אלימות בבתי הספר

[mom&shaked]

מה עם בית ספר פרטי?

אני משוכנעת שרמת האלימות בבי"ס פרטי נמוכה בהרבה מאשר בבי"ס ממלכתי.

 

[לאה_מ]

באופן פרטני זה אולי עשוי לפתור בעיה

(למרות שממש לא בטוח). אנחנו גרים באזור שנחשב מבוסס, לא מקום שיש בו אוכלוסיה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. ההורים כאן יכולים להרשות לעצמם (כלכלית) לשלוח את הילדים לבית ספר פרטי. אבל מה במישור הכללי, העקרוני, הלאומי? ומה עם אותם הורים שידם אינה משגת לשלוח את הילדים לבית ספר פרטי (ואני חושבת על זה. נניח שהייתי יכולה לשלוח את עומר לבי"ס פרטי, אבל בשנה הבאה גם שירה עולה לכתה א´, ואחר כך גם אורי - מה עושה הורה שיש לו 4 ילדים במערכת החינוך?).

 

[מירי,]

למה? מה הקשר?

 

[לאה_מ]

חזרתי ממסיבת חנוכה בכתה של עומר

ורציתי לחזק בדוגמא את מה שנעה אמרה. הרעיון של המורה היה נפלא. היא הזמינה את הסופרת והמשוררת שלומית כהן-אסיף להפגש עם הילדים וההורים. באמת היה מפגש נהדר. היא קראה משיריה, סיפרה קצת על עצמה, ענתה על שאלות הילדים וההורים, הילדים היו מאד מוכנים למפגש - הם למדו בכתה הרבה שירים וסיפורים שלה, ציירו ציורים בעקבותיהם, שוחחו עליהם. הילדים באמת היו ממש נפלאים. אבל מה? ההורים כל הזמן דיברו ביניהם. בחדר היה כל הזמן זמזום של דיבורים. וזה לא היה מכיוון הילדים. הם דוקא ישבו בשקט מופתי ומאד מאד התעניינו והשתתפו. אז אני שואלת אתכם - אם ההורים לא נותנים כבוד לזולת, איך אפשר לצפות מהילדים שינהגו אחרת?????

 

[nonana]

אתן צודקות מאד ../images/Emo8.gif אבל

למה את חושבת שבבתי ספר פרטיים ישנם פתרונות לאלימות וברגילים לא? ואל תגידו אמצעים כי זו לא תשובה. אפשר לטפל בבעיות אלימות וונדליזם רק אם יש רצון מצד מערכת החינוך לטפל בזה. כשקוראים מקרי אלימות מילולית בהפסקות מישהו מצוות המורים טורח בכלל לטפל בזה? הרי גם הם מקללים. אז הטיפול קודם כל צריך לבא מהשורש, המערכת צריכה לטפל בנושא הערכים שכלכך איבדנו עם הדורות. (עולים לאוטובוס ואף אחד לא טורח לתת לזקן לשבת במקומם). אז מה? נשאיר כהורים את המצב ככה? נגדל דור אגרסיבי יותר ואגואיסט? תגידו לי אתם מה אפשר לעשות? נכון שאני שפנה- ושולחת את הילדה שלי למסגרת פרטית משום שאני רוצה שתקבל יותר ובעצם מה לי יש להתלונן אם אני לא עושה כלום אלא רק מדברת. אז את לאה מה תעשי עם הבעיה שאת נמצאת בו לא בא לך לקום ולהגיד "שוברים את הכלים?"

ואת נעה אני מסכימה איתך לכל מילה אז מה להרים ידיים או להתחיל להזיז דברים לפחות במסגרת שסביבך? גם אני כמוכן פסימית וורוד קשה לי לראות היום אבל------- למען הדור הבא תמיד צריך לשאוף לטוב יותר. אז אני האופטימית היחידה????????????? (ד.א. בעלי במילואים אז אני יותר תקיפה אהיה השבוע מצטערת מראש- פשוט לחץ

 

[לאה_מ]

