אלימות בבתי הספר

[לאה_מ]

אלימות בבתי הספר

במוסף השבוע של עתון "הארץ" מתפרסם מאמר בכותרת "הבריון של הכתה" על אלימות בבתי הספר. אגב, נתון "מעניין" מתוך המאמר - על פי הסקר המתפרסם שם, רמת האלימות גבוהה יותר בבתי הספר היסודיים מאשר בחטיבות הביניים ובתיכונים. המורים חסרי אונים אל מול ההתנהגות האלימה של התלמידים, אם אינם מסוגלים לעזור בכל מקרה, לפעמים ההתערכות שלהם רק יותר מזיקה, וכמובן, שהם לא תמיד נוכחים. סתם סיפור, לא ממש חריג - השבוע עומר חזר מבית הספר חצי בוכה, משום שהוא צייר ציור ("לקח לי את כל ההפסקות לצייר אותו") ואחד מ"חבריו" לכתה קרע לו את הציור בהסעה. שאלתי את עומר איך הציור הגיע בכלל לאותו ילד, והוא אמר לי "אני רק הסתכלתי בו בהסעה, והוא חטף לי אותו מהיד, קימט אותו וקרע אותו". זו ממש אלימות לשמה, אפילו שעומר במקרה הזה לא קיבל מכות. הוא חזר כל כך עצוב! כבר ציירנו מחדש את הציור, אבל אני מרגישה שהוא לא יודע להתמודד עם זה לבד, שהוא מבקש את עזרתי. מצד שני, להתקשר לאמא של אותו ילד ולדווח על המקרה נראה לי חסר טעם. למי שזוכרת, סיפרתי כאן פעם על ילד שנישק את שירה בפות ואיים על עומר שהוא ירביץ לו אם יספר לנו - זה אותו ילד - ואם אז, כשזה באמת היה מקרה חמור, לדעתי, האמא אמרה לי "הוא אומר לי שזה לא נכון. מה אני יכולה לעשות, לא להאמין לילד שלי?" אז מה אני אתלונן על קריעת ציור.... אני לא יודעת מה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי לעזור לילדינו לחיות בסביבה נורמלית. לא מוגנת, סתם נורמלית, ככל האפשר במדינה הזו. הם נאלצים להתמודד עם מספיק אלימות ברמה הלאומית מכדי שזה יאפשר להם עוד מרחב תמרון עם אלימות גם בבית הספר. אני מרגישה מאד חסרת אונים, ואני מאד לא אוהבת ולא רגילה להרגיש כך!

 

[חנה גונן]

ללאה מ

אין פה קונצים צריך להתחיל בחינוךנ נגד אלימות מגיל צעיר בבית ובגן לשנן לילדים שוב ושוב שאלימות לא פותרת בעיות ושוש דרכים אחרות. שלך חנה גונן

 

[ימימה]

אנחנו יכולים לחנך את הילדים שלנו,

אבל מה עם ילדים של אחרים? ואז נשארת רק השאלה איך להגן עליהם מאותם ילדים אלימים (ולזה לצערי ממש אין לי תשובה)

 

[limori]

