זאת נקודה שיש להרחיב עליה
צריך להבין מה המשמעות של הפסקת התגובה. הצד החיובי: פחות הרוגים בצד הפלסטינאי. פחות גורמים מתגברי שנאה. הצד השלילי: הקלה בגישה - פחות מאמץ נדרש מהצד השני להפגזתנו. נובע מכך יותר קל לגייס אנשים נוספים למלחמה. קל יותר לצד השני לתקוף. לטווח הקצר זה רק יגביר את המתקפה עלינו. יש לזכור: האינטרס למלחמה נשאר - שחרור פלסטין (מי בהגדרה הצרה, ומי בהגדרה הרחבה), ובהעדר תגובה, האמביציה להצלחה גדלה. העדר תגובה, עשוי להתפרש כהצלחה של האינטיפאדה. כשם שנסיגת צה``ל מלבנון, בצורה שנעשתה, נתנה נצחון מורלי לכל אלה שנלחמו בישראל. מבחינתם, זו היתה הוכחה ניצחת לכך שניתן בדרכי מלחמה לגרש את האוייב. או להרתיע אותו. חוסר אונים של הישובים הישראלים שנמצאים תחת התקפה. זהו אלמנט פסיכולוגי בייחוד, אבל אלו שנמצאים תחת מתקפה ולא מרגישים שיש נסיון להחזיר מלחמה, יקבלו תחושה שאין נסיון להגן עליהם. איפהשהו, אני מאמין שאין דרכי קיצור, ונצטרך (שני הצדדים) להלחם ולאבד הרבה דם וחיים, עד שהשחיקה בשני הצדדים, לצד נסיונות ליצור דיאלוג (דיאלוג זה לאו דוקא מו``מ), יגרמו לאנשים הקיצוניים להשלים עם זה שהם לא יקבלו את כל מה שמגיע להם, ושעליהם להתפשר, וגם לראות שהצד השני הוא לא מפלצת. אין ספק שלא כל התגובות שלנו היו נכונות. לתגובות הצבאיות יש שתי משמעויות סותרות: הגדלת השנאה. הגדלת השחיקה הנפשית, וכתוצאה מכך מוכנות לפשרות. איבוד תקוה מוביל לפעולות קיצוניות, אבל איבוד תקוה (להגשים את מלוא החלום) הוא שלב בדרך למוכנות לפשרה שתוביל לכך שאף אחד מהצדדים לא יקבל את כל מה שהוא היה רוצה (ומחזיק בטיעונים לגיטימיים ל``למה זה מגיע לו), אבל כל צד גם יקבל מספיק כדי שיהיה סיכוי שזה יתן פתרון של כבוד שיחזיק לאורך שנים.