א.מ. כרגיל מסכם
הערה מקדימונית: יש משהו שחצני בלבוא בסוף ולהגיד את הדברים שלך כאילו זה סיכום מאלהים. אבל מצד שני: א. זה אומר גם שקראתי בעיון כמעט את כל התגובות שלכם. ב. יש לי תירוץ: אינטרנט איטי ויקר (לקילובייטים יש דרך ארוכה דרומה...), אז אני לא מחובר ברציפות. וכעת: כמה הערות: א. כפי שכתב דןצ, ובניגוד למה שכתבה ליאן: אנחנו לא אמורים לא לראות טלוויזיה בכל הצומות (גם הדתיים שבינינו, כלומר אלו שרואים טלוויזיה ביומיום). תשעה באב ויום הכיפורים הם הצומות העיקריים בשנה. עם עדיפות ליוה"כ. ארבעת הצומות האחרים (צום גדליה, י´ בטבת, י"ז בתמוז ותענית אסתר) וכן צומות מקומיים (לזכר הקהילה של סבא של סבא וכו´) הם מוקפדים פחות, ולא נוהגים בהם שבתון. סתם, כדאי לדעת. יש דתיים רבים וכשרים שלא מקיימים אותם. ב. אין סיכוי שדבריו של ברק א על קדושת השבת שהיא מעבר לקדושתו של יוה"כ יהיו נכונים. נכון אולי העיקרון של קיום מצוות כל השנה (למי שפתאום החליט להיות דתי ביוה"כ), אבל יום הכיפורים הוא היום המקודש ביותר ליהדות. נקודה. ג. אדידס - לא הבנתי הרבה מדברייך, למרות שניסיתי. למשל: "ואם כן, האם האנשים שמחליטים בשבילנו לא קיבלו מעט מהחיים שלנו אנו?" - באיזה מובן הם קיבלו מהחיים שלנו? לא הבינותי. ד. הערה על התזכורת של ג´ב בקשר לזה שהתנ"ך נכתב לפני 3000 שנה: הרעיון הוא לא שאתה באמת תכפר על מעשיך ע"י צום. הכיוון הוא הפוך: לאפשר לך להמשיך את חייך. מצד אחד להכריח אותך (אם אתה נוטל על עצמך עול תורה ומצוות) לבקש סליחה ולחזור בך, ומצד שני לאפשר לך להמשיך הלאה ולא להיות תקוע עם חטאיך. האם זכור לך הסיפור על שני נזירי הזן, מאסטר ותלמידו, שהלכו והגיעו לגדת נהר, שם מצאו בחורה יפהפיה שביקשה מהם לשאת אותה אל הגדה השניה? הנזיר הצעיר לא ידע מה יעשה, אבל המבוגר נשא אותה על כפיו, והעביר אותה לצד השני. הם המשיכו ללכת באווירה מתוחה. אחרי שתיקה של שעות, לא יכול יותר הצעיר להתאפק, ושאל את מורו ברוח נסערת: איך יכולת לעשות את זה?! - לעשות את מה? שאל המורה. - להעביר את הבחורה הזו על ידיך? זה אסור לפי הדת שלנו! - אה, ההיא... ענה המורה, אתה עוד תקוע איתה? אני כבר מזמן הנחתי אותה על גדת הנהר והמשכתי ללכת. כך, גם ליום הכיפורים יש איזשהו אפקט כזה: כל העם צם צום מאוחד בבת אחת. ואז אומרים: די. נענשת, כיפרת, ביקשת סליחה בקול רם (תפילת "וידוי" בבית הכנסת), נפלת על פניך לריצפה (שוב, בבית הכנסת. הפעם היחידה בשנה שבה זה מותר ליהודי) והתרת את כל נדריך (נכון, בתפילת "כל נדרי"). עכשיו אתה יכול להמשיך קדימה את חייך, מבלי שהעול של הרגשת האשם מעיק עליך ומקשה עליך לחשוב בצורה נקיה. זה מה שהיה לי להגיב. יצאה לי תגובה ארוכה, אז אני אמשיך ואומר מה תשובתי לשאלתך בתגובה הבאה: