אספי בן 10 בדיכאון
- פותח הנושא allafish
- פורסם בתאריך
חיפוש זהות
את צודקת, גם הטראפיסטית שלו חושבת שזה איך שהוא קשור לחיפוש זהות ומחשבות על ערך עצמי.
אבל אף פעם לא שידרתי לו שדברים בו דורשים תיקון. להפך תמיד אמרתי לו שאין אדם מושלם, יש אנשים שקשה להם בחשבון ויש שקשה להם בשפה, יש שמבינים יותר טוב אך פועלים אנשים, ויש שמבינים יותר טוב אף פועלות מכונות, יש לטובים בכדורגל ויש שטובים בשחמט וכו'. ושצריך להשתדל לחזק את הצדדים החלשים ולהנות מהצדדים החזקים ( לכן חוג פיסיקה זה בשביל להנות וחוג שחיה בשביל לשפר קואורדינציה). אבל הוא מאוד מודע לקשיים שלו ואולי הוא נכנס לגיל שבו מתחיל להיות לו קשה עם השוני שלו.
את צודקת, גם הטראפיסטית שלו חושבת שזה איך שהוא קשור לחיפוש זהות ומחשבות על ערך עצמי.
אבל אף פעם לא שידרתי לו שדברים בו דורשים תיקון. להפך תמיד אמרתי לו שאין אדם מושלם, יש אנשים שקשה להם בחשבון ויש שקשה להם בשפה, יש שמבינים יותר טוב אך פועלים אנשים, ויש שמבינים יותר טוב אף פועלות מכונות, יש לטובים בכדורגל ויש שטובים בשחמט וכו'. ושצריך להשתדל לחזק את הצדדים החלשים ולהנות מהצדדים החזקים ( לכן חוג פיסיקה זה בשביל להנות וחוג שחיה בשביל לשפר קואורדינציה). אבל הוא מאוד מודע לקשיים שלו ואולי הוא נכנס לגיל שבו מתחיל להיות לו קשה עם השוני שלו.
המשפט 'צריך להשתדל לחזק את הצדדים החלשים'
יכול להיות מאוד מסוכן לא"ס (ואני מתנצלת שאני אומרת 'מסוכן' בצורה ישירה).
הוא כבר משתדל. הוא משתדל המון יחסית לכל ילד בן 10 בסביבה שלו.
ויש דברים חלשים שלא כל אדם לא יכול לחזק אצלו (ללא קשר לספקטרום) .
ואז הוא יכול לחשוב שהוא לא משתדל מספיק (כי הוא לא מצליח לחזק משהו חלש אצלו) ולכן הוא כישלון מוחלט ומזה הדרך קצרה לדיכאון..
בטוח שאתם (המבוגרים) לא מתכוונים לזה , אבל כך הוא יכול לתפוס את המצב . (אצלי היה מצב דומה , והבת מרוב לחץ פיתחה OCD. אנחנו בכלל לא ידענו שהלחצנו אותה).
יכול להיות מאוד מסוכן לא"ס (ואני מתנצלת שאני אומרת 'מסוכן' בצורה ישירה).
הוא כבר משתדל. הוא משתדל המון יחסית לכל ילד בן 10 בסביבה שלו.
ויש דברים חלשים שלא כל אדם לא יכול לחזק אצלו (ללא קשר לספקטרום) .
ואז הוא יכול לחשוב שהוא לא משתדל מספיק (כי הוא לא מצליח לחזק משהו חלש אצלו) ולכן הוא כישלון מוחלט ומזה הדרך קצרה לדיכאון..
בטוח שאתם (המבוגרים) לא מתכוונים לזה , אבל כך הוא יכול לתפוס את המצב . (אצלי היה מצב דומה , והבת מרוב לחץ פיתחה OCD. אנחנו בכלל לא ידענו שהלחצנו אותה).
Precious37
New member
לא ידעתי שאפשר לפתח OCD
בגלל לחץ של ההורים...
בגלל לחץ של ההורים...
TikvaBonneh
New member
אצל הבן שלי זה קרה לפני האיבחון בספקטרום
מגיל צעיר שידרנו לו שהוא ילד מחונן.
מגיל צעיר שידרנו לו שהוא ילד מחונן.
יש לו סייעת
כן יש סייעת שמשותפת לו ולעוד אספי בכיתה (ביחד שעות של שניהם מכסים את כל יום הלימודים). עד היום היא לא עשתה הרבה, כי הבן שלי לא היה זקוק לשום סיוע בזמן השעור, ובזמן הפסקות היא עשתה לו מעט מאוד טווח חברתי. בעיקר פעלה כסייעת של כל הכיתה ( לא הכיתה ולא בן שלי מודעים לעובדה שהסייעת היא לא של כל הכיתה). כרגע כשקשה לו היא באמת מאוד עוזרת, גם להוציא ציוד, גם להעתיק מהלוח, אם הוא מרגיש שהוא עייף היא לוקחת אותו באמצע השיעור לשתות תה ובכלל מנסה מאוד לעודד אותו.
כן יש סייעת שמשותפת לו ולעוד אספי בכיתה (ביחד שעות של שניהם מכסים את כל יום הלימודים). עד היום היא לא עשתה הרבה, כי הבן שלי לא היה זקוק לשום סיוע בזמן השעור, ובזמן הפסקות היא עשתה לו מעט מאוד טווח חברתי. בעיקר פעלה כסייעת של כל הכיתה ( לא הכיתה ולא בן שלי מודעים לעובדה שהסייעת היא לא של כל הכיתה). כרגע כשקשה לו היא באמת מאוד עוזרת, גם להוציא ציוד, גם להעתיק מהלוח, אם הוא מרגיש שהוא עייף היא לוקחת אותו באמצע השיעור לשתות תה ובכלל מנסה מאוד לעודד אותו.
ממליצה על טיפול התנהגותי
מהתאור שכתבת נראה שטיפול של מנתחת התנהגות מוסמכת יכול לסייע מאוד לבנך. שמתי לב שהזכרת מספר פעמים את התגובות כלפיי בנך כמו שהסייעת מוציאה אותו ונותנת לו תה, הוא אינו מתפקד כמו כולם ומרגיש את זה. ה"לופ" הזה יכול להיות קשור לאינטראקציה שלו עם הסביבה (הורים, מורים, סייעת וגם קבוצת השווים) שבהרבה רצון טוב ואהבה אינם מגיבים נכון בשל המשבר והרצון לסייע ולהקל עליו. תצפית טובה של מנתחת התנהגות תוכל להמחיש לך בצורה טובה את הקשר המעגלי בין התנהגותו (הדכאון) לתגובות הסביבה.
מהתאור שכתבת נראה שטיפול של מנתחת התנהגות מוסמכת יכול לסייע מאוד לבנך. שמתי לב שהזכרת מספר פעמים את התגובות כלפיי בנך כמו שהסייעת מוציאה אותו ונותנת לו תה, הוא אינו מתפקד כמו כולם ומרגיש את זה. ה"לופ" הזה יכול להיות קשור לאינטראקציה שלו עם הסביבה (הורים, מורים, סייעת וגם קבוצת השווים) שבהרבה רצון טוב ואהבה אינם מגיבים נכון בשל המשבר והרצון לסייע ולהקל עליו. תצפית טובה של מנתחת התנהגות תוכל להמחיש לך בצורה טובה את הקשר המעגלי בין התנהגותו (הדכאון) לתגובות הסביבה.
אני לא יודעת
דינה, שאלת שאלה מאוד חשובה. לצערי אין לי מושג איך הוא רואה את עצמו. כוון שהוא בתפקוד מאוד גבוהה, החלטתי בזמנו לא להדגיש שהוא שונה, אף פעם לא דיברתי איתו שמה שיש לו נקרא " אספי", ובכלל שיש לו משהו שמוגדר כבעיה רפואית/ ליקוי. אמרתי לו בכניסתו לכיתה א שסייעת היא של כל הכיתה כי הם כיתה הכי גדולה בבית הספר. האמת היא שבגלל שהוא בכלל לא היה זקוק לעזרה כל שהיא בשעורים אלא רק לתיווך חברתי בהפסקות (מה שהיא דווקא לו כ"כ עשתה) הסייעת באמת תפקדה כסייעת של כל הכיתה, וכל ילד בכיתה פונה עליה עם יש לו בעיה כל שהיא.
הוא ילד סופר אינטליגנטי והוא מאוד מודע לנקודות החולשה שלו ( חרדה חברתית, סף תסכול נמוך, "עור דק"). כבר בגיל 4 הוא אמר לי "אמא, את יודעת, אני לא אוהב שיש מסביב הרבה אנשים", הוא יודע שהוא הולך לפסיכוטראפיסטית בשביל לחזק את נקודות החולשה. אבל תמיד הדגשתי לו שאין אנשים מושלמים, האחד טוב בשפות והאחר במדעים, יש שאוהבים כדורגל ויש שאוהבים שחיה, יש שנהנים בארועים המוניים ויש שמעדיפים לשחק עם חבר אחד או שתיים. אני גם מספרת לו מה נקודות החולשה שלי ושל בני משפחה אחרים. לא נראה לי שהוא רואה בשוני שלו בעיה. למשל יש לו תנועות ידיים וניסיתי ללמד אותו לשים לב לזה בציבור אבל קיבלתי תשובה " אמא, כל אחד הוא שונה וזה בסדר, וחוץ מזה בכיתה ג' יש ילד שיש לו הרבה יותר תנועות ידיים ממני". לא שמעתי ממנו אף פעם משפטים כמו "למה אני כזה?" או " אני דפוק" או משהו בסגנון. אבל בהחלט יכול להיות שעם הגיעו לגיל בו אדם מתחיל לחשוב על זהות עצמית, דברים התחילו להשתנות.
לאחרונה התחלתי להרגיש לא בנוח שאני שומרת שמילה אספי לא תאמר בנוכחותו. לא הייתי רוצה להגיע למצב שהוא ירגיש שיש איזה סוד אפל שקשור בו (הוא בהחלט "ילד אנטנה"), ויעדיף לא לשאול. אפילו כבר הכנתי את " נאום גילוי" שלי, אבל לספר לו דווקא עכשיו, כשהוא בדיכאון? אני לא יודעת מה זה יעשה לו. יכול להיות שהוא דווקא ירגיש הקלה לגלות שיש הרבה כמוהו, כולל מדענים חשובים וכנראה גם אבא וסבא שלו (שניהם כמובן לא אובחנו). אך יש סיכוי שהוא ירגיש "דפוק" כי עכשיו בגלל הדיכאון הביטחון העצמי שלו עוד יותר נמוך.
מה דעתך? מתי ואיך את סיפרת לבנך שהוא אספי?
דינה, שאלת שאלה מאוד חשובה. לצערי אין לי מושג איך הוא רואה את עצמו. כוון שהוא בתפקוד מאוד גבוהה, החלטתי בזמנו לא להדגיש שהוא שונה, אף פעם לא דיברתי איתו שמה שיש לו נקרא " אספי", ובכלל שיש לו משהו שמוגדר כבעיה רפואית/ ליקוי. אמרתי לו בכניסתו לכיתה א שסייעת היא של כל הכיתה כי הם כיתה הכי גדולה בבית הספר. האמת היא שבגלל שהוא בכלל לא היה זקוק לעזרה כל שהיא בשעורים אלא רק לתיווך חברתי בהפסקות (מה שהיא דווקא לו כ"כ עשתה) הסייעת באמת תפקדה כסייעת של כל הכיתה, וכל ילד בכיתה פונה עליה עם יש לו בעיה כל שהיא.
