בוודאי שחוק כזה הוא כפייה
כל חוק הוא כפייה של נורמה כלשהי. הכפייה עצמה היא לא המונח הבעייתי לדעתי (אני מרוצה מאוד מכך שכופים על אנשים לא לגנוב, למשל). מה שיכול להיות בעייתי הוא כפייה של נורמה שמנוגדת לזכויות ועקרונות קיימים. למשל חוק שיחייב אותי לשמור שבת שעומד בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם שנועד בין היתר לאפשר לי חופש דת. חוק הוא תמיד כפייה ויש בו המון כוח, לכן תהליך החקיקה במדינה דמוקרטית הוא מורכב כלכך (אף שלא תמיד זה עוזר למנוע חוקים לא צודקים, בגלל שחיתות או סתם זלזול מצד מחוקקינו הנכבדים) והבירוקרטיה שבו כלכך מוקפדת, במטרה לוודא שבכל כפייה כזו יש הכרח ושיש לה הצדקה. חוק שיאסור על ייצור בשר הוא חוק שכופה צמחונות. זו בכלל לא שאלה אם הוא חוק של כפייה צמחונית, הוויכוח היחיד הוא האם יש למחוקק זכות וסמכות לחוקק אותו, או במלים אחרות- האם יש הצדקה לכפייה הזו. ובעניין זה הדעות שלנו חלוקות. אני לא חושבת שיש הצדקה לחוק כזה ולא הייתי רוצה שייחקק חוק כזה באותה מידה שלא הייתי רוצה שייחקק חוק שיחייב אותי לשמור שבת. אמנם בניגוד לעניין החוק הדתי, במקרה של צמחונות יש לי לכאורה איזשהו אינטרס בחקיקת חוק כזה, אבל הוא גם סותר לחלוטין את האמונה שלי (ולמזלי גם את זו של מקימי המדינה ומחוקקיה) לגביי הזכויות והחופש שראוי שאזרח במדינה דמוקרטית יקבל. ודוגמה שדיי קשורה לעניין- החיים בסינגפור נראים לתייר או לאדם השומע עליהם נהדרים- איכות החיים בה היא מהגבוהות בעולם. השמירה על איכות הסביבה שם היא מהמתקדמת בעולם. וגם מבחינות אחרות- כלכליות וחברתיות למשל, המצב שם הוא לכאורה אידילי. אני שמעתי על החיים שם לא מתייר, אלא מאדם שחי שם כמה שנים, וכשסיפר לי על החיים שם, הצטיירה לי משום מה בראש תמונה של מקום אפור עם אנשים אפורים למרות כל היופי שהוא מצא שם. ולמה? כי לכל האידיליה הזו אחראים חוקים מגבילים באופן מוגזם למדיי ביחס למטרות שנועדן לשרת. אנשים שם חיים על פי חוקים שמבטיחים אמנם איכות חיים, אבל תחת שררה ופחד. הפחד מושלט באמצעות עונשים בלתי סבירים שנותן החוק לעבירות "איומות" כמו לעיסת מסטיק בציבור, או יריקה ברחוב. וגם המצב הכלכלי מובטח באמצעות חוקים מגבילים מאוד (באופן ממש לא סביר). אלו דברים שלא הפריעו לאותו אדם שחי שם וסיפר לי על כך ומאוד אהב את איכות החיים שם ולא שינה לו איך היא נוצרת. אני לא הייתי מסוגלת לחיות במדינה הזו. בקיצור, כמה שאני רוצה לחיות במקום שיתאים יותר לרצונות שלי, אני לא מוכנה לשם כך לפגוע בדבר החשוב ביותר שהחיים במדינה דמוקרטית מציעים לי, וזה החופש.
כל חוק הוא כפייה של נורמה כלשהי. הכפייה עצמה היא לא המונח הבעייתי לדעתי (אני מרוצה מאוד מכך שכופים על אנשים לא לגנוב, למשל). מה שיכול להיות בעייתי הוא כפייה של נורמה שמנוגדת לזכויות ועקרונות קיימים. למשל חוק שיחייב אותי לשמור שבת שעומד בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם שנועד בין היתר לאפשר לי חופש דת. חוק הוא תמיד כפייה ויש בו המון כוח, לכן תהליך החקיקה במדינה דמוקרטית הוא מורכב כלכך (אף שלא תמיד זה עוזר למנוע חוקים לא צודקים, בגלל שחיתות או סתם זלזול מצד מחוקקינו הנכבדים) והבירוקרטיה שבו כלכך מוקפדת, במטרה לוודא שבכל כפייה כזו יש הכרח ושיש לה הצדקה. חוק שיאסור על ייצור בשר הוא חוק שכופה צמחונות. זו בכלל לא שאלה אם הוא חוק של כפייה צמחונית, הוויכוח היחיד הוא האם יש למחוקק זכות וסמכות לחוקק אותו, או במלים אחרות- האם יש הצדקה לכפייה הזו. ובעניין זה הדעות שלנו חלוקות. אני לא חושבת שיש הצדקה לחוק כזה ולא הייתי רוצה שייחקק חוק כזה באותה מידה שלא הייתי רוצה שייחקק חוק שיחייב אותי לשמור שבת. אמנם בניגוד לעניין החוק הדתי, במקרה של צמחונות יש לי לכאורה איזשהו אינטרס בחקיקת חוק כזה, אבל הוא גם סותר לחלוטין את האמונה שלי (ולמזלי גם את זו של מקימי המדינה ומחוקקיה) לגביי הזכויות והחופש שראוי שאזרח במדינה דמוקרטית יקבל. ודוגמה שדיי קשורה לעניין- החיים בסינגפור נראים לתייר או לאדם השומע עליהם נהדרים- איכות החיים בה היא מהגבוהות בעולם. השמירה על איכות הסביבה שם היא מהמתקדמת בעולם. וגם מבחינות אחרות- כלכליות וחברתיות למשל, המצב שם הוא לכאורה אידילי. אני שמעתי על החיים שם לא מתייר, אלא מאדם שחי שם כמה שנים, וכשסיפר לי על החיים שם, הצטיירה לי משום מה בראש תמונה של מקום אפור עם אנשים אפורים למרות כל היופי שהוא מצא שם. ולמה? כי לכל האידיליה הזו אחראים חוקים מגבילים באופן מוגזם למדיי ביחס למטרות שנועדן לשרת. אנשים שם חיים על פי חוקים שמבטיחים אמנם איכות חיים, אבל תחת שררה ופחד. הפחד מושלט באמצעות עונשים בלתי סבירים שנותן החוק לעבירות "איומות" כמו לעיסת מסטיק בציבור, או יריקה ברחוב. וגם המצב הכלכלי מובטח באמצעות חוקים מגבילים מאוד (באופן ממש לא סביר). אלו דברים שלא הפריעו לאותו אדם שחי שם וסיפר לי על כך ומאוד אהב את איכות החיים שם ולא שינה לו איך היא נוצרת. אני לא הייתי מסוגלת לחיות במדינה הזו. בקיצור, כמה שאני רוצה לחיות במקום שיתאים יותר לרצונות שלי, אני לא מוכנה לשם כך לפגוע בדבר החשוב ביותר שהחיים במדינה דמוקרטית מציעים לי, וזה החופש.