אולי באופן קצת נאיבי, אני מוטרדת פה

משני דברים: נכון שבראש ובראשונה אני מוטרדת מהבעיה האישית של עומר, ובעניין זה אני יכולה לומר שאני לא רואה פתרון מיידי, כזה שיפתור את הבעיה של עומר עוד השנה, אלא אם אני אעביר אותו לבי"ס אחר (או אפילו לכתה מקבילה, הבנתי שהכתה הספציפית שלו היא משהו נורא במיוחד). בינתיים התחלתי לגלגל איתו את הנושא, והוא לא כל כך מעוניין לעבור, ותיכף אני אספר לכן את תוכן השיחה שלנו. אבל אני גם מוטרדת מאד במישור הכללי, החברתי-הלאומי, ובמישור הזה, אמרתי כבר שאני לא חושבת שזה עניין של כסף, משום שלהורים בכתה של עומר לא חסר מהמצרך הזה. אני מוטרדת מבתי הספר כראי של החברה הישראלית כולה. אני ממש לא ישנה בגלל זה בלילות, וזה לא רק בתי הספר. למשל, מה שהכי מפחיד אותי באינתיפאדה זה לא שאני חוששת שיקרה משהו ליקרים לי (לא שיש לי איזו חסינות, אבל אני אדם אופטימי מטבעי) - הפחד האמיתי שלי הוא, שבסוף הבנים שלי יהיו אותם חיילים במחסום שלא נותנים לאשה היולדת לעבור עד שהעובר מת. זה מה שמפחיד אותי. העדר האמפתיה, קהות החושים, גסות הלב. מה אני עושה? אני לא יודעת. אני מחנכת את ילדי ככל יכלתי. אני משתלמת בטכניקות של גישור מתוך אידאולוגיה של גישור כדרך חיים. אני עוסקת, בין היתר (ובמעט מדי זמן, לצערי) בהתנדבות בתרגום לעברית של תכנית לימודים לגיל הרך על יישוב סכסוכים בדרכי שלום. זה מה שאני רואה כרגע כאפשרי מבחינתי. אם יש עוד דברים שאנחנו יכולים כהורים לעשות כדי לתרום לשינוי החברתי הזה, אני אשמח לשמוע עליהם.

 

[nonana]

אוליייייייי!!!! נקים קבוצת הורים

בהתנדבות כמובן ונכניס בה תכנים שמבוססים על עזרה לזולת , סובלנות, נועם, וערכים. אפשרי להעביר סדנאות לא לילדים אלא להורים שבבית הספר ולמורים. אני מוכנה לנסות להתחיל בצפון. מה דעתכן? נכון שזמן מרובה אין לי. אבל הבעיה שכלכך בולטת היום במערכות החינוך צורמת לי יותר, וזה מתגלגל כמו כדור שלג כך שהמערכת קורסת בעול. אז אפילו קבוצה לא גדולה של אנשים עם מס" לא גבוה של בתי ספר אפשר לנסות להתחיל. אולי אני אופטימית, אולי לא יצא מזה כלום, אבל למה לפחות לא לנסות?

 

[no-a-m]

יישר כוח

אני חושבת שזה הרבה מאוד מה שאת עושה, למרות שזה מאוד מתסכל וכולנו היינו רוצים לראות מציאות אחרת , אין קסמים, והתהליך הוא ארוך וממשוך, והחשוב הוא שכל אחד ואחת מאיתנו שמאמינים בו נמשיך וניתן דוגמא לסביבתינו. אני עובדת עם קבוצות הורים וקבוצות של מחנכים, ואכן יש בינהם גם כאלה שמפטפטים ולא מכבדים, ואפילו צועקים, והחשוב הוא להמשיך עם אלה שמאמינים שאפשר אחרת, ומה שעוזר להרבה מהם להאמין זה כאשר הם מתנסים בחוויות חדשות, ורואים שזה אפשרי אני מזמינה להצטרף אלי באזור הצפון

 

[mom&shaked]

הזדהות עם הרגשתה של לאה ובי"ס פרטיי

גם אני חזרתי עכשיו ממסיבת חנוכה בגן של שקד, התוכנית הייתה מדהימה והילדים היו מדהימים, ההורים היו בלתי ניסבלים . במשך כל המסיבה היה זמזום בלתי פוסק מצד הקהל (ההורים). בסוף המסיבה הייתי צריכה לקום לחלק מתנות לגננת ולמטפלות ולהגיד תודה וחג שמח, הרמתי את הקול וביקשתי ש ק ט !!!ואני ממש לא רגילה לצעוק, אבל לא הייתה ברירה אחרת. חויה לא נעימה... nonana לגבי בתי ספר פרטיים אז אני כן חושבת שיש הבדל בין מסגרת פרטית למסגרת ממלכתית, הן מבחינת הילדים שמגיעים למסגרת פרטית, הן מבחינת המורים שמגיעים למסגרת פרטית והן מבחינה תקציבית. זה נכון שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להכניס את הילדים לבי"ס פרטי, במיוחד כשיש יותר מילד אחד... אולי צריך לשנות סדר עדיפויות? לא יודעת, אני סתם זורקת דברים באויר, אבל אני משוכנעת שאני לא רוצה ששקד יגיע למסגרת החינוך שהובאה בכתבה המדוברת.

 

[limori]

אני חייבת להגיד שיש הבדל גדול

מאד ברמת הגננות והמורות בבית ספר פרטי ובגן ילדים פרטי. בגן של רואי המנהלת בוחרת את הגננות הטובות ביותר ומשלמת להן בהתאם. כך שמוטיבציה כלכלית יש עזרה ענקית מההורים ומשתי המנהלות יש, תנאים סביבתיים מעולים, תקציב נפלא ליצירת עבודות נפלאות וכו... הרבה יותר קל לה. כך לגבי מורה בבית ספר פרטי. מנהל בית הספר יבחר את המורות הטובות ביותר בעוד בית ספר ציבורי מגיעות מורות...... אין צורך לפרט ואינני רוצה חלילה לעשות הכללה אך זה ממש כך. טוב זהו.... האלימות מגיעה מהבית נקודה..... נכון שלגננות ולמורות ולמחנכות יש השפעה רבה. אך כמו שאנחנו אומרות תאמר לי מי הם חבריך נאמר לך מי אתה אותו דבר לגבי ילדים והורים תאמר לי מי הם הוריך אומר לך מי אתה. אולי מחר אני אתחרט על מה שכתבתי אני אודיע לכם... כרגע הענין הזה מאד מעצבן אותי. ועוד דבר אצל רואי בגן גם במפגשים וגם בהצגות יש שקט מופטי ההורים הסבים והסבתות והאחים מהופנטים למראה קטנטני ויש שקט דממה .....

 

[מירי,]

אבל משום מה איכות נמדדת בהשגים

השגים לימודיים ! הצלחה בבחינות משוות למינהן , הצלחה בבחינות בגרות וכ.. ומהכאן מורה טובה היא מורה שתעזור לתלמידיה להגיע אל התוצאות הטובות ביותר , אבל היא לא בהכרח זו שתדע ושיהיו לה הכלים הטובים ביותר למניעת אלימות! זה לא אומר שהיא לא תצעק (סתם) או תדע להתמודד עם האלימות בין התלמידים.. לא לפי זה היא נבחרת , כי אני לא שמעתי עוד בארץ על בי"ס אחד שהוא טוב כי אין בו אלימות , אבל על כמה שהם טובים כי תוצאות הבחינות שם הן...

 

[מירי,]

מי שיש לו כסף פחות אלים?

אולי הכסף שלו היגיע מהפשע - ואלה האנשים שהילדים רואים בבית? אולי הוא רופא בכיר אבל בעצם את אישתו האו מכה? מה אין אנשי היי-טק שמרוויחים הון אבל השפה שלהם אלימה? ואלה הילדים שיגיעו למערכת הפרטית! אז לא תהיה אלימות שם? ושם לא יריחיקו אותם מהמערכת - כי כל אחד כזה מכניס הרבה כסף לקופת ביה"ס...

 

[ציפי ג]

הילדים שלי בבי"ס פרטי

אבל, הואיל וביה"ס הפרטי הזה, רובו ככולו מורכב מהורים שיש להם פי שנים ממוצע הילדים למשפחה, וחצי מהכנסה הממוצעת לנפש, אז הרמה הכלכלית בו לא גבוהה. (אין ילדים עשירים כוונתי). המורים מקבלים פחות מבמשרד החינוך (בדקתי), הילדים לומדים בקרוונים, מחשבים יש רק מכיתה ז´ וגם זה בקושי ועוד. אבל אין ילדים אלימים. ולמה? כיוון שזו האינדיקציה הכמעט יחידה להוצאת ילד מבי"ס. רמת לימודים נמוכה לא משפיעה, ילד ישאר בבי"ס גם אם הוא ממש לא קולט את החומר. אבל ילד שמתפרע ומשתולל, ולמרות טיפול (ומטפלים) ולמרות שיתוף פעולה עם ההורים (ויש), הילד ממשיך להתפרע, הילד מוצא מבי"ס. זה אחד ההבדלים הבולטים בין בי"ס פרטי לבי"ס ממלכתי. בבי"ס פרטי יש זכות לבחור את התלמידים, ובבי"ס ממלכתי, אין. אז יש בי"ס ששמים דגש על גאונות, ובבי"ס שלנו שמים דגש על מידות טובות. וטוב שכך, לדעתי.

 

[דסי אשר]

יפי- "נשקי" בשמי את מעצבי

המדיניות של בית הספר של ילדיך. הלוואי וכולם היו בארץ מחנכים למידות טובות. כולם מדברים על ערכים, אך הערך, שאני בכלל לא יודעת אם הוא מתאים להגדרת ערך, הוא מצויינות ותחרותיות. ותפיסה זו, גם היא לכשעצמה, מביאה לסוגי אלימות, אפילו אם לא פיזית. תשמעי מה הולך בלימודי ב.א בפסיכולוגיה. ברור שאין אלימות פיזית. אך משום התחרותיות האדירה על מספר מקומות מצומצם לתואר המסטר הנחשק בפסיכולוגיה, אדם שערכיו קצת אחרים מאמביציה להיות מצטיין ולהיות "פסיכולוג", מאד סובל בכתת לימודים שכזו. אני מביאה דוגמא זו, כי זהו חוג שלכאורה לומדים בו אנשים שתחום המקצוע שלהם עוסק בנפש האדם, ביחסים האינטרא פסיכיים והבין אישיים. מעט מאד נשמות טובות נמצאות ושורדות שם. ישנם גם כאלה (ואני לא רוצה להכליל), אבל האווירה הכללית מאופיינת בתחרותיות אדירה, שכאמור, יש לה השלכות אלימות במימדים הרגשיים-חברתיים. דסי

 

[נעה גל]

ממש לא

אנשים עם כסף גם הם חיים בחברה שלנו והם אלימים בדיוק כמו כולנו. אין לי ספק שבבתי ספר פרטיים (לא מכירה את המערכת הדתית, ולכן, אני מדברת על החילונית) יש בעיות בדיוק כמו בכל מקום אחר. לבית ספר פרטי יש יתרון, הוא אכן יכול לבחור את תלמידיו, ובידי ההורים יש כוח (תמיד אפשר לאיים בעזיבה המונית, דבר שלא יכול לקרות בבית ספר ממלכתי). בדיוק מאותה נקודה מגיע גם החיסרון שלו. מעט מאוד מקומות כלכליים יגידו "לא" לכסף המוצע להם ולא משנה איזה בעיות מגיעות עם הכסף הזה. לכן, אני משערת שבאופן כללי - רמת האלימות היא דומה, האמצעים והיכולת לטיפול בה הם שונים. בכל מקרה, אורן מאז ומעולם היתה בגנים פרטים. מהנסיון שלי רמת האלימות בגן נקבעה באופן מקרי לחלוטין עפ"י הרכב הילדים שבגן. שנה שעברה עברנו שנה אלימה ביותר בגן, השנה אורן נמצאת בגן עם עוד 24 כבשים. גם הצוות אמר לי שבאופן יוצא דופן הילדים השנה לא אלימים. האם זה אומר שאין גילויי אלימות בגן? לא. נכון, ילדים לא מרביצים, אין ילדים בוכים בגן ולא חוטפים לאף אחד מהיד, הכל נפתר בעזרת דיבורים. אבל אורן התלוננה על כך שחבורה של בנות חזקות (חברתית) בגן, קובעות בשבילה כל מיני דברים, ולא מאפשרות לה לעשות כך או כך. גם זה סוג של אלימות. אבל זה סוג פשוט יחסית... שיחה של הגננת עם כל הילדים המעורבים ונסיון לפתור ביחד את הבעיה, הפחית אותה למינימום.

