כיוונים אחרים
האמת היא, שהנושא עלה אצלי מכיוון אחר לחלוטין – לא כל כך מיחסי מורה ותלמיד, או תלמיד בכיר ותלמיד צעיר (אם כי ישנם השלכות ברורות). הנושא עלה אצלי זה מכבר בשל האי נוחות, הקיצונית לעתים, שחשתי בשיחה עם אנשים זרים על אומנות הלחימה שלי. אנסה לתת דוגמה- לא ממני - שזכורה לי מטאיוואן: אני ותלמיד סיני (לין, בעל ידע מדהים) מבחינים בשלושה חברה המתאמנים לא רחוק מהמקום בו אנו מתאמנים (בחוץ). בסוף האימון שלהם הם עוברים לידנו בשביל, אומרים שלום מנומס, ואנחנו מושכים אותם לשיחה, שמתחילה בשבחי המקום ונוחיות האימון בו, ונתקעת לחלוטין כשאני שואל אותם "באיזה שיטה אתם מתאמנים?" התשובה, שהייתה די צפויה למען האמת היא "אה זה, סתם, התעמלות". אני (מגחך בליבי) מקשה "לא, אני מתכוון איזה סוג של אמנות לחימה ההתעמלות הזו, אתם יודעים – אגרוף דרומי, עגור, שער טבעי..." "לא, לא, זה סתם התעמלות" כאן מתערב לין ושואל "תגיד, זה לא שיטת מין (Min Quan)?" "וואללה, נכון – מאיפה אתה מכיר את השיטה?" וכאן מתחילה שיחה מעמיקה (אם כי לא כל כך ארוכה), על המורה שלהם, על ההיסטוריה ועל השיטה. שלושת החברה הנחמדים הללו לא ניסו "למדר" אותנו מידע מסוכן, או מחשש לתחרות. הם פשוט התנהגו בצורה הסינית הטיפוסית ונמנעו מלדבר על השיטה עם "חיצוניים". זה קורה לי גם לא מעט, וזיהיתי זאת גם אצל אחרים. אומר זאת שנית, אני לא אדם צנוע במיוחד, שמח לרוב לדבר על אומנויות לחימה, ובכל זאת ישנו מידור מסוים אותו אימצתי לעצמי. ישנו סיפור, החוזר על עצמו בווריאציות שונות, בו המורה מלמד כל אחד מהתלמידים את כל החומר, אבל לכל אחד מהם, בנפרד, מציע לקחת יחידה מסוימת אחת ולהתאמן עליה בסודיות (הסיפור מסתיים בזה שארבעת התלמידים נפגשים על קבר המורה ומשווים). הגעתי למסקנה כי הסודיות מקנה ריכוז והתמדה, וכי זהו כלי שניתן להשתמש גם בו. לפורום העלתי זאת לא כשאלת "מורה-תלמיד", אלא כשאלה של התנהגותנו כתלמידים – כיצד מידור, הימנעות משיחות חולין/סרק, הצפנת היכולות שלנו, כתלמידים, יכולה לשמש אותנו (אם בכלל). והשאלה השניה – במידה וישנה הכרה במיקוד שמקנה לנו הצפנת היכולות, איך זה מקרין על מבנה הידע ושיטת ההוראה. זאב
