TV , ווידיאו וכו'

[נעה גל]

רגע - דימיון (בכל אופן, איך שאני

מבינה את המושג) הוא לא הדבר היומיומי, החפץ או בעל החיים, אלא ההקשרים שעושים בין הדברים. את צודקת - אף אחד לא מדמיין באמת דברים שלא קיימים, תמיד זה מבוסס על איזו הכרה שלנו עם המציאות (והלן קלר עשתה זאת על סמך המציאות שלה... ואגב, יש מחקרים שלמים על דמיון ומורכבות רגשות אצל ילדים כבדי שמיעה מלידה). (אני תכף אתייחס לגבי המחשב) הבעיה עם הטלוויזיה שהיא כבר עושה את ההקשרים האלה בשביל הילדים. אם בספר כתוב "הם הגיעו לאי שרגל אדם לא דרכה בו" - האי שאני אדמיין יהיה מן הסתם שונה מהאי שאת תדמייני (ועדין כל אחת מאיתנו תתבסס על המציאות המוכרת לשתינו) - אבל בטלוויזיה את מאבדת את האפקט הזה: מישהו כבר דמייין עבורך את האי. נשמע כמו משהו קטן ופעוט - נכון? אז זהו, שלא. זה בדיוק מוקד ההנאה מספרים האפשרות לצקת את התוכן האישי שלך לתוך הסיפור, ליצור את העולם שלך - לדמיין. טלוויזיה פשוט לוקחת את זה ממך. את רואה הכל כפי שמישהו היה רוצה שתראי. לגבי מחשב - אין מי שמסכימה איתך, יותר ממני, לגבי היכולת ללמוד ממשחקי מחשב (אני מאלה שלא קונות משחקים בגלל שיש לי נטיית התמכרות קשה ואני יושבת שעות ומשחקת). אני פשוט חושבת שצריכים להיות עם האצבע על הדופק לגבי ילד שיושב שעות על יד המחשב. ילד בגיל הרך צריך פעילות גופנית כחלק מההתפתחות שלו ומחשב לא מספק את זה. ובגיל מאוחר יותר... בגלל שאני יודעת מה התמכרות למשחקים עושה לי, הייתי שמחה אם זה היה נחסך מהילדים שלי. בקיצור, כמו כל דבר - השאלה היא מינונים.

 

[יסמין@]

עם קצת רצון וקצת יכולת

גם פיל יכול ל... תרנגולת על סולם בליל ירח

מסכימה עם ענתש "שכל גירוי ויזואלי מביא לפיתוח הדמיון ולא להפך... תמיד תמיד תמיד יש מקום וזמן לדמיון!". לא מסכימה לדימוי הפיזיולוגי של השריר. תמיד אפשר להשתמש בדימיון ולפתח אותו. אני אוהבת תמונות והבת שלי אוהבת תמונות וכשאני מקריאה לה סיפור אני תמיד מראה לה את התמונות ושתינו נהנות. והבת שלי היא ילדה שיש לה דימיון מאוד חי וער. היית צריכה לשמוע את הסיפורים שהיא מספרת כל הזמן, היית צריכה איך היא מספרת על החלומות שהיא חולמת בלילה וכו'. לדעתי אין כל רע שהTV הופכת לחלק מסדר היום, כלומר שכמעט כל יום הילדים יראו TV או סרטי וידאו במשך זמן מסוים (לא כל היום, לא רוב היום, לא רוב השעות אחרי הגן). אם הבת שלי תחליט בגיל מבוגר יותר לראות הרבה TV, זו תהיה הבחירה שלה ואין בכוונתי להתערב בכך. גם לי היו תקופות שבהן צפיתי הרבה בTV (היום כמעט ולא) או מעט מאוד). גם לנו יש הרבה קלטות: חלקן מוקלטות מתוכניות TV אהובות וחלקן קנויות. רוב הקנויות הן אכן סרטים וחלקם הגדול סרטים של דיסני. הסרטים של דיסני אכן מאוד מושקעים ומוקפדים אך מסכימה לביקורת שלך. ואני מוסיפה: אני באופן אישי ממש לא אוהבת את כל הדמויות הרעות והמקוצנות והמפחידות מאוד (מודה, מפחיד גם אותי - המכשפה הרעה מהיפיפיה הנרדמת שהופכת לדרקון ענק ביותר, התמנון-מכשפת הים מ"בת הים הקטנה" שלקראת סוף הסרט הופכת לענקית ומכוערת ומפחידה ביותר). כל סרט שאני קונה אנחנו צופות ביחד בפעמים הראשונות משום שאני רוצה לדעת בוודאות שאין שם אלימות מיותרת וסצינות מפחידות ולא נעימות, וגם משום שאחר כך בתי ואני משוחחות על הסרט שצפינו בו ביחד. אגב, לדעתי דווקא משום שאני לא מתערבת ולא מגבילה את בתי מבחינת כמות הזמן שהיא צופה בTV ואצלנו בבית זה בכלל לא אישו, היא בכלל לא מכורה בשום צורה ואופן לצפייה בTV ובקלטות הוידאו הרבות שיש לנו. יש ימים שלמים שהיא לא צופה בכלל בTV או בקלטות וידאו ויש ימים שהיא צופה מעט מאוד (נאמר כחצי שעה) ויש ימים שהיא צופה קצת יותר (כשעתיים) וכו'. הכל לפי בחירתה ורצונה והחשק שלה. יש ימים שהיא מעדיפה במקום לצפות בTV לשמוע קלטות שמע, בייחוד שירים וכו'. ולעתים, בבית שלנו יש שקט מבורך - אין TV ואין CD והילדה יושבת ושקועה בפעילויות שונות לפי בחירתה.