הוא ילד סופר אינטליגנטי והוא מאוד מודע לנקודות החולשה שלו ( חרדה חברתית, סף תסכול נמוך, "עור דק"). כבר בגיל 4 הוא אמר לי "אמא, את יודעת, אני לא אוהב שיש מסביב הרבה אנשים", הוא יודע שהוא הולך לפסיכוטראפיסטית בשביל לחזק את נקודות החולשה. אבל תמיד הדגשתי לו שאין אנשים מושלמים, האחד טוב בשפות והאחר במדעים, יש שאוהבים כדורגל ויש שאוהבים שחיה, יש שנהנים בארועים המוניים ויש שמעדיפים לשחק עם חבר אחד או שתיים. אני גם מספרת לו מה נקודות החולשה שלי ושל בני משפחה אחרים. לא נראה לי שהוא רואה בשוני שלו בעיה. למשל יש לו תנועות ידיים וניסיתי ללמד אותו לשים לב לזה בציבור אבל קיבלתי תשובה " אמא, כל אחד הוא שונה וזה בסדר, וחוץ מזה בכיתה ג' יש ילד שיש לו הרבה יותר תנועות ידיים ממני". לא שמעתי ממנו אף פעם משפטים כמו "למה אני כזה?" או " אני דפוק" או משהו בסגנון. אבל בהחלט יכול להיות שעם הגיעו לגיל בו אדם מתחיל לחשוב על זהות עצמית, דברים התחילו להשתנות.
לאחרונה התחלתי להרגיש לא בנוח שאני שומרת שמילה אספי לא תאמר בנוכחותו. לא הייתי רוצה להגיע למצב שהוא ירגיש שיש איזה סוד אפל שקשור בו (הוא בהחלט "ילד אנטנה"), ויעדיף לא לשאול. אפילו כבר הכנתי את " נאום גילוי" שלי, אבל לספר לו דווקא עכשיו, כשהוא בדיכאון? אני לא יודעת מה זה יעשה לו. יכול להיות שהוא דווקא ירגיש הקלה לגלות שיש הרבה כמוהו, כולל מדענים חשובים וכנראה גם אבא וסבא שלו (שניהם כמובן לא אובחנו). אך יש סיכוי שהוא ירגיש "דפוק" כי עכשיו בגלל הדיכאון הביטחון העצמי שלו עוד יותר נמוך.
מה דעתך? מתי ואיך את סיפרת לבנך שהוא אספי?
הגבתי בכמה מקומות לפני שהגעתי
להודעה הנוכחית . אני מקווה שקראת את התגובות. די פחדתי כשכתבתי אותן , אבל לפי מה שאת כותבת כאן ,
הן מתאימות לעניין.
לדעתי את בשלב שכבר אין צורך לחשוש מירידת ביטחון עוד יותר . הביטחון כבר ירד מספיק. הוא הרי כבר בדיכאון.
נראה לי שהגיע הזמן להגיד באופן רשמי שהוא שונה (הוא הרי כבר יודע בעצמו, רק שזה לא רשמי
).
לא צריך 'נאם גילוי' דרמטי. אלא כמה שיותר רגוע ומעשי. וברור שלהגיד שלהיות שונה, ומתקשה בדברים מסוימים לא עושה אותו לכישלון. אולי דווקא להצלחה , כי הוא מתמודד הרבה יותר מכל ילד אחר בגילו.
הבן שלי אובחן בגיל 14 . אבל היו לו כמה איבחונים גם קודם (החל מכיתה א'). אני אף פעם לא הסתרתי שום דבר.
והוא תמיד קרא את כל האבחונים שלו (חומר הקריאה האהוב עליו
).
אחרי האיבחון כשהוא אכן שאל על אספרגר ,כי היה צירך לעכל את המושג אמרתי לו שאת הקשיים שלו הוא מכיר כל החיים, האבחנה נתנה שם לקשיים, ובעקבות האבחנה יקבל עזרה שמתאימה לו ושאני א בטוחה שבעזרתה יצליח להתמודד עם הקשיים האלה (גם הוא היה אז די בכיוון של דיכאון , זה התחיל שנתיים קודם).