 

[ליאת +]

בי"ס פרטיים=דמוקרטיים

חשוב לציין את זה שלדעתי מרבית מסגרות החינוך האלטרנטיביות בגיל בית הספר הן בתי ספר דמוקרטיים או ניסיונות של הורים להקים מסגרות עצמאיות. ככל הידוע לי אין בארץ בתי ספר פרטיים (למעט אולי זה שבכפר שמריהו אשר פונה בעיקר לבני דיפלומטים) בנוסחה הדומה לזו שקיימת בחו"ל (ואליה, אולי, מתיחסות גם הכותבות בפורום שלא גרות בארץ) במובן של מוסד יוקרתי ששם את הדגש על חינוך למצוינות. אז נכון שעולה יותר לשלוח את הילד לבית ספר דמוקרטי בארץ, אבל מהכרותי מרבית ההורים שעושים זאת הם אינם בהכרח עשירים, אלא (להפך?) מי ששמו את החינוך של ילדיהם בראש מעיניהם, מי שלא מוטרדים כבר בכיתה גימל מהאפשרות שהילד לא יעשה תעודת בגרות (במרבית בתי הספר האלה אולי בכולם לא עושים בגרויות ומי שרוצה צריך להשלים בעצמו). בתמורה מקבלים מורים שהם אנשי חינוך בנשמה, שמוצאים במסגרות האלה הזדמנות לעשות את מה שרצו כשבחרו במקצוע הזה ולא להיות שוטרים לארבעים ילדים. אני לא חושבת שהם מרוויחים באופן משמעותי יותר. וכן- לי זו נראית אופציה טובה (כשיגיע היום לשלוח את אביתר לכיתה א´ ואולי עוד לפני), אם כי גם אני, כמו לאה, מודאגת מהחברה האגרסיבית שנוצרה כאן, עד כדי מחשבות על ירידה מהארץ.

 

[נעה גל]

המשפט האחרון שלך - כאילו היה שלי

כשאנחנו מדברים על חינוך ועל המצב בארץ אני כל הזמן אומרת לדני שאנחנו חיים רק פעם אחת והסביבה שבה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו היא לא בריאה. מצד שני, אני אוהבת לחיות כאן (ולא תמיד אני יודעת למה. אולי כי אני רגילה? אולי כי מדברים עברית?). יש אגב עוד אופציה לפני ירידה מהארץ - לקנות קרוואן ופשוט לטייל עם הילדים בעולם כמה שנים... (ולחזור אחרי שכולם יגמרו להלחם) זה החלום שלי.

 

[לאה_מ]

אני בכלל לא רוצה לעזוב את הארץ!

אני גם לא חושבת שיש רק שתי אופציות - לרדת מהארץ או "לרדת באופן זמני" לקרוואן (אם כי גם אני אשמח לטייל קצת עם הילדים בעולם). אני חושבת שיש לפחות עוד שתי אופציות - האחת, להשאר כאן ולא לעשות כלום, והשניה - וזו האופציה שאני הייתי רוצה ליישם - היא להשאר כאן ולהשפיע, להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר. כי זו המדינה שלנו, כי גם במקומות אחרים אני חושדת שהסביבה לא תהיה מושלמת כאשר היא לא תהייה עוד בגדר "הדשא של השכן", כי למרות שעדיין לא נולדתי אז, אני זוכרת את מלחמת העולם השניה, וכי אני מאמינה באדם. סליחה על ההשתפכות הפטריוטית.

 

[נעה גל]

../images/Emo32.gif אז זהו. אני כנראה הגעתי

לשלב שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר להשפיע. כלומר, זה לא שמשהו ישתנה אם היום נלך לבחירות והמפלגה שאני מאמינה בה תעלה לשלטון. אני מרגישה ממש חסרת אונים. כאילו כל המצב מסביב כבר עבר את השלב "ראש ממשלה אחר היה יכול לנהוג אחרת". אני מרגישה שהדרדרנו למצב שהדברים כבר מתגלגלים מבלי להיות תלויים בנו. אני אסביר למה אני מתכוונת (תוך נסיון נואש לחבר את זה לחינוך