 

[irisgh]

ויש בתים שלא מגבילים ומגיעים ל 4 שע

שעות ורוב השבת.

 

[irisgh]

גם ../images/Emo13.gif

אבל אם תרצי לדעת מכמה השקפות, התנסויות, וזרמים אני מושפעת, וכמה הם לא דרים בכפיפה אחד עם השני, תופתעי

כך שאת יכולה לנסות להגדיריני, מה שרוב האנשים וויתרו מזמן, אבל אני מבטיחה להפתיע אני מגדירה את עצמי אדם לא דתי. סופגת השפעות מכל מה שאפשר, ולא נאמנה לשום כיוון. אני סופגת הכי הרבה השפעה מנסיונותי להתמודד עם יניב

תקראי את החלק הארוך שכתבתי, ואולי תראי איך, לרוב הדברים מגיעים מהתנסות כאדם (צופה מכור), וכהורה. כמובן, שלכולנו יש ערכים. תראי, היום ראיתי עם יניב את הסרט 'למצוא את נימו'. זה פשוט סוג של בילוי שתמיד בא לי לעשות עם ילד, ללכת לסרט, (ולראות סרטים שבן זוגי רואה בהם בזבוז כסף. הוא הולך רק ל'סרטים טובים'

. כנ"ל חלק מהצגות הילדים). בדיעבד, שמחתי. אנחנו מתעתדים לנסוע לאילת בקרוב ולבקר במצפה התת ימי, וזה נראה לי מתקשר. וגם, בסן דייגו, היינו מנויים ב 'עולם הים', שזה בעיקר פרק שעשועים גדול, אבל גם מלטפים שם דגי חתול (או איך שלא קוראים לדג עם הכנפיים), מאכילים דולפינים, ושאר גימיקים מסחריים שהם כיף גדול. בסרט, יניבי זיהה להפתעתי כוכב ים. התפלאתי, אבל כנראה שהוא זוכר משהו מ'עולם הים'. אז כשכל אלו מתקשרים, הסרט, שנצפה ביחד איתי, ולווה בהסברים כדי שיוכל לעקוב, אומר לו משהו. את הסרט, ליוויתי גם בהסברים ממתנים ('איפה אמא שלו?' 'הלכה לעבודה'. סליחה - עד כאן. יש דברים שבהחלט נראה לי שצריך לשקר בהם! הלו, הילד בן 3. כן, צריך עדיין להגן עליו מהעולם, כשהוא קופץ חזק מדי קדימה). אבל, בפרוש, סרט כזה, ללא רקע והכרות עם עולם המים, נראה לי כמו אוסף אינסופי של גירויים, שנראים כמו מפלצות או יצורים מומצאים חסרי צורה. ובעיני ההורים מלמדים, אבל לילדים נראים בדיוק כמו כל הבובות, החייזרים וכד'. פשוט יצורים מושאלים. זה שאני יודעת מה זו מדוזה, סוסון ים וכד' לא אומר שיניב, שהאינפורמציה הזו הייתה מונחת לפניו, קלט זאת. אז זה בידור, אם זה מתאים ולא מפחיד מדי. אבל במקרה שזה מתלווה לעולם המוחשי שזה קשור אליו, זה סיפור אחר. וכן, במובן שנראה לי שאנו לא לומדים למצות נקודות, אלא קופצים בין גירויים, ושאנו עוזרים לילדים שלנו לחיות באופן הזה, אולי אני משתלבת באיזו הגדרה.

 

[יסמין@]

תודה. ומסכימה איתך מאוד

שבגיל 3 וגם בגיל יותר מבוגר אפשר וצריך להיות המתווכות בין הילד לבין המציאות: להסתיר מה שאפשר וצריך, למתן מה שניתן, להסביר בצורה מתאימה ולא מפחידה. למשל, אני זוכרת איך התלבטתי ארוכות וקשות איך להסביר את עניין המלחמה לבתי שהיתה אז ילדה מאוד קטנה וגם איך להסביר לה על הברדס ואיך לעשות זאת כך שמצד אחד נהיה ערוכות ומתורגלות ומצד שני לא ישאיר לה טראומה. ממש לא סיפרתי לה על טילים ועל סאדאם וכו' וכו' ומצד שני הכנתי אותה לכך שתצטרך ללבוