אין בכך שום דבר רע?
כפי שציינת בעצמך, תלוי עד כמה ההרגשה רעה. (ולא אמרתי שהייתי בדיכאון אם כי לא אכחיש שמצבי הנפשי הושפע במידת מה ממצבי הפיזי, אך נתייחס לעניין בהכללה ולא באופן אישי). את יודעת כמה זמן לוקח לטפל בדיכאון ואיזה תרופות לפעמים מחייב טיפול שכזה? בטוח שלא כאלה שמותר לקחת בהריון והנזק שיהיה מהן לעובר במידה ואכן האם תיקח אותן באמת יהיה עצום. ואני מדברת מניסיון - לא שלי אישית, למזלי, אלא של קרוב משפחה שסובל מדי פעם מדכאונות (ומצבו אפילו לא נחשב חמור). כך שבקטע הזה ההצעה שלך לא מציאותית. לגבי יתרון מוחלט וברור לעובר לגדול בתוך רחם אמו - לא בטוחה כלל שיש כזה. כרגע זה המצב כי אין כל ברירה אחרת, ורק ברגע שתהיה חלופה ניתן יהיה להסיק מסקנות סופיות לגבי העניין, אם בכלל. שוב, זה תלוי במצבה הפיזי והנפשי של האם, בבריאותה, בהרגשתה וברצונה. אסור לשכוח שהאם עלולה, אף בלי להיות מודעת לכך, לחלות במחלות שמזיקות לעובר ואף קטלניות בשבילו וזה משהו שרחם מלאכותי יכול למנוע. יש נשים שחסרים בגופן ויטמינים ומינרלים חיוניים להתפתחות העובר או בעיות במבנה הרחם, במאזן ההורמונלי וכו' שעלולות לגרום להפלות או מומים. וכבר דיברנו על דכאון. ואלה רק מספר דוגמאות. הבעיה היא שרוב הבעיות האלה לא ניתנות לחיזוי ולפתרון ולכן לא ניתן להניח מראש שההריון יהיה תקין או שבמקרה מסוים בטוח עדיף לעובר לגדול דווקא ברחם אמו. מבחינתי, לכן, לא ניתן להשוות את העניין להנקה כי הנקה בכל זאת הרבה יותר בטוחה מהריון במרבית המקרים, התינוק כבר נמצא מול העיניים ותמיד ניתן לעבור לתמ"ל במקרה שמשהו משתבש. בקיצור, בהנקה יש הרבה יותר שליטה מאשר בהריון. מעבר לכך, אני לא מאמינה שתמיד צריך להיאלץ להתמודד עם דברים, במיוחד לא על חשבון הבריאות הנפשית והפיזית. כשאני חולה ולא ישנה אני עושה הכל כדי למצוא עזרה, בין אם בתשלום או לא. ואני לא רואה שהדרך מכאן קצרה להורים המשובטים, אלא רק לשפיות. אני לא מאמינה בעינוי עצמי למען עקרונות נעלים כביכול אם רק יש ברירה להימנע ממנו. מה כל כך נעלה, למשל, באם שמנסה להניק בחוסר הצלחה או בחוסר תענוג, התינוק הרעב צורח ללא הפסקה וכולם מותשים ואומללים? בעיני הפתרון ההגיוני במצב כזה הוא תמ"ל, תינוק שבע ושלו ואמא רגועה. אז נכון, לא לכל דבר עדיין יש פתרון כזה, אז זה לא אומר שלא יהיה בעתיד. ולבסוף, קראתי את הקישור וממש לא מזדהה עם הדברים שכתבת על הנקה. אם לצטט אותך: "הצורך להניק טבוע באם שילדה בדיוק באותה עוצמה בה טבוע הצורך להרות וללדת בכל אישה. אך הנה- בה בעת בה מתכחשת "האישה המודרנית" לטבעה, נכללת בהתכחשות זו גם ההנקה. ואנו רואות את עצמת מידותיה של ההתכחשות הזו בכל תחום כמעט, וההנקה, על אף גדולתה- הנה חלק קטן בלבד מכלל מרכיביה". מאיפה הגעת למסקנה כל כך נחרצת וכוללנית? בוודאי שיש נשים שחשות כך, אבל איך את קובעת, על סמך ניסיונך האישי או אפילו של עוד קבוצת נשים כמוך, מה אמורות