ימימה זה בדיוק הענין, אנחנו כהורים

עשים את המקסימום למנוע מילדינו להיות אלימים או לבחור פתרונות אלימים. אנחנו מאז ומתמיד הסברנו שיש לנו פה שעוזר לנו להתמודד עם כל הבעיות שלנו והפה שלנו כ"כ אוהב לפתור פתרונות גם כשכועסים וגם כשמרביצים. והיתה תקופה שרואי חזר מהגן עם נשיכות בגב בידיים וכו... הנשיכות ניראו בדיוק כמו נשיכה של כלב... והתחשק לי להגיד לו תלך לאותו ילד ותנשך אותו כ"כ חזק אולי הוא יפסיק לנשוך אותך... אבל לעולם לא אמרתי לו שיחזיר לעולם לא עודדתי אותו לנשוך. תמיד הסברנו שאלימות לא אצלינו בבית. ורואי מבין נהדר ולעולם לעולם הוא לא ירביץ ולא ירע לאף ילד. אבל וזה אבל מאד מודגש מה לגבי שאר הילדים שההורים מדרבנים אותם להחזיר או הורים שמכים בבית. מה עושים עם ילד שחשוף לאלימות התקשורתית - טלויזיה קלטות?!?!? אין לנו אף דרך לחנך הורים אחרים. ובמקרה של עומר - ממש עצוב לשמוע. אני חושבת שאותו ילד עם אמא כ"כ אטומה יחזור ויעשה לעומר מעשה אכזרי נוסף כי מאד קל לו להתנקל לילד שלא מחזיר לילד שלא יתלונן.... ועל כך אין לי תשובה... אבל לאה אני חושבת שאת צריכה בכל זאת להתלונן אולי לא בפני אימו של הילד כי התשובה שלה בודאי תהיה" בסה"כ ציור אז שיצייר עוד אחד"... ואני לא אתפלא אם כך היא תגיב. אולי תפני למנהלת או למחנכת. האם הילד האכזר נמצא יחד עם עומר בכיתה? אם כן המחנכת צריכה להזכיר את הסיפור בפני כל התלמידים והיא לא חייבת להזכיר שמות אם עומר לא רוצה. ועוד דבר צריך לתת לילד הזה מן "עונש חינוכי" אולי סיכום על אלימות בבית הספר. אויש כמה שזה מרגיז אותי. שבת שלום לעומר לימור

 

[לאה_מ]

כשקראתי את מה שכתבת, לימור, חשבתי

פתאום כמה אני שמחה שאני מחנכת את עומר לא להיות אלים. כמה - למרות הקשיים שלו בהתמודדות היום - אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון, כמה אני רואה אצלו את הפירות של החינוך הזה, כמה רגישות יש לו לזולת (גם במישור האישי וגם במישור החברתי), כמה יכולת אמפתיה. וכמה נכון, שאנחנו אחראים רק על חינוך ילדינו. אבל לשלוח אותו מדי יום למקום בו הוא חשוף לאווירה אלימה (והמקרה שסיפרתי היה רק דוגמא קטנה). עומר עצמו טוען שמה שמפריע לו זה לא אלימות שמופנית ישירות כלפיו, אלא האווירה. ואז אני חושבת כך: ברמה האינטלקטואלית לא נראה לי שבית הספר הוא מאור הגולה (לא דוקא בית הספר הספציפי שלו, זה נראה לי חולי כללי), ברמה הערכית אני חושבת שחינוך לערכים הוא מקבל בבית ולא בבית הספר, ברמה החברתית לפחות הכיתה של עומר היא ממש לא משהו לכתוב עליו הביתה (בלשון המעטה) ואפילו בייביסיטר הגון זה לא, כי אני לא יודעת איך הוא יחזור משם. ובשנה הבאה אני אמורה לשלוח עוד ילדה עדינה למערכת הזו, והלב שלי כואב.

 

[נעה גל]

"לחנך" ולשנן" שוב ושוב לא יפתור את

בעית האלימות באוכלוסיה (כן, הבעיה היא באוכלוסיה כולה ולא רק אצל הילדים, ילדים הם רק בבואה של מה שקורה בכל החברה) בגלל (אין הסדר של הדברים מעיד על סדר החשיבות שלהם): שגננות ומורים משתמשים באמצעים אלימים כנגד הילדים. הורים משתמשים באמצעים אלימים כנגד הילדים. הורים משתמשים באמצעים אלימים כנגד אנשים אחרים (קללות וכו´). הורים נדחפים בתור (ל... לא משנה מה), נוהגים בחוסר סובלנות כלפי הזולת. הורים נוהגים באלימות בכביש. ילדים חשופים לשוטרים וחיילים המשתמשים באלימות כנגד אוכולוסיה מסוימת בארץ. ילדים חשופים לטלוויזיה שבה רואים את החיילים הגיבורים שלנו נלחמים נגד (מתנחלים, פלשתינאים). ילדים חשופים לטלוויזיה שבה רואים אנשים שובתים ופועלים באלימות. ילדים חשופים לטלוויזיה שבה רואים משחקי ספורט אלימים (גם כדורגל ואוהדיו). ילדים שומעים חדשות על רציחות, מכות, אלימות במשפחה, פיגועים וכו´. ילדים חשופים למעשי אלימות מצד ילדים אחרים. כל המטען הזה יושב עמוק עמוק, ומחלחל פנימה וילד מפנים שאלימות זה חלק בלתי נפרד מהחיים. אלימות היא דרך לגיטימית. מורה/גננת שמדברת על "לא לאלימות" ואחרי שניה מענישה את אחד הילדים (או צועקת עליו) - מעבירה להם מסר מאוד חשוב. "לא לאלימות" הוא נושא לשיחה בלבד, זו לא דרך חיים. אגב, במקום שמדברים על שלום - אין שלום. במקום שמדברים על סובלנות - אין סובלנות. ובמקום שמדברים על "לא לאלימות" - יש אלימות. בקיצור, דיבורים לא יעזרו כאן. ולא את הילדים צריך לחנך, כי אם את האנשים המבוגרים שמהווים את הבעיה כולה. זה נושא שמאוד מרגיז אותי ומאוד מכאיב לי (בכל המישורים לאוו דווקא בגלל חינוך ילדים).