להודעה הנוכחית . אני מקווה שקראת את התגובות. די פחדתי כשכתבתי אותן , אבל לפי מה שאת כותבת כאן ,
הן מתאימות לעניין.
לדעתי את בשלב שכבר אין צורך לחשוש מירידת ביטחון עוד יותר . הביטחון כבר ירד מספיק. הוא הרי כבר בדיכאון.
נראה לי שהגיע הזמן להגיד באופן רשמי שהוא שונה (הוא הרי כבר יודע בעצמו, רק שזה לא רשמי
לא צריך 'נאם גילוי' דרמטי. אלא כמה שיותר רגוע ומעשי. וברור שלהגיד שלהיות שונה, ומתקשה בדברים מסוימים לא עושה אותו לכישלון. אולי דווקא להצלחה , כי הוא מתמודד הרבה יותר מכל ילד אחר בגילו.
הבן שלי אובחן בגיל 14 . אבל היו לו כמה איבחונים גם קודם (החל מכיתה א'). אני אף פעם לא הסתרתי שום דבר.
והוא תמיד קרא את כל האבחונים שלו (חומר הקריאה האהוב עליו
אחרי האיבחון כשהוא אכן שאל על אספרגר ,כי היה צירך לעכל את המושג אמרתי לו שאת הקשיים שלו הוא מכיר כל החיים, האבחנה נתנה שם לקשיים, ובעקבות האבחנה יקבל עזרה שמתאימה לו ושאני א בטוחה שבעזרתה יצליח להתמודד עם הקשיים האלה (גם הוא היה אז די בכיוון של דיכאון , זה התחיל שנתיים קודם).
למה עור דק ורגישות נחשבים כנקודות חולשה ?
ואיך מטפלים בדבר כזה ?
איך מחזקים "עור דק" ? מעבים אותו ?
האם זה שאדם אינו אהבה שיש מסביבו הרבה אנשים מרחיק אותו משלמות ?
לא מבין אמירה כמו אף "אחד לא מושלם" בהקשרים שאת מעלית כאן
היא מבוססת על ההנחה ששלמות פירושה זהות מוחלטת בין כולם ?
לדעתי אספים רבים ובכלל אנשים רגישים סובלים גם בגלל ההנחה המובלעת בסביבה שמאפיינים מסויימים שלהם הם חולשה ויש להתגבר עליהם(בעזרת טיפול או סמים) בשביל להיות שלמים כמו כולם
בפנים הם יודעים שהם לא יתגברו על הדברים האלה לעולם
ועוד יותר בפנים הם מתחילים לפקפק בינם לבין עצמם אם הדברים האלה הם באמת חולשה שלהם או שזה רק חולשה של הסביבה שלא מסוגלת להכיל בני אדם
ביחוד בגיל ההתבגרות הפקפוקים האלה מתעצמים
לדעתי התוויות לא משנות הרבה,הסבל נגרם מהתנגשות בין הרגישויות לבין הדרך שבה הסביבה מתנהלת,התווית לא משנה את הרגישות,היא רק נותנת לה שם
אם אומרים לילד שהוא מאובחן כ'אספרגר' צריך להגיד לו דבר ראשון שזה פשוט שטויות
שאין ממש דבר כזה אספרגר(היה בן אדם שקראו לו כך,האנס),
שאספרגר בניגוד לעץ או יד או שמיים זה סתם מונח שתוקפו אינו ידוע בכלל והוא מוגבל לציון שורה של מאפיינים שאין להם משמעות רפואית בכלל אלא רק חברתית
אל ילד אינטלגנטי ורגיש חשוב לנסות להתייחס בצורה אינטלגנית ורגישה
שזה אומר בין היתר לא לציין חרדה חברתית כ"נקודת חולשה" או "עור דק" כפגם לעזור לא ללמוד שהדברים האלה הם דווקא החוזקות שלו
שהם נובעים מכך שיש לו תפישה עמוקה ורגישה ולכן סוג מסויים של פעילות ושיתוף פשוט לא נכון לא
כשילד מרגיש שהוא מקבל תמיכה שיוצאת מהבנת מהותו הסיכוי שלו לצאת מדכאון משתפר מאוד
כשילד מרגיש שמפסיקים לדחוק אותו כל הזמן לקירות שהוא יודע בסתר ליבו שהוא בכלל לא נועד לעבור אותם אז הוא פחות מדוכא
דכאון נובע מזה שדוחפים אנשים שוב ושוב ושוב למקומות שאינם אפשרם להם
זה גם מה שתמבטא כסף תסכול נמוך
אין דבר כזה סף תסכול נמוך,זה פיקציה,שנגרמת מזה שדורשים כל הזמן מבן אדם בדיוק מה שלא מתאים לו
ואיך מטפלים בדבר כזה ?
