לא לשחק בגמר. סיפור אישי מרגש עד דמעות
רמירז, טרי, איבנוביץ', בדשטובר ואלבה יחמיצו את גמר הצ'מפיונס ליג הקרוב בגלל צהובים.
שחקנים אחרים לאורך ההיסטוריה נעדרו מגמרים שונים עקב פציעות.
ואני נשארתי על הספסל בגמר גביע המדינה לנערים ב' 1986 (האמת היא שאני לא זוכר באיזו קבוצת גיל שיחקנו אז ובדיוק באיזו שנה זה היה בשנות ה-80) בגלל התנהגות בלתי נאותה.
לא הייתי שחקן כדורגל גדול, הייתי די טוב אבל לא כזה שמאמנים מביאים מאמנים אחרים לאימונים שיראו איזה יהלום יש להם בקבוצה.
באותו זמן גם לא מצאתי לעצמי מקום בהרכב של בית"ר ירושלים ולבושתו של סבא עברי להפועל ירושלים (מעבר עליו חזרתי כמה וכמה פעמים לאורך השנים).
בליגה די דשדשנו וחטפנו תבוסות לא פעם, איכשהו כשהגענו לגביע משהו קרה לקבוצה שלנו, משהו קרה לי.
היכולת הייתה בשיאה ואיתה גם התוצאות שהביאו אותנו עד לחצי הגמר נגד היריבה העירונית בית"ר ירושלים.באותו משחק הייתי מצויין, אפילו אמא הגיעה לראות אותי ואם זה כי הייתי ילד עצבני ומטומטם ואם זה מהתלהבות יתר עשיתי שם תיקול חזק מאד לקראת סוף המשחק, המאמן הוציא אותי מיד למרות שלא ספגתי כרטיס אדום והבטיח לי עם הירידה שבגמר אני לא משחק.
וככה הגענו למשחק הגמר נגד מכבי ת"א. רגע שיא בחייך ואפילו כמה מאות אוהדים הגיעו (התל אביבים הביאו כמה בתי ספר ואצלנו הביאו את הילדים ממחלקות הנוער שמתחתינו) ואתה על הספסל.
כמו איזו מעודדת אתה נותר חסר השפעה, תחושה שכ"כ קשה לתאר אותה במילים. טראומת ילדות שמלווה אותי לאורך כל החיים.
אתה יושב על הספסל, מריח את הדשא ומתאמן עם השחקנים שישחקו ברגע הגדול כל השבוע, ולך מהדהד המשפט הזה בראש "בגמר אצלי אתה לא תשחק".
אתה מנסה להשקיע את הכל, לשנות את דעתו אבל לא זוכה לשום התייחסות. אז אתה מתחיל לזרוק כי מה זה משנה באמת לא תשחק... ואפילו נזיפה אתה לא מקבל.
והרגע הגדול מגיע, כולם נרגשים כאילו מדובר בגביע המדינה ויש שידור ישיר בערוץ הראשון. ההורים שלא כמנהגם נכנסים לחדר ההלבשה ומדרבנים את הילדים, אחד בחיבוק ונשיקה אחר בסטירה מלטפת ובודדים חושבים שהם המאמנים ונותנים נאומי מוטיבציה לכולם.
המשחק מתחיל וכבר בדקות הפתיחה שלומי דנינו הקטן מבקיע שער יתרון. ואתה שמח, שמח עד הגג! לא בשביל הקבוצה המחורבנת הזאת אלא בשביל הילד הטוב הזה שכ"כ מגיע לו.
אח"כ נועם שוהם שבכלל היה גדול מאיתנו ואבי נימני עשו בית ספר לכולם וחטפנו שער אחר שער וכמעט ואף אחד לא זכר שבתחילת המשחק הובלנו.
בדקה ה-87' ויקו קרא לי להיכנס למגרש, התוצאה הייתה 5-1 לצהובים.
כך שבכל זאת זכיתי לשחק בגמר, אפילו נגעתי בכדור פעם אחת ובעטתי ישר לשער.
בלילה כשהלכתי לישון הייתי עצוב כ"כ, מחשבות נוראיות עברו לי בראש. הייתי משוכנע שעם היכולת שלי לא רק שלא היינו מפסידים כך גם היינו מנצים ושהייתי משחיל את שוהם לפחות פעמיים- שלוש בין הרגליים כי זו המומחיות שלי.
בבוקר שקמתי, צחצחתי שיניים, הלכתי לבית ספר ובהפסקות שיחקתי כדורגל עם החברים ואף אחד בכלל לא הזכיר את גמר הגביע. כנראה שהחיים ממשיכים הלאה למרות הכל.
רמירז, טרי, איבנוביץ', בדשטובר ואלבה יחמיצו את גמר הצ'מפיונס ליג הקרוב בגלל צהובים.
שחקנים אחרים לאורך ההיסטוריה נעדרו מגמרים שונים עקב פציעות.
ואני נשארתי על הספסל בגמר גביע המדינה לנערים ב' 1986 (האמת היא שאני לא זוכר באיזו קבוצת גיל שיחקנו אז ובדיוק באיזו שנה זה היה בשנות ה-80) בגלל התנהגות בלתי נאותה.
לא הייתי שחקן כדורגל גדול, הייתי די טוב אבל לא כזה שמאמנים מביאים מאמנים אחרים לאימונים שיראו איזה יהלום יש להם בקבוצה.
באותו זמן גם לא מצאתי לעצמי מקום בהרכב של בית"ר ירושלים ולבושתו של סבא עברי להפועל ירושלים (מעבר עליו חזרתי כמה וכמה פעמים לאורך השנים).
בליגה די דשדשנו וחטפנו תבוסות לא פעם, איכשהו כשהגענו לגביע משהו קרה לקבוצה שלנו, משהו קרה לי.
היכולת הייתה בשיאה ואיתה גם התוצאות שהביאו אותנו עד לחצי הגמר נגד היריבה העירונית בית"ר ירושלים.באותו משחק הייתי מצויין, אפילו אמא הגיעה לראות אותי ואם זה כי הייתי ילד עצבני ומטומטם ואם זה מהתלהבות יתר עשיתי שם תיקול חזק מאד לקראת סוף המשחק, המאמן הוציא אותי מיד למרות שלא ספגתי כרטיס אדום והבטיח לי עם הירידה שבגמר אני לא משחק.
וככה הגענו למשחק הגמר נגד מכבי ת"א. רגע שיא בחייך ואפילו כמה מאות אוהדים הגיעו (התל אביבים הביאו כמה בתי ספר ואצלנו הביאו את הילדים ממחלקות הנוער שמתחתינו) ואתה על הספסל.
כמו איזו מעודדת אתה נותר חסר השפעה, תחושה שכ"כ קשה לתאר אותה במילים. טראומת ילדות שמלווה אותי לאורך כל החיים.
אתה יושב על הספסל, מריח את הדשא ומתאמן עם השחקנים שישחקו ברגע הגדול כל השבוע, ולך מהדהד המשפט הזה בראש "בגמר אצלי אתה לא תשחק".
אתה מנסה להשקיע את הכל, לשנות את דעתו אבל לא זוכה לשום התייחסות. אז אתה מתחיל לזרוק כי מה זה משנה באמת לא תשחק... ואפילו נזיפה אתה לא מקבל.
והרגע הגדול מגיע, כולם נרגשים כאילו מדובר בגביע המדינה ויש שידור ישיר בערוץ הראשון. ההורים שלא כמנהגם נכנסים לחדר ההלבשה ומדרבנים את הילדים, אחד בחיבוק ונשיקה אחר בסטירה מלטפת ובודדים חושבים שהם המאמנים ונותנים נאומי מוטיבציה לכולם.
המשחק מתחיל וכבר בדקות הפתיחה שלומי דנינו הקטן מבקיע שער יתרון. ואתה שמח, שמח עד הגג! לא בשביל הקבוצה המחורבנת הזאת אלא בשביל הילד הטוב הזה שכ"כ מגיע לו.
אח"כ נועם שוהם שבכלל היה גדול מאיתנו ואבי נימני עשו בית ספר לכולם וחטפנו שער אחר שער וכמעט ואף אחד לא זכר שבתחילת המשחק הובלנו.
בדקה ה-87' ויקו קרא לי להיכנס למגרש, התוצאה הייתה 5-1 לצהובים.
כך שבכל זאת זכיתי לשחק בגמר, אפילו נגעתי בכדור פעם אחת ובעטתי ישר לשער.
בלילה כשהלכתי לישון הייתי עצוב כ"כ, מחשבות נוראיות עברו לי בראש. הייתי משוכנע שעם היכולת שלי לא רק שלא היינו מפסידים כך גם היינו מנצים ושהייתי משחיל את שוהם לפחות פעמיים- שלוש בין הרגליים כי זו המומחיות שלי.
בבוקר שקמתי, צחצחתי שיניים, הלכתי לבית ספר ובהפסקות שיחקתי כדורגל עם החברים ואף אחד בכלל לא הזכיר את גמר הגביע. כנראה שהחיים ממשיכים הלאה למרות הכל.
