נראה לי שיש לנו בעיה בהגדרות
אין ספק שכל
צורך עולה מהאדם עצמו, אחרת הוא לא בחזקת
צורך, אלא איזשהו כורח המציאות (לשלם ארנונה, נגיד...
). אם אנחנו עושים, זה או כי חייבים, או כי רוצים (ורצון הוא לרוב תוצאה של צורך שעולה מבפנים). כיוון שנראה לי שתהיה כאן הסכמה גורפת שלפחות במקרה של סקס עדיף שזה יהיה צורך פנימי מאשר כורח חיצוני (כי אז זה אונס), אני לא רואה בזה בעיה. אבל אגואיזם = אנוכיות, ואנוכיות מוגדרת (ע"י מילון ספיר) "אהבת עצמו בּמידה מוּפרזת בלי התחשבות בַּזוּלַת, ראיית עצמו כּמֶרכָּז". האם מכאן משתמע שכל צורך של האדם עצמו הוא אנוכי? הרי כל צורך פרטי עולה מהאדם עצמו, אז האם מכאן משתמע שכל צורך שלי בא על חשבון מישהו אחר? למה שזה יהיה כך, בעצם? ומה אם הצרכים שלנו דווקא עולים בקנה אחד, ושנינו מרוויחים? זו לא תופעה כזו נדירה בעולם... רצון לעשות דברים יחד, עולה מכל אחד מהאינדיווידואלים בנפרד, כי רק אם שניהם רוצים ומסכימים, אז זה יקרה. זה יכול להיות כל דבר שהוא, והיוזמה יכולה לעלות מאחד מהם, או להיות משותפת. דוגמאות? "בא לי ללכת לטיול / לצאת לסרט / לקפוץ לחברים / לבקר במוזיאון / לאכול במסעדה / להרכיב פאזל / לעשות סקס - מתאים לך?" והאפשרות האחרונה לא שונה מהותית משאר האפשרויות. כל אחת מהן יכולה לנבוע מצורך של האדם עצמו, וברגע שיש שותף לרעיון, הוא יוצא לפועל. יכול להיות מצב שאחד מתפשר קצת בשביל השני, וזה בסדר; יכול להיות גם מצב הרבה פחות וורבלי, שפשוט זורמים לתוך הסיטואציה בספונטניות, זה לא משנה. בסופו של דבר, כל דבר חוקי שנעשה
בהסכמה בין שני בוגרים הוא לגיטימי, וזה נכון גם בתחום המיני. אז אחרי שפירקתי את טענתך לגורמים ולא מצאתי בה כל פסול, לא נותר לי אלא לנסות לרחרח בסבטקסט, שממנו (תקני אותי אם אני טועה) משתמע שבסיפוק צורך פיזי יש איזשהו "פסול", משהו לא יאה, לא ראוי (תגדירי את, אם זה רלוונטי), וזה מחזיר אותי לנקודת ההתחלה ולדברים שכבר כתבתי... מבחינתי אם אין פסול באכילה, או כל צורך אחר, ודאי שלא צריך להיות פסול בצורך מיני. הוא שם (אם וכשהוא שם) כי אנחנו בני אדם, וזה חלק מלהיות אנושי (ומזה לא משתמע שמי שאין לו צורך אינו אנושי, אלא בסה"כ שמדובר בדבר טבעי ותקין לחלוטין). ---------------- עצוב לי לשמוע שההתנסויות המיניות שלך גרמו לך להרגיש חסרת אונים ומנוצלת.
אני לא יודעת מה הייתה הסיבה (אולי בן זוג לא מתאים? או שחששת ליזום ואולי גם לא רצית לבקש או להגיד איך את מרגישה, אז הרגשת שכל מה שקורה מגיע מבחוץ ואינו בשליטתך?) אבל מובן לחלוטין שאם טבלת את האצבע באגם והרגשת ככה, לא תרצי להכניס את המשך הרגל... אני לא מנסה להטיף לכלום, בחיי, אבל לדעתי אם אי פעם תרצי לנסות שוב (יודעת מה, אפילו לצורך פרקטי וטכני כמו הבאת ילדים לעולם) שווה לנסות לברר (בינך לבין עצמך / מול אדם קרוב שאת סומכת עליו / עם איש מקצוע) מה גרם לך להרגיש ככה, כי אני לא חושבת שזה מחוייב המציאות. אני יכולה להעיד על עצמי ("רק על עצמי לספר ידעתי") שבתחילת מערכת היחסים (הנוכחית) שלי, היה לי נורא קשה לפתוח את הפה. הביך אותי (גם ברמה הטכנית של להוציא את המילים מהפה, וגם ברמה הפולנית של "לא נעים") לומר מה אני מרגישה, או מה אני רוצה, או לבקש מבן הזוג שיעשה כך או אחרת... ושום דבר טוב לא יצא מזה... זה לא תמיד בא טבעי או נולד בין ליל, אבל בזוגיות אין בררה:
חייבים לתקשר. תקשורת רעה = זוגיות רעה. אם לא נותנים משוב לבן הזוג, הוא לא יודע... (וזה נכון גם לפני שמגיעים בכלל לסקס עצמו). הוא לא יודע אם מה שהוא עושה נעים או לא, אם להמשיך או להפסיק, ולמעשה כל צד רוצה שהשני ידריך אותו איך לעשות לו נעים ("ככה זה כשאוהבים" - קלישאה קלישאה, אבל נכונה!) ואם שותקים זה לא תורם כלום ובטח שלא מקדם או עוזר, להיפך. ------------- לגבי השורה התחתונה שלך, אני אניח לילדים בצד ואתמקד ב-2: אם הסיבה היחידה היא
שלילית בבסיסה, "
להוציא כל ספק" הרי שזו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה, כמעט כמו לגשת למבחן רק כדי להוכיח שתיכשלי בו. אם זו הגישה שבה את ניגשת לזה, ותרי מראש, כי באמת אין טעם, וסתם חבל שתסבלי לחינם מעוד התנסות לא מוצלחת. אם את לא רוצה מראש, אז אל. את לא צריכה להוכיח לאף אחד כלום. אבל אם תחליטי יום אחד שיש בך צורך לנסות, אז הגישה חייבת להיות חיובית ולא שלילית, אופטימית ולא פסימית. זהו. (מצטערת על האורך
).