איך מחזקים "עור דק" ? מעבים אותו ?
האם זה שאדם אינו אהבה שיש מסביבו הרבה אנשים מרחיק אותו משלמות ?
לא מבין אמירה כמו אף "אחד לא מושלם" בהקשרים שאת מעלית כאן
היא מבוססת על ההנחה ששלמות פירושה זהות מוחלטת בין כולם ?
לדעתי אספים רבים ובכלל אנשים רגישים סובלים גם בגלל ההנחה המובלעת בסביבה שמאפיינים מסויימים שלהם הם חולשה ויש להתגבר עליהם(בעזרת טיפול או סמים) בשביל להיות שלמים כמו כולם
בפנים הם יודעים שהם לא יתגברו על הדברים האלה לעולם
ועוד יותר בפנים הם מתחילים לפקפק בינם לבין עצמם אם הדברים האלה הם באמת חולשה שלהם או שזה רק חולשה של הסביבה שלא מסוגלת להכיל בני אדם
ביחוד בגיל ההתבגרות הפקפוקים האלה מתעצמים
לדעתי התוויות לא משנות הרבה,הסבל נגרם מהתנגשות בין הרגישויות לבין הדרך שבה הסביבה מתנהלת,התווית לא משנה את הרגישות,היא רק נותנת לה שם
אם אומרים לילד שהוא מאובחן כ'אספרגר' צריך להגיד לו דבר ראשון שזה פשוט שטויות
שאין ממש דבר כזה אספרגר(היה בן אדם שקראו לו כך,האנס),
שאספרגר בניגוד לעץ או יד או שמיים זה סתם מונח שתוקפו אינו ידוע בכלל והוא מוגבל לציון שורה של מאפיינים שאין להם משמעות רפואית בכלל אלא רק חברתית
אל ילד אינטלגנטי ורגיש חשוב לנסות להתייחס בצורה אינטלגנית ורגישה
שזה אומר בין היתר לא לציין חרדה חברתית כ"נקודת חולשה" או "עור דק" כפגם לעזור לא ללמוד שהדברים האלה הם דווקא החוזקות שלו
שהם נובעים מכך שיש לו תפישה עמוקה ורגישה ולכן סוג מסויים של פעילות ושיתוף פשוט לא נכון לא
כשילד מרגיש שהוא מקבל תמיכה שיוצאת מהבנת מהותו הסיכוי שלו לצאת מדכאון משתפר מאוד
כשילד מרגיש שמפסיקים לדחוק אותו כל הזמן לקירות שהוא יודע בסתר ליבו שהוא בכלל לא נועד לעבור אותם אז הוא פחות מדוכא
דכאון נובע מזה שדוחפים אנשים שוב ושוב ושוב למקומות שאינם אפשרם להם
זה גם מה שתמבטא כסף תסכול נמוך
אין דבר כזה סף תסכול נמוך,זה פיקציה,שנגרמת מזה שדורשים כל הזמן מבן אדם בדיוק מה שלא מתאים לו
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.