 

[no-a-m]

אפשר גם ב נ עם

את מתארת את המציאות כפי שהיא והיא אכן עצובה מרגיזה ומכאיבה. וכפי שציינת אנחנו חשופים אליה רגע רגע שעה שעה בחיי היום יום שלנו. יתרה מכך לכולנו ברור עד כמה הרעה חולה בחברה שלנו, ושחשוב נו לשנות , וכפי שציינת יש בבית הספר "שעורים מיוחדים" על "אלימות" והמסרים שילדינו מקבלים כפולים ובמלבלים, דבורים לחוד ומעשים לחוד. אני מסכימה איתך שהשינוי צרים להיות קודם כל בעולמם של המבוגרים. לאחרונה אני מקדישה שעות רבות בעבודה עם מחנכים והורים בענין של לחיות את החיים בנועם. המסר שאני רוצהלהעביר הוא שהכניס למערכת השעות שעור על אלימות, אין בכך תרומה בכלל. לעומת זאת אנחנו משתדלים לתת דוגמא אישית של לחיות בשלום כל אחד ואחת מאיתנו כאשר כל אחד דואג לשלום הפנימי והאישי שלו , וממקום של איזון פנימי ושקט נפשי , באופן טבעי הדברים קורים אחרת. וגם לאותו ילד אלים שהרס ופגע בחברו, מוצאים את הדרך חשוב לעשות את זה כאשר הוא רגוע ושקט לשקף לו את המעשה שהוא עשה ולהגיע איתו להשלמה.

 

[לאה_מ]

מה שאת אומרת הוא מאד נכון, אבל

לצערי לא ישים. אצלנו בבית פותרים סכסוכים בדיבורים. לא מקללים, מתנהגים בנעם, עוזרים זה לזה. הבן שלי גם מתנהג כך מחוץ לבית, אבל העובדה היא שלפחות בשלב הזה זה לא עוזר לו להתמודד. מי צריך לעשות לאותו ילד שיקוף של המעשה שהוא עשה? המורה שיש לה עוד 39 ילדים בכתה? אמא שלו שאומרת שהוא אמר לה שהוא לא עשה את זה והיא מאמינה לו? אז אני חושבת שבתאוריה את מאד צודקת, אבל בפרקטיקה, זה מאד מאד מאד לא פשוט.

 

[no-a-m]

בכוח האהבה

אני בהחלט מבינה את הקושי לקבל את המציאות כפי שהיא , כולנו חיים אותה יומיום ונתקלים בקשייםף כמו מספר רב של ילדים בכתה, חוסר תקציב, אינתיפאדה, וכו´ והכל הכל צודק ונכון!!!! השאלה שאני מפנה בכל פעם מחדש לעצמי ןקודם כל לעצמי, ואחר כך להורים ומחנכים שאני עובדת איתם האם אנחנו רוצים להסתפק בתשובות הללו שאנחנו צודקים או שמא ניתן לעשות שינוי? והשאלות שלך אכן במקום מי יעשה שיקוף לילד? באחרויות מים מצב הילדים בכתה ? באחריות מי לחנך את הילדים? וכל שאלה במקומה. וחשוב שנשאל את השאלות, כי כל מקום של ספק זה תחילתו של תהליך שינוי והאמיני לי זה אפשרי נכון אין מילת קסם ואין תרופת פלא אני מכירה דרך אחת בלבד והיא כמו שאת מתארת לפתור בעיות ותהליכים בנועם, בדיבורים, בדיאלוג, בהקשבה, ולפעמים זה קשה, ולפעמים קצת חוטפים, החשוב הוא להאמיו בדרך. מנסיוני הדרך מלאה באבני נגף והמון המון קשיים ולעיתים נופלים יחד עם זה אני לא מוכנה להיות בצד של הצודקים המבטאים את צדקתם בכוח ואלימות. ואני אומרת את זה לא ממקום של חולשה או פחד אלא ההפך ממקום של עצמה המון המון אהבה והרבה הרבה אמונה בתהליך.

 

[לאה_מ]

אני מאד מסכימה איתך, ולכן אני עצמי

נוהגת כך בביתי, אבל הבעיה היא שלא כולם עושים את זה. יש לך רעיון איך לטפל בזה במסגרת כמו בית הספר (והכוונה היא לא שכל הורה יטפל בילד שלו בבית, כי אז, כרגיל, יהיו את אלה שיטפלו - שהם בכל מקרה לא "הבעייתיים" - ואת אלה שלא)? אני פשוט לא מבינה איך ניתן ליישם את מה שאת מציעה במסגרות גדולות? במסגרות שבהן אני לא ממלאת תפקיד "מחליט"?

 

[no-a-m]

כולם מרויחים

כן בהחלט שיש לי,ואני עוסקתבזה כבר הרבה שנים , כפי שתארתי קודם כל אנחנו מתחילים עם המבוגרים, מאפשרים להם אתתהליך העצמה והמודעות אנחנו עוזרים למורים לקבל באהבה את עצמם ואת התלמידים, במקביל עובדים עם קבוצות הורים, ועם קבוצות של תלמידים. כמובן שלא כולם מעונינים בתהליך ויש רבים שבוחרים להיות בצד הצודק, התוקף והאלים. אנחנו מאפשרים לכל אחד להיות במקום שבו הוא בוחר, ומאוד בהדרגה בתהליך שדורש המון המון סבלנות, והרבה אהבה גם לאלה שעדיין קשה להם לוותר על הצדקנות והאלימות( כמה שזה נשמע קשה??) לאט לאט הם מצטרפים אלינו. האמיני לי זה תהליך ארוך וממשוך , והחשוב מכל הוא שכלם מרויחים,

 

[mom&shaked]

הכתבה מזעזעת ועצובה מאוד

מצד אחד אני מבינה את המורות שמאבדות עשתנות, קל מאוד לאבד עשתונות עם תלמידים מסוג זה שספק אם הם מתאימים לחינוך רגיל. מצד שני קשה לי לקבל את הדרכים של המורים/מורות להתמודד עם פיתרון הבעיה. אין לי מושג אם המורים מקבלים הדרכה והכשרה איך הם צריכים להתמודד עם בעיות אלימות קשות כמו שהובאו בכתבה ואם הם מקבלים הדרכה והכשרה כזאת אז מהי? ברור לי ולא ברור לי למה הפסיקו עם החינוך המיוחד בבי"ס הרגיל, מה שנקרא בזמני "כיתה טיפולית", ברור שמקומם של ילדים עם הפרעות כמו אלה שהובאו בכתבה לא בכיתה רגילה והם רק מפריעים וגורמים לנזקים לשאר התלמידים.ברור לי כי זה ברור שמדובר בתקציב, לא ברור לי למה לא נלחמים על זה (מבחינתי זאת בעיה של המורים וההורים יחד ולא הייתי מתנגדת לשביתה משותפת) צדקה נעה כשכתבה שבעיות האלימות הן באוכלוסיה כולה ולא רק אצל הילדים, יחד עם זאת אני חושבת שהלכה רחוק מידי כשהביאה את דוגמאת החיילים הגיבורים שלנו שנלחמים במתנחלים, פלשתינאים... מבלי להכנס לענייני פוליטיקה במלחמה כמו במלחמה נלחמים ומלחמה זאת אלימות, לצערינו הרב השלום רחוק (בימים אלה יותר מתמיד). מה שנותר לנו כהורים לעשות זה לדאוג לחנך את הילדים שלנו "לא לאלימות" ולקוות שזה יעזור כי את האנשים המבוגרים שמהווים את הבעיה כמו שנעה כתבה אי אפשר לחנך... ומשפט אחרון לצערינו הכל מתחיל ונגמר בכסף

אין תקציב לפסיכולוג, אין תקציב לכיתות של חינוך מיוחד, אין תקציב למספר תלמידים קטן יותר בכיתה והרשימה עוד ארוכה....

 

[עירית ל]

במלחמה כמו במלחמה - שורש כל רע

את מתארת את המצב בשטחים כאילו הוא שונה משאר שטחי החיים שלנו. שם זה במלחמה כמו במלחמה כי זה מנוהל על ידי הממשלה? כי "מלחמה" זה השם הרשמי של הסיטואציה, בעוד בבית ספר זו רק "מלחמת השרדות"? דוגמא קטנה: אתמול נפגשנו שלושה זוגות חברים עם ילדים קטנים. ילד בן שנה וארבעה חודשים משך לילד שגדול ממנו בחודש בשיער ובלי להניף עפעף, אבא של הילד הגדול יותר, חבר טוב שלי מגיל 13, אמר: "משכו לך תמשוך בחזרה". מבחינתו זה - במלחמה כמו במלחמה. אני נדהמתי ונראה לי שדרך החינוך הזו נובעת מדבר אחד: "מלחמת ההישרדות" שהילד עובר בגן, שהעמידה את ההורים מול סיטואציות קשות. הופתעתי גם משום שהאבא הזה מתאמן ומלמד אומנויות לחימה, שהפילוסופיה שמאחוריהן היא שאלימות היא מוצא אחרון והגנה עצמית בלבד.

 

[ימימה]

לא רק בעיית תקציב

אחת הסיבות שמוזכרות בכתבה לכך שילדים אלימים נמצאים בכיתות רגילות, היא העובדה שהורים מתנגדים מאד שהילד שלהם יהיה בכיתה מיוחדת כדי שלא תדבק בו סטיגמה, ומתעקשים לשים אותו בכיתה רגילה. אז אני מבינה את ההורים, שרוצים את הטוב ביותר לילדם. ולפעמים אנחנו קוראים בעיתון על הורים כאלה ש"ניצחו" את המערכת, שילבו ילד עם בעיה בכיתה רגילה למרות התנגדות של הממסד, והיתה הצלחה גדולה - ואז כולנו שמחים איתם וכועסים על המערכת האטומה שלא איפשרה להם מלכתחילה לשלב את הילד עם כל הילדים. ואולי אם זה היה הילד שלנו (לאו דווקא כי חינכנו אותו רע - אולי הוא היפר אקטיבי, או עם בעיה קלה יחסית אחרת), היינו נוהגים בדיוק כמו אותם הורים (קרוב לודאי). אבל האמת היא, שלרוב זה לא קורה. כי למורה בכיתה של 40 תלמידים באמת אין כלים להתמודד בד"כ עם ילד כזה, לפחות לא בלי שזה יבוא על חשבון הרבה דברים אחרים, וכולם יוצאים סובלים.

 

[לאה_מ]

אני מאד מסכימה איתך, נעה

אבל בכל זאת אני חושבת, שהתפקיד של מערכת החינוך הוא לחנך את הילדים, ולא את המבוגרים. אני חושבת שהציפיה לחנך את המבוגרים היא לא ריאלית. מצד שני, כן ריאלי לנסות לחנך את המבוגרים דרך הילדים. בשביל זה חשוב מאד מצד אחד שהמורים יתנו דוגמא אישית בבית הספר (וכאן כן נדרש "חינוך" של מבוגרים) ומצד שני שמשרד החינוך ידאג לתכניות השתלמות למורים ולתכניות לימודים בנושא הזה. אמא שלי עובדת השנה כיועצת בבית ספר יסודי, ואני יודעת שהיא באופן אישי עושה פעילות עם התלמידים שלה בנושא יחסי אנוש, יחסים חברתיים, הדברות, פתרון סכסוכים ובין היתר מניעת אלימות. אבל זו יזמה אישית שלה. זה לא מוכתב לה מלמעלה.

