אין ילדים מיותרים

[חייבתלהגיב]

לא מודדים על פיה.

האמת שאני לא יודעת מה בדיוק מלמדים בתכניות האלה, ואני בטוחה שיש חלק מאוד מהותי לזהות המחנך או המחנכת - אבל הכוונה (ומה שיוצא בפועל) היא לא שכולם יהיו חברים של כולם, אלא שאף אחד לא ינודה, ושכולם ירגישו בנוח. עדיין לכל אחד יש מספר קטן של חברים קרובים ומעגלים גדולים יותר בדרגות פחותות של קרבה. אבל יש הרבה פחות נידוי ולעג ממה שהיה בעבר, לדעתי - והרבה יותר פתיחות מצד הילדים להתחבר עם ילדים שהם לאו דווקא "כמו כולם", והרבה פחות חשש ממה שאחרים יגידו אם תהיה חבר שלו... אבל, כמו שאמרת, ברור שזה לא מושלם, ושוב - גם תלוי במחנך וכו'. אבל כן יש מעבר לתשומת לב גדולה יותר לחלק החברתי - לא במובן שכולם יהיו חברים הכי טובים זה של זה, אלא במובן של עזרה לכל ילד להיות מסופק מבחינה חברתית בבית הספר, לפי תחושתו. זה ממש לא שילד עם שני חברים מקבל ציון יותר נמוך מילד עם שבעה חברים או משהו כזה

.

 

[kagome10]

אבל זה כן, ואני מספרת מניסיון

כשהייתי ביסודי התברר שהיועצת פנתה לאימי כדי לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי כי אין לי חברים, או משהו בסגנון.
זה קרה למרות שלא הייתי מנודה, היה לי עם מי לשחק בהפסקות, ואפילו היו לי חברים - בשכונה.
&nbsp
לשלוח מישהו לטיפול זה יותר מסתם לתת ציון, זה אמירה הרבה יותר חזקה, שהמצב שלי לא טוב ויש לטפל בו. למרות שלא לא הייתה שום בעיה. מכיוון שהחברתיות שלי דומה מאוד לזו של הורי, ששומרים על חברויות במשך עשרות שנים, אך יכולים להיפגש אם חבריהם פעם בכמה שנים, אמא שלי סירבה ליועצת ואמרה שהכל איתי בסדר.
&nbsp
ועדיין, למרות הכל, קיבלתי בצורה ברורה את השדר שאמורים להיות לי חברים והרגשתי שזה לא בסדר שאין לי, למרות שהפגיעה היחידה הייתה זה שלא ידעתי מה לעשות בהפסקה. וברגע שעברתי לחטיבה והבעיה נפתרה בצורה טכנית - המעבר בין הכיתות ולקיחת ציוד מהלוקר ושאר התארגנויות יכלו בקלות להעביר את ההפסקה, לא הייתה לי שום בעיה.
&nbsp
אולי המצב יותר טוב, אני לא רואה לגיטימציה לצורות שונות של חברות.

 

[חייבתלהגיב]

אבל זה לא מה שאני מדברת עליו.

אני לא יודעת מה בדיוק הפסיכולוגית ו/ או היועצת בבית הספר עושות היום או עשו בעבר, ואיך זה קשור לכל התכניות שיש היום או למעורבות של המחנכים. כל מה שראיתי הוא שהמצב היה טוב בשני בתי הספר שהיינו בהם מהבחינה הזאת, ולפחות בשנה שעברה ההורים ייחסו את העניין (של המצב החברתי הטוב בכיתה) למחנכ/ת, ובכיתה החדשה אמרו ששנה שעברה המצב היה לא טוב בגלל המחנכ/ת, ולכן החליפו אותו/ה באחר/ת, וכרגע המצב טוב גם פה.

 

[kagome10]

אני מאמינה שהמצב משתפר

אני פשוט חושבת שהוא משתפר לרוב הילדים בקרטריונים מסויימים ותוך כדי כך פוגע בכל הילדים בקרטריונים אחרים (למשל, היכולת לבחור חברי אמת), ובנוסף לכך פוגע במיעוט קטן וככל הנראה לא קיים בעיני משרד החינוך - אלו שלא באו לבית הספר בשביל החלק החברתי.

 

[חייבתלהגיב]

כאמור, אני לא רואה פגיעה

ביכולת לבחור חברי אמת. לגבי אלה שלא באו בשביל החלק החברתי - אני חושבת שהמטרה היא שכולם יהיו מרוצים ולא סובלים, ולא שכולם יהיו משופעי חברים - כלומר ספציפית שאם יש ילד שאין לו חברים אבל גם לא מתעללים בו ומתייחסים אליו יפה, והוא מרוצה מהמצב אז לא מתערבים - אבל אני מודה שאני לא יודעת בוודאות שזה המצב.

 

[kagome10]

הפגיעה היא לא בגלל התוכניות למניעת מנודים

אלא בגלל כל הגישה של בתי הספר בישראל. הזה מתחיל כך שגודל הכיתה הוא אברבעים תלמידים ולא עשרים. העידוד הוא לימי הולדת כיתתיים ולא ימי הולדת חבורתיים, עצם זה שהכיתה נשארת אותה כיתה לאורך שש שנים, למשל, ולא מערבבים את הכיתות כל שנה כמו שמקובל במקומות מסויימים בארצות הברית, עצם זה שיש המון פעילויות כיתתיות, שבפורמט שלהם מיועדות לכיתה ולא פעולות שכבתיות בהן מעודדים ילדים להתחבר עם מי שהם רוצים. אם כבר מנסים לעודד עבודה בקבוצות אז המורה קובעת מה גודל הקבוצה והוא לרוב ארבעה ילדים או יותר. למה לא לתת לילדים לבחור בעצמם אם הם רוצים לעבוד לבד, בקבוצה, ואם בקבוצה אז באיזה גודל?
מבנה הפעילויות בבית הספר הוא כזה שנותן יתרון לילדים שלהם ידידים רבים על פני מי שיש לו חבר אחד, וזה לדעתי עידוד חזק לחברהמניות המקובלת בישראל, על פני חברות אמת. זה עניין לא רק בית ספרי אלא גם תרבותי, אבל בתי הספר מחזקים את המגמה הזו.
&nbsp
&nbsp

 

[arana1]

בקיצור, אין שום תמיכה ליצירתיות ומקוריות

וליצירתיות ומקוריות יש גם ביטוי חברתי
ביטוי שכולל גם העדפה לאיכותי על פני הכמותי
והעדפה הזאת היא צורך גופני, אינטימי, הכי אישי
ובתי הספר לא רק שלא בנויים להכיר בזה אלא שמבעצם המבנה שלהם הם בנויים לרמוס ולדכא את זה

אחרי זה מתפלאים למה אנחנו חיים בחברה שבה קשרים יותר חשובים מכישורים
במדינה שזוכה בציונים הכי "גבוהים" במדד השחיתות בקבוצת הארצות המפותחות
ומי שיודע לעשות את ההקשרים האלה בלווא הכי מודר ומושתק ונחסם כי הרי זה נחשב כאסוציאטיבי מדי ולכן תסמין של המחלה שלו

אז לא רק שזה לא משנה שבמשרד החינוך החליטו להיות חברתיים יותר אלא שבגלל שהדפקטים שמאכלסים את משרד החינוך קולטים חברתיות רק במונחים סופר עדריים אז עצם ההחלטה הזאת מרחיקה אותם ואותנו עוד יותר מחברה טובה יותר וסובלנית יותר וישרה יותר ומהסיכוי לשפר את מעמדם של מי שבאמת אוהבים ללמוד ולחקור וגם מסוגלים לשאת תרומה משמעותית לחברה

אני תמיד חוזר על הדוגמה הזאת אלא שהיא כל כך פשוטה ונגישה וישר מול העיניים שאני מקווה שבסופו של דבר יהיה מי שיהיה מסוגל אפילו לשים לב אליה
תראו מה קרה וקורה עם מעמד החנונים בחברה
תוך 2 דורות, הרף עין במונחי התפתחות החברה, הם זזו ממקום של מחוסרי כישורי חברה, מנודים, מוכים, כאלה שילדים ובוגרים מכל המינים והצבעים מרגישים חובה קדושה לעשות להם את המוות, בעידודם הסמוי של המבוגרים כמובן, למודלים לחיקוי,
אפילו הנשים הפסיקו להעדיף בריונים על פני חנונים
וזה לא רק בגלל שחנונים עושים כסף
מי שלא מבין ולא רואה איך בדיוק אותו תהליך עובר ויעבור על אוטיסטים הוא ממש מטומטם, או פסיכולוג (שזה אותו הדבר)

כדי שילדים ממש טובים יפסיקו לסבול משהי או מישהו בסביבה חייב לתת קצת את הדעת לדברים האלה,
מישהו חייב להתחיל להבין משהו על הקשר בין הבחירות החברתיות לבין מרכיבים אחרים בנפשו של האדם, הילד, איך ולמה תשוקה לידע קשורה לבחירות חברתיות שהיום ובעבר מגונות וגונו כמחסור בכישורי חברה.
מישהו חייב להתחיל לנתח ברצינות מה זה "כישורי חברה" בכלל
למה הם נראים ככה ולא אחרת
מה צורתם מעידה על הדרך שבה הכלל בוחר או מסוגל ליישם את הערכים המוצהרים
ומה זה אומר לגבי איכות הקיום של היוצאים מהכלל הזה

לפדגוגים ולפסיכולוגים אין את האומץ ואין את היכולת לעשות כך
להפך
מתוקף מעמדם ותפקידם הם יעשו ועושים הכל על מנת לחבל בכל סיכוי לבירור עניינים יסודי
כזה שגם יביא לשינוי
אני מציע שקהילת ההורים תתגייס
כי הם אלה שאמורים לאהוב את ילדיהם ללא כל תנאי
לצערי נראה שרק מיעוט הכי קטן וכי זניח של הורים מסוגל לחשוב בעצמו ורובם מזדהים עם המערכת ומהווים אפילו חלק ממנה
מה שמשאיר את האוטיסטים להאבק על קיומם לבד
חבל
כי אין ספק שבתנאים האלה רובם יכשלו בכך

 

[חייבתלהגיב]

גודל הכיתה הוא ארבעים תלמידים ולא עשרים

לא מסיבות של "גישה", אלא כי זה מה יש מבחינת תקציבים, כוח אדם, וכו'. ימי הולדת הם לא הסיבה היחידה למפגש חברתי או אפילו למסיבה. לגבי פעילויות כיתתיות, אני כבר לא לגמרי יודעת - הייתי בארה"ב מ-ה' עד ז' ואני לא זוכרת מה בדיוק היה אצלנו ביסודי - בחטיבה ובתיכון בהחלט מתערבבים ויש פעילויות שכבתיות (והאמת שגם אצל הבת שלי ביסודי טיולים, למשל, היו של השכבה כולה). בשנה שעברה החברים של הבכורה (היא הייתה רק בחצי השנה האחרונה) היו בן ובת מהכיתה שלה, ובת שכנה מהכיתה המקבילה (היא עדיין שומרת איתם על קשר הדוק על אף שהם גרים במקום אחר - והם, אגב, בכלל לא חברים זה של זה. בהלואין היא ארגנה מסיבה שאליהם הוזמנו רק השלושה האלה ואחות של בת השכנה, כדי שתהיה גם אורחת לאחותה. וכולם הסתדרו יפה מאוד ונהנו, על אף שהם לא בקשר זה עם זה). אני כן יודעת שהבת השנייה שלי בכיתה א' והיא אוהבת לשחק עם ילדים מכל גיל, ונראה שזה לא מאוד מוצא חן בעיני המחנכת שלה, שמעודדת אותה לשחק בהפסקה רק עם בני שכבתה - הכוונה שלה, כנראה, טובה, והיא רוצה שהילדה תתחבר יותר אל בני כיתתה כדי שבפעילויות כיתתיות יהיה לה עם מי להיות, וכו'. כך שבמובן הזה באמת יש התערבות לכיוון של עם מי מותר/כדאי לשחק ועם מי לא, וזה באמת קצת בעייתי.
לגבי המסיבות - ממה שהבנתי בפורום הורים לילדים ביסודי המצב בחלק מהמקומות הוא שמקובל או להזמין את כולם / מין מסוים או להזמין משהו כמו עד 4 ילדים מהכיתה, אבל אי אפשר לא להזמין אחד או שניים ואת היתר כן. ומאחר שחלק בוחר ככה וחלק בוחר ככה, יוצא שבניגוד לעבר, אין ילדים שלא מוזמנים בכלל למסיבות, אבל מי שמעדיף משהו אינטימי יותר (לפעמים זה בכלל מסיבות של מקום בבית) - יכול.
לגבי ארצות הברית - מאחר שגרתי שם כילדה, אני יכולה להגיד שמה שלא יהיה הדבר שהם עושים, אי אפשר לקחת אותם כמודל לחיקוי - המצב שם מבחינת התעללות בילדים אחרים, נידוי, וכו' פשוט זוועתי. גיהנום עלי אדמות. ואולי באמת קשה יותר ליצור חיבור בין הילדים כשמערבבים את הכיתות וכל פעם צריך להתחיל מחדש - לא יודעת. ברור שיש לזה יתרונות וחסרונות - כי אם לא מצאת אף אחד סביר בכיתה שלך אולי יש אחד בכיתה המקבילה - מצד שני, בשנה הבאה יערבבו אתכם ושוב תאבד אותו לזמן הלימודים...