). אנחנו גרים בישוב על קו התפר. אני חושבת שאנחנו הישוב היחידי בתחומי הארץ שנמצא כל כך קרוב לגבול (עם המדינה הפלשתינאית העתידית), וכלכך קרוב לישוב ערבי (הבתים האחרונים בישוב שלנו נמצאים 20 מטר מהבתים האחרונים של הכפר הערבי השכן. אנחנו "בתוך הארץ" והם נחשבים "בשטחים"). בחרנו לגור במקום הזה מכמה סיבות: קודם כל, זה ישוב כפרי ואני סולדת מערים והתנועה שיש בהן דבר שני, זה מרכז הארץ (סיבה אגב, שנפלה אחרי שגרנו שנתיים באצבע הגליל וגילינו שיש חיים טובים יותר) דבר שלישי, זה קרוב יחסית להורים דבר רביעי, אנחנו כבני אדם מאמינים מאוד בכך שיהיה כאן שלום והכפר השכן לא הפריע לנו (הרבה מאוד אנשים מזדעזעים כשרואים את הקרבה לכפר, ורבים בגלל זה לא קונים כאן בתים). ובאמת, אין לנו בעיות עם הכפר השכן. למרות שפעם אחת שמענו ברדיו שיש בעיות איתו - אף אחד בישוב לא שמע על זה.. וכנראה דובר אז על דיווח לא נכון. עם כל הבלגן והאינתיפדה אנחנו חיים בשלום קר עם השכנים. אבל יש לילות שהצבא מנסה לתפוס מבוקש בקלקיליה (מרחק 10 ק"מ מאיתנו). אני מניחה שרובכם לא יודעים על מה מדובר - אבל, כשהצבא מנסה לתפוס מבוקש אנחנו חיים במלחמה. טנקים מפגיזים, מסוקים מלמעלה מפציצים, יריות לכל הכיוונים. החלונות שלי בבית רועדים מהפגזים. נכון ששום דבר מאלה לא נורה לכיווננו - אבל איזו אוירה! איזה פחד! או דוגמא מאתמול: אתמול היה פיגוע בצ´ק פוסט. במקרה שמעתי את הדיווחים ממש מהרגע הראשון. סיפרו על מספר נפגעים וגם אמרו שהמחבל לא נהרג ושהוא פצוע קשה. אחרי חצי שעה דיווח אחד ממפקדי המשטרה שירו במחבל מפחד שיש עליו עוד חגורת נפץ ושהוא יפוצץ אותה. בחדשות שאחרי - הקריינית אמרה "המחבל מת מפצעיו". אני הרגשתי ממש קבס ששמעתי את זה. (ושלא יהיו אי הבנות - אני חושבת שאם באמת היה חשש לחגורה נוספת היה צריך לירות במחבל). קשה לי הטיוח הזה. והוא קיים בכל מקום - זו היתה ממש דוגמא קטנה שעלתה לי לראש. או אני עומדת בפקק: אני משתדלת לא לעמוד ליד אוטובוסים (שלא לדבר על כך שאני לא נוסעת באוטובוסים) אני מסתכלת מסביב לראות שאין אנשים חשודים שעלולים לירות בי מתוך האוטו אני לא אוהבת לעמוד מתחת לגשרים (גם בגלל שאני חושבת מה יקרה אם מישהו יתפוצץ שם וגם בגלל שפעם גשר שפירים התמוטט ומאז אני מפחדת..). אנחנו נוסעים באוטו - מכוניות ישראליות עומדות בצד. ערבים עומדים מחוץ לאוטו עם הידיים על הראש השוטרים מעינים בתעודות זהות כחולות (כלומר אזרחים) שלהם, שוטר אחד מכוון אליהם אקדח. הילדים שלי רואים את כל הדברים האלה. איך אני אצליח לחנך לסובלנות, לאהבת אדם, לאמונה באדם כשאני בעצמי מרגישה שאני מאבדת את כל אלה?

 

[לאה_מ]

ממש ממש ../images/Emo32.gif

נקודה למחשבה - אולי המשמעות של להיות אזרח במדינה הזו היא לא רק לשבת בימי שישי עם החברים ולקטר על המדינה, וללכת להצביע בבחירות פעם בארבע שנים (סליחה, הרבה פחות מארבע שנים בזמן האחרון...). אולי המחשבה שלנו על לעקור מכאן למקומות אחרים מביאה בחשבון גם את האטימות, את הקהות שתהייה לנו שם, כי זה לא "הארץ שלנו" אז מה אכפת לנו מהחוליים המקומיים.