להרגיש כלל הנשים? מעולם לא הרגשתי צורך להניק. ניסיתי לעשות זאת כי זה נראה לי הפתרון הזמין, ההגיוני והזול ביותר, אך כשראיתי שזה לא הולך בשום אופן הרגשתי הקלה, כאילו אבן ענקית נגולה מליבי. כשהתחלתי להאכיל מבקבוק, זה פתאום הרגיש לי כל כך הרבה יותר טבעי ונכון ומתאים (לי, רק לי אישית, לא מתיימרת לדבר בשם אף אחת אחרת), שקשה אפילו לתאר את התחושה הטובה שזה עשה לי, שלא לדבר על התינוק שפתאום הפסיק להיות אומלל והתחיל סוף כל סוף להנות מהחיים. אין לי כל נקיפות מצפון או חוסר השלמה בעניין ועם התינוקת שתיוולד אין לי אפילו כל כוונה לנסות שוב להניק. כבר הבנתי את הפואנטה עם שני הבנים שלי וזה ממש, אבל ממש, הספיק לי. ועל סמך מה את קובעת שכל הנשים מתכחשות? ממש תמוה בעיני. ואגב, אני גם מכירה נשים שלא אוהבות ולא רוצות ילדים ולא רואה בכך משהו לא טבעי. נהפוך הוא, טוב שהן מספיק חזקות וכנות עם עצמן כדי לא להיכנע ללחץ החברתי ולא ללדת ילדים למרות תחושתן, גם לטובתן הן וגם לטובתם של צאצאיהן הפוטנציאליים. ולסיכום, אני שוב שואלת: מאיפה הודאות הזאת? איך הצלחת להיכנס למוחן של כל הנשים בעולם? מאיפה את יודעת בדיוק מה הן חשות לגבי אמהות, הריון, הנקה? זה לא קצת יומרני? אני, למשל, יכולה לדעת רק מה שאני חשה, ולמרות שתחושותיי שלי נראות לי לחלוטין אבסולוטיות ונכונות, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאלה הן התחושות האישיות שלי ואסור להשליכן על נשים אחרות.
כפי שציינת בעצמך, תלוי עד כמה ההרגשה רעה. (ולא אמרתי שהייתי בדיכאון אם כי לא אכחיש שמצבי הנפשי הושפע במידת מה ממצבי הפיזי, אך נתייחס לעניין בהכללה ולא באופן אישי). את יודעת כמה זמן לוקח לטפל בדיכאון ואיזה תרופות לפעמים מחייב טיפול שכזה? בטוח שלא כאלה שמותר לקחת בהריון והנזק שיהיה מהן לעובר במידה ואכן האם תיקח אותן באמת יהיה עצום. ואני מדברת מניסיון - לא שלי אישית, למזלי, אלא של קרוב משפחה שסובל מדי פעם מדכאונות (ומצבו אפילו לא נחשב חמור). כך שבקטע הזה ההצעה שלך לא מציאותית. לגבי יתרון מוחלט וברור לעובר לגדול בתוך רחם אמו - לא בטוחה כלל שיש כזה. כרגע זה המצב כי אין כל ברירה אחרת, ורק ברגע שתהיה חלופה ניתן יהיה להסיק מסקנות סופיות לגבי העניין, אם בכלל. שוב, זה תלוי במצבה הפיזי והנפשי של האם, בבריאותה, בהרגשתה וברצונה. אסור לשכוח שהאם עלולה, אף בלי להיות מודעת לכך, לחלות במחלות שמזיקות לעובר ואף קטלניות בשבילו וזה משהו שרחם מלאכותי יכול למנוע. יש נשים שחסרים בגופן ויטמינים ומינרלים חיוניים להתפתחות העובר או בעיות במבנה הרחם, במאזן ההורמונלי וכו' שעלולות לגרום להפלות או מומים. וכבר דיברנו על דכאון. ואלה רק מספר דוגמאות. הבעיה היא שרוב הבעיות האלה לא ניתנות לחיזוי ולפתרון ולכן לא ניתן להניח מראש שההריון יהיה תקין או שבמקרה מסוים בטוח עדיף לעובר לגדול דווקא ברחם אמו. מבחינתי, לכן, לא ניתן להשוות את העניין להנקה כי הנקה בכל זאת הרבה יותר בטוחה מהריון במרבית המקרים, התינוק כבר נמצא מול העיניים ותמיד ניתן לעבור לתמ"ל במקרה שמשהו משתבש. בקיצור, בהנקה יש הרבה יותר שליטה מאשר בהריון. מעבר לכך, אני לא מאמינה שתמיד צריך להיאלץ להתמודד עם דברים, במיוחד לא על חשבון הבריאות הנפשית והפיזית. כשאני חולה ולא ישנה אני עושה הכל כדי למצוא עזרה, בין אם בתשלום או לא. ואני לא רואה שהדרך מכאן קצרה להורים המשובטים, אלא רק לשפיות. אני לא מאמינה בעינוי עצמי למען עקרונות נעלים כביכול אם רק יש ברירה להימנע ממנו. מה כל כך נעלה, למשל, באם שמנסה להניק בחוסר הצלחה או בחוסר תענוג, התינוק הרעב צורח ללא הפסקה וכולם מותשים ואומללים? בעיני הפתרון ההגיוני במצב כזה הוא תמ"ל, תינוק שבע ושלו ואמא רגועה. אז נכון, לא לכל דבר עדיין יש פתרון כזה, אז זה לא אומר שלא יהיה בעתיד. ולבסוף, קראתי את הקישור וממש לא מזדהה עם הדברים שכתבת על הנקה. אם לצטט אותך: "הצורך להניק טבוע באם שילדה בדיוק באותה עוצמה בה טבוע הצורך להרות וללדת בכל אישה. אך הנה- בה בעת בה מתכחשת "האישה המודרנית" לטבעה, נכללת בהתכחשות זו גם ההנקה. ואנו רואות את עצמת מידותיה של ההתכחשות הזו בכל תחום כמעט, וההנקה, על אף גדולתה- הנה חלק קטן בלבד מכלל מרכיביה". מאיפה הגעת למסקנה כל כך נחרצת וכוללנית? בוודאי שיש נשים שחשות כך, אבל איך את קובעת, על סמך ניסיונך האישי או אפילו של עוד קבוצת נשים כמוך, מה אמורות להרגיש כלל הנשים? מעולם לא הרגשתי צורך להניק. ניסיתי לעשות זאת כי זה נראה לי הפתרון הזמין, ההגיוני והזול ביותר, אך כשראיתי שזה לא הולך בשום אופן הרגשתי הקלה, כאילו אבן ענקית נגולה מליבי. כשהתחלתי להאכיל מבקבוק, זה פתאום הרגיש לי כל כך הרבה יותר טבעי ונכון ומתאים (לי, רק לי אישית, לא מתיימרת לדבר בשם אף אחת אחרת), שקשה אפילו לתאר את התחושה הטובה שזה עשה לי, שלא לדבר על התינוק שפתאום הפסיק להיות אומלל והתחיל סוף כל סוף להנות מהחיים. אין לי כל נקיפות מצפון או חוסר השלמה בעניין ועם התינוקת שתיוולד אין לי אפילו כל כוונה לנסות שוב להניק. כבר הבנתי את הפואנטה עם שני הבנים שלי וזה ממש, אבל ממש, הספיק לי. ועל סמך מה את קובעת שכל הנשים מתכחשות? ממש תמוה בעיני. ואגב, אני גם מכירה נשים שלא אוהבות ולא רוצות ילדים ולא רואה בכך משהו לא טבעי. נהפוך הוא, טוב שהן מספיק חזקות וכנות עם עצמן כדי לא להיכנע ללחץ החברתי ולא ללדת ילדים למרות תחושתן, גם לטובתן הן וגם לטובתם של צאצאיהן הפוטנציאליים. ולסיכום, אני שוב שואלת: מאיפה הודאות הזאת? איך הצלחת להיכנס למוחן של כל הנשים בעולם? מאיפה את יודעת בדיוק מה הן חשות לגבי אמהות, הריון, הנקה? זה לא קצת יומרני? אני, למשל, יכולה לדעת רק מה שאני חשה, ולמרות שתחושותיי שלי נראות לי לחלוטין אבסולוטיות ונכונות, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאלה הן התחושות האישיות שלי ואסור להשליכן על נשים אחרות.