 

[arana1]

ארצות הברית היא לא מודל לחיקוי, זה בטוח

ההבדל בין 20 ל40 הוא לא מהותי
לפעמים גם 5 זה יותר מדי
מה שקובע זה הצוות

אם מה שקובע א צורך החינוך זה תקציבים ומשאבים וכח אדם אז עדיף שנקרא לילד בשמו ולא ננסה לחפות על בעיות כלכליות ואחרות דרך הנסיון לרמות הורים וילדים שמה שהם מקבלים זה חינוך איכותי
כי ברגע שאת עושה אידיאליזציה למצב שהוא חרא רק בגלל שמצב אחר אינו מתאפשר כלכלית או מקצועית את חוסמת מראש את האפשרות לשיפור
חוץ מזה, המצב הכלכלי והמקצועי על הפנים גם בגלל שמערכת החינוך על הפנים, הרי תוצריה הם שמנהלים כאן את הכלכלה והחינוך
ככה שמדובר בסוג של לולאה שאותה לכן אפשר לפתור רק דרך התעקשות על עקרונות

אני, בניגוד לקגומה, לא מאמין בהפרדה בין רגש וחיי חברה לבין סקרנות ורכישת ידע, להפך, דווקא בגלל שאני מרגיש שהדברים האלה הכי צריכים להיות מחוברים יש לדעתי בעיות מהותיות עם כל התפישה והמבנה של בית הספר
צריך לבטל את הכיתות, את הציונים, את ההפרדה בין הגילים... בקיצור, את הכל, ולהתחיל להתארגן לקראת מה שבאמת קורה בעולם

 

[חייבתלהגיב]

די - אני עושה אידאליזיציה למערכת החינוך בארץ?

עכשיו באמת הגזמת. אני חושבת שהיא זוועה, אבל שבמסגרת הזוועה מנסים לעשות מה שאפשר מהבחינה החברתית - ויותר היום מבעבר, כך שהילדים פחות אומללים היום מבעבר מהבחינה הזאת (לא רק הילדים על הספקטרום - כולם). מבחינה לימודית, למשל, נראה לי שהמצב על הפנים - ועוד יותר על הפנים כשעומדים לילד מעל הראש ומכריחים אותו לעבוד ולא מאפשרים לו לרחף אם בא לו - וזה יכול לקרות בכיתה של 5 ילדים ובכיתה של 40 ילדים. זה עניין של גישה ותפיסה של בית הספר. מאחר שאני רואה את הגישה הנוכחית כדבר הכי קרוב שיש לשילוב בין בית סוהר לספינת עבדים, להגיד שאני עושה לה אידאליזציה זה, כאמור, מצחיק. מהבחינה הזאת אני הרבה יותר בעד מה שהיה פעם - שלילד שריחף בפינה אבל קיבל 100 במבחן נתנו להמשיך לרחף בפינה כי הוא יודע את החומר, ולא התעקשו שהוא יעבוד בכיתה, יכין שיעורים, ישתתף, ויסתכל על המורה במקום לבהות. אני חושבת שצריך לבטל את הדרישה ללמוד כל יום כל היום (או, ליתר דיוק, להעמיד פנים שאתה לומד כל יום כל היום, ולהעניש את מי שלא כל כך טוב בהעמדת הפנים הזאת).

 

[arana1]

זה בדיוק מה שאת עושה

מסנגרת על המערכת דרך תיאורים חסרי קשר למציאות האמיתית.

אגב
אני הייתי בדיוק ילד כזה,מרחף, מנותק לכאורה,מוציא מאה במבחנים בלי ללמוד...
למזלי נולדתי לפני שתעשיית האבחונים הרצחנית נולדה ולכן די עזבו אותי במנוחה,
לא עזרו ולא תמכו אבל לפחות לא ניסו להפוך אותי לחברתי (עאלק חברתי, כל ה"חברתיים" הם פסיכופאטים גמורים)

 

[חייבתלהגיב]

אנחנו מדברים עכשיו

לא על מה שהיו צריכים לעשות לך - אלא על מה שהיו צריכים לעשות לאחרים, בעצם. כלומר, אין לי מושג אם התייחסו אליך לא יפה - אבל המטרה היא שיתייחסו אליך יפה, לא ילעגו לך או יכו אותך, וכו'.

 

[arana1]

הבאתי את המקרה שלי כדוגמה, כלום אינך מסוגלת להכללה ?

התגובה שלך חסרת מובן לחלוטין כי אין לך שום יכולת להסיק ממקרה פרטי על הכלל

השאלה היא מה זה יחס יפה ולמה כל כך קשה לממשו במסגרת בית הספר הוא במסגרת בכלל
סתם לומר שכולם צריכים לאהוב ולהיות יפים זה בלא בלא בלא

 

[חייבתלהגיב]

זה מה שמלמדים בתכניות האלה.

אם הבנתי נכון, לא מדובר בהפרחת סיסמאות וב"צריך לאהוב" אלא ממש התייחסות למצבים ומה עדיף לעשות וכו'.
ומה שהעלית בתחילת ההודעה שלך היא בעייה מאוד מאוד קשה אצלך (בלי קשר לדיון הספציפי שלנו). אתה לא מבין שהכללה מהפרט אל הכלל היא לא משהו שאפשר לעשות בכל מקרה. אם ראית ציפור שחורה זה לא אומר שכל הציפורים שחורות - ולך, איכשהו נדמה שכן. ושאם ראית את עצמך, אז אתה יודע הכל על כל אוטיסט, ואולי אפילו על כל אדם אחר. אתה לא. אבל ברור לי שאתה פשוט לא מסוגל לקלוט את זה. טוב, מילא.

 

[arana1]

באמת? זו ההכללה שאני עושה ?

הרי את בעצמך הבאת את הדוגמה של אדם שהוא צף וחולמני כי זו דרכו ללמוד ולשהות בחברה
אז סיפרתי שגם אני הייתי כזה ולי לא מיררו את החיים עם השתלבות בחברה כי בזמני לא אבחנו אספרגר
אז פתאום המחשה מעשית ואישית של דוגמה שאת הבאת במסגרת הדיון לא נחשבת להכללה ראויה ?
פתאום,הדוגמה שאת הבאת היא מנותקת מכל הקשר רק בגלל שהיא התגלמה גם בדמותי ?
יש לך את זה ביותר מזוייף וצבוע וחסר יושרה אינטלקטואלית ואחרת ?

אני יודע על אוטיזם בערך פי אינסוף ממך ומהאנשים שבהם את מאמינה

 

[חייבתלהגיב]

אתה מחבר בין שני דברים שונים שאמרתי.

כשדיברתי על האדם הצף והחולמני דיברתי על העניין האקדמי של בית הספר, שהיום לא מאפשרים לילדים לעשות את זה - בלי קשר לעניין החברתי, ובלי קשר לאוטיזם - לא צריך להיות אוטיסט כדי להיות חולמני וצף. היום לא מאפשרים לילדים לעשות את זה, נקודה - ושוב, בלי שום אבחון, ובלי קשר לעניין החברתי - אלא עם קשר למה שהמורים דורשים היום מהתלמידים מבחינת עבודה.
כשדיברתי על מי שממררים לו את החיים דיברתי על הילד המוזר, שהילדים דוחים אותו ומתעללים בו. אני לא יודעת איזה ילד היית ואיך התייחסו אליך - אולי התייחסו אליך יפה, ואולי התייחסו אליך לא יפה ולא שמת לב/הדחקת. זה לא משנה. אם התנהגת בצורה מאוד מוזרה אבל הילדים התנהגו אליך יפה - סבבה. כנראה הגזמתי ולא כ-ל ילד מוזר זכה אז ליחס רע - והתכניות היום לא היו חיוניות ל-כ-ל המוזרים אלא רק לחלקם.
בכל מקרה, הנקודה של הילד החולמני שמעיקים עליו הייתה בהקשר של המורה שלא מקבלת את זה היום - בכלל לא בהקשר החברתי או בהקשר של הילדים האחרים באיזשהו אופן.

 

[חייבתלהגיב]

וכדי להבהיר שוב - התכניות האלה שיש היום בבית הספר

נועדו לכך שילדים כמוהם יקבלו ילדים כמוך - הן לא נועדו לשנות אותך ולהתאים אותך אליהם.

 

[חייבתלהגיב]

אגב, לדעתי יש הרבה יותר חברות אמת בארץ מאשר בארה"ב

ובאמת יכול להיות שחלק מזה קשור לעניין שנשארים באותה כיתה זמן רב - יש אנשים שהחבר הכי טוב שלהם איתם מהגן, או מהיסודי או מהתיכון, או מהצבא - בכל מקרה פעמים רבות זה מישהו שנמצא איתם במסגרת מסוימת למשך זמן לא קצר (יותר משנה). ולפעמים זה השכן מהבניין או הבית הסמוך (וגם זה עניין בעייתי בארה"ב, לפחות באזורים מסוימים). אחרי שנוצר הקשר הראשוני הזה, אנשים מעמיקים אותו בהמשך לבד - אבל זה לא שהם חברי אמת של כל מי שהיה איתם בגן / יסודי / תיכון / צבא - אלא שהם מוצאים מישהו שיש להם חיבור חזק איתו, מהדקים את הקשר בזמן שיוצא להם ללמוד/לשרת/לעבוד יחד, ואז ממשיכים להדק אותו ולשמור עליו גם מחוץ לאותו זמן.

 

[arana1]

זה בגלל הקפיטליזם

בארצות הברית מקובל שכל אדם מחוייב לחלוטין להגשמת ערכים מאוד מסויימים של הצלחה כלכלית ואחרת
גם הערך שלך כאדם נמדד לפי הפרמטרים האלה
ולכן דווקא מי שמנסה לקיים חברות אמיתית מפר את התבניות שנותנות לו ערך בעיני הסביבה
אולי גם בגלל זה ילדים שנקרעים בין הצרכים הרגשיים שלהם לציפיות הסביבה קמים מדי פעם ורוצחים את כל הכיתה
בקרוב אצלנו
כי הרי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להיות

 

[חייבתלהגיב]

זה נורא מה שקורה שם. ולצערי אנחנו ייבאנו לא מעט, לא בגלל

הקפיטליזם, אלא דרך המסך. מאוד שמחתי לגלות, כשחזרתי לארץ, שזה לא לגמרי כך - ואמנם יש "מקובלים" ו"מקובלות" אבל עדיין יש איזשהו חיבור ודאגה הדדית (בעידוד בית הספר) שאין בארה"ב. גם בארה"ב מנסים להתעורר בשנים האחרונות ומכניסים כל מיני תכניות לבתי הספר כדי לשפר את המצב - אבל אני לא יודעת איך ואם זה מתקדם. הירי עדיין ממשיך - ואם לא בבית הספר, אז באוניברסיטה...