זהירות! תשובה ארוכה מאוד
פעם כתבתי על כך עבודה סמינריונית. מרבית הדברים שלהלן לקוחים מתוכה. אבל תחילה ננתח את המשפט: אַתְּ זה המסע 'אַתְּ' - נושא. 'המסע' - נשוא. מהו, אם כן, 'זה'? הווי אומר: אוגד. מהו אוגד? אוגד (copula) - יסוד לשוני המחבר את הנושא לנשוא שמני. בעברית נחשבים הכינויים (הוא, היא, הם, הן, זה וכו'), פועלי עזר (היה, הפך ל...) ותוארי פועל (יש ו-אין) לאוגדים. בלשונות אחרות האוגד הוא פועל עזר. (מתוך "מילון למונחי בלשנות ודקדוק", מאת אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף) במילים אחרות, יכולנו לומר גם אַתְּ המסע ומבנה המשפט ומשמעותו היו נשארים כשהיו התוספת של 'זה' מבהירה שיש קשר נשואי (פרדיקטיבי) בין שתי המילים. לדעתי, זוהי למעשה הדרך הטובה ביותר לזהות אוגד: רכיב בעל תפקיד תחבירי בלבד - ציון פרדיקציה. כיוון שכך, כל רכיב בעל מטען סמנטי מעבר לזה אינו יכול להיחשב לאוגד. זאת אומרת, שקשה לסווג את 'הפך ל' או 'יש' כאוגדים; על 'היה' ניתן להתווכח... יוצא, שמצבת האוגדים בעברית החדשה מורכבת בעיקר מכינויי הגוף ומכינויי הרמז. לא במקרה 'זה' מופיע בסוף רשימת הכינויים האוגדים בעברית בהגדרה הנ"ל. השימוש בכינוי הרמז 'זה' (וגם 'זאת', 'אלה' וכו') כאוגד אינו נחשב תקני ע"פ כללי התחביר המסורתיים. לכן נדיר למוצאו בטקסטים העוברים עריכה. עם זאת, הוא קיים הרבה בדיבור ובטקסטים הקרובים ללשון הדיבור, כגון פרסומות וציטוט דברים שנאמרו בע"פ. עוד אחזור לעניין זה בהמשך. מתי יש צורך באוגד? באופן כללי, כאשר הפרדיקציה אינה ברורה. מצב זה שכיח למדי בעברית המקראית, שבה אין אוגדים. למשל: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות, ד' כב) כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (דברים, כ' ד) דובר העברית החדשה עלול להחמיץ כליל את העובדה שאלה משפטים: יִשְׂרָאֵל - נושא; בְּנִי בְכֹרִי - נשוא (זה סדר המילים הבלתי-מסומן בעברית המקראית). הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם - נושא; ה' אֱלֹהֵיכֶם - נשוא. בלא האוגד, נראה כי יש כאן רק שמות ולוואים, והקורא מצפה לנשוא המבושש לבוא... לכן בעברית חדשה היינו אומרים: ישראל הוא בני בכורי. מי שהולך עימכם להילחם לכם... הוא ה' אלוהיכם! אין פירוש הדבר, שכל משפט שמני זקוק לאוגד. כאשר אין התאמת יידוע בין השם לתואר, האוגד מיותר. וכך, די לומר האיש גבוה ואין צורך לומר האיש הוא גבוה בעיית זיהוי הפרדיקציה קיימת בעיקר במשפטים המתכנים "משפטי משוואה": זהות: הילד הזה הוא אני. (יש זהות בין "הילד הזה" ל"אני") שיוך: הבז הוא עוף דורס. (הבז שייך לקבוצת העופות הדורסים) מיון: העד הוא עד מדינה. (העד הוא מסוג מסויים - עד מדינה) אז מתי נשתמש באוגד "הוא" ומתי באוגד "זה"? חיים רוזן בספרו "עברית טובה" מציג שלושה דגמים למשפט שמני דגם יא: יין כאן זול (אין אוגד) דגם יב: יין הוא זול כאן (אוגד "הוא") דגם יג: גלידה זה טוב היום (אוגד "זה") רוב התחבירנים סבורים שמדובר בהחלפה סגנונית בלבד (למשל, רובינשטיין בספרו "המשפט השמני"). אולם לפי דעתי, ישנם דגמי משפטים המחייבים דווקא אוגד "זה", כך שיש כאן משהו מעבר לחילוף הסגנוני. נסו בדגמים שלהלן להמיר את "זה" באוגד כינוי