה מתחת לרגלי.. המקום הזה מעבר להיותו מקור פרנסה עבורי הוא קודם כל מסגרת.. מסגרת שלא נותנת לי להתפרק.. מסגרת שבהחלט שומרת ומגוננת עלי. למזלי, זכיתי ובמקום העבודה שלי יגלו הבנה גדולה בכל קנה מידה למצבי ולמה שעובר עלי.. אז נכון שמאוד חשוב מי הבוס הישיר שלי ולצערי ולפעמים גם לשמחתי הם מתחלפים כל שנתיים.. בחיים למדתי שעולם כמנהגו נוהג.. אף אחד לא יעצור את החיים עבורנו ולנו אין ברירה אלא לשחות יחד עם הזרם.. את העצירות הקטנות, את ההתפרקויות אפשר לעשות אחר כך בבית..או בחיק זו שאיתך. בהצלחה לך.