 

[נעה גל]

אני חושבת שזה לא ראלי לצפות ממערכת

החינוך שתחנך מישהו. ילדים באים לבית הספר כדי לקבל מידע ממורה (שלעיתים המידע שיש לילדים עולה על זה שיש למורים). זהו. מערכת החינוך לא נותנת ולא מסוגלת לתת בתנאים של היום מעבר לזה. איך אפשר לצפות ממורה שיחנך כנגד אלימות כאשר למורים עצמם מותר להשתמש באלימות באופן חוקי? יש דבר כזה שנקרא "אחיזה לופתת" או משהו כזה... לא יודעת את השם הרשמי, למורה מותר להשתמש בה כנגד ילדים מתפרעים. על כמה מורים בחייכם אמרתם "המורה הזה שינה משהו בחיים שלי"? (אני יכולה לומר זאת על שניים [גברים!] ומסקר קטן שעשיתי זה נחשב להמון) - רק מורים מהסוג הזה מסוגלים לעשות את השינוי. כמה כאלה יש באוכלוסיה? מה הסיכוי שהילדים שלנו יתקלו בהם? שואף לאפס. ולגבי ילדים אלימים שמקומם איננו במערכת החינוך - אז אני חייבת לומר שהם אחוז פצפון מהבעיה. הבעיה שיש לנו היא לא נובעת מתוך אותו אחוז של ילדים שלא מקבלים המסגרת לה הם זקוקים (אלה הן בעיות ספציפיות ומקומיות) אלא, מכלל הילדים, אלה הנמצאים בתוך מערכת חינוך רגילה וזה גם מקומם. והם אלימים. ואני מאמינה שיש קשר הדוק בין המצב הבטחוני שלנו, הלחץ הנפשי של כולנו ורמת האלימות של הילדים. ולכן, לדעתי האישית, אי אפשר לפתור את הענינים בשיחות ובפעולות בכיתה ובמסגרת בית הספר כל עוד נהיה בתוך הבוץ הזה. על פי תפיסתי, בחינוך חשובה - הדוגמא האישית: של ההורים של הסביבה. ואנחנו, כולנו, כרגע, לא מסוגלים לתת דוגמא טובה (בגלל לחץ החיים שלנו). אני מצטערת שאני כזו עגומה ורואת שחורות. אין לי שום פתרון למצב הזה. אין לי שום רעיון מה צריך לעשות. אני רק יודעת שמה שעושים עכשיו זה כמו כוסות רוח למת. זה כאילו ללחוץ פול גאז בניוטרל.

 

[nonana]

נעה- אז איך תסבירי את זה

שיש בתי ספר שכן מצליחים למגר את האלימות?

 

[zimes]

הייתי בודקת מי התלמידים שם,

ואולי מי המורים. לא איזו תכנית נגד אלימות מיושמת (שימי לב - "בכח האהבה" - כח.), אלא איזו דוגמא אישית נותנת המנהלת לצוות המורים, ואיזו דוגמה נותנים המורים לילדים.

 

[נעה גל]

אני חושבת שזה ענין של מזל בלבד

ואני גם בטוחה שאם תשהיי בבית הספר תגלי שאלימות לא מוגרה. אלימות זה לא רק ילד אחד אלים שמרביץ/חוטף/מועך לילד אחר. אלימות באה לידי ביטוי גם בשפה לא נעימה, בקללות, ובדברים קטנים שאנחנו לא מיחסים אותם לאלימות כי הסף שלנו מאוד עלה. אני שמחה בשבילכם שנעה בבית ספר כזה. יש לכם מזל ותהנו מכל רגע.

 

[נעה גל]

אופס! עכשיו נזכרתי שנעה בכלל בגן!