גוף, למשל, ותקבלו משפטים תמוהים עד בלתי-קבילים לחלוטין. (כל הדוגמאות נלקחו מקורפוסים אמתיים. לא אני המצאתי אותן!) דגם ראשון: מה ש-X [אוגד] Y דוגמאות: מה שאני באמת צריך זה ניתוח שיפריד את המקרר מהפנים שלי. מה שנותר עכשיו זה להמתין ליום שבו אולי אשוב לראות משהו. מה שהיה קשה זה הניתוק מהילדים. התאמת מין ומספר, אם יש - לנשוא בלבד: מי שצריך לשקם כאן זאת הנערה. מה שחשוב לי זאת האמנות. דגם שני: אם X [אוגד] Y אם יזמינו משהו ויתחרטו, זה לא נורא. אם מישהו מתגורר בתחומו אלה פולשים שחדרו באופן בלתי חוקי. דגם שלישי: [שם פועל (+ משלים)] [אוגד] Y להיות יפה זה לא מספיק. להסתדר זה עם זה זה כיף. להתעורר בבוקר זו חוויה. אז למה דווקא "זה"? חוקי הדקדוק הרשמיים של העברית מחייבים, שבין הנושא לאוגד תהיה התאמה של יידוע, מין ומספר. על כן יכולנו לומר: ישראל הוא בני בכורי. מי שהולך עימכם להילחם לכם... הוא ה' אלוהיכם! "הוא" מתאים לשם עצם מיודע, זכר ויחיד. אבל מה לעשות כאשר שם העצם אינו מיודע? כבר במקרים כאלה תהיה נטייה לעבור ל"זה": אוכל זה דבר ממש טעים. חוכמה זה דבר שאני מחבב במיוחד. חתונה זה עסק מסובך. נכון שבמשפטים אלה אפשר היה להמיר את "זה" ב"הוא", אבל הם היו נשמעים פחות טבעיים. בעיית התאמת האוגד מחריפה כאשר הנושא, לא רק שאינו מיודע, אלא גם לא ניתן לקבוע את מינו הדקדוקי או את מספרו (יחיד או רבים). ביחוד הדברים אמורים כאשר הנושא מורכב משמות עצם מסוגים שונים (כמו חי ודומם או מוחשי ומופשט) המקושרים ב-ו' החיבור. הקישור המלאכותי ביניהם לא מאפשר להתייחס אליהם כאל 'רבים'. במקרים אחרים, הנושא בעל לוואים רבים, בפרט משפטי זיקה. ריחוק שם העצם המרכזי מהנשוא גורם שמינו ומספרו הופכים לא רלוונטים, ויתכן שגם נושא רב-אברי נתפס כיחידה אחת. דוגמאות: טבעת נישואים וילדה בת 15 זה חיבור לא חוקי. האות G וידית במבוק זה "גוצ'י". עור קלוע בשתי וערב זה "בוטגה ונטה". תיק ועליו איקסים ממתכת זה פאלומה פיקסו. תיק ניילון ומשולש מתכת זה "פראדה". בהמשך לאותו עיקרון, שימוש במילה שלא בהוראתה הרגילה "מנטרל" את תכונותיה הדקדוקיות. נושא מסוג זה לא יוכל, אם כן, לקבל אוגד כינוי גוף, שחייב להתאים אליו במין ובמספר. דוגמאות: הירש זה צבייה וצבייה זה עופרה. sound זה קוֹל. מה זה גוּמֶר? ישנם עוד מצבים רבים שבהם אוגד "זה" אינו ניתן להמרה באוגד אחר. למשל, כאשר הנושא אינו משמש במשמעותו הרגילה, אלא במשמעות מטונימית: חד הורית זה לא לבד. 6 חדרים זה המון מקום. תעשייה - זה רעיון גדול. מה לכל זה ול"את" שבשיר של יוסי בנאי? הלוא "את" לשון נקבה היא, בעלת יידוע ומין ומספר ברורים! אולם, כאמור, לכל מילה יש צד 'סתמי' אם היא מציינת דבר-מה אחר שלא כהוראתה הרגילה. כך, למשל, מילה המציינת את עצמה כמילה (הצורה במקום התוכן) או המציינת מילה אחרת (מטונימיה) תחשב אף היא סתמית. כמו כן, כל בעייתיוּת בידוע ובקביעת המספר עלולה לגרום למילה להפוך לסתמית. אבל גם בכך אין הכרח, ולכל מושג המציין עניין כללי או סוג של דברים ניתן להתייחס כאל סתמי. זאת אומרת, שלפי השימוש באוגד ניתן להבין, שיוסי בנאי, יותר משהוא דיבר על התוכן של "את" דיבר על המושג של "את". ולמושג הזה כבר קשה להתאים אוגד מסוג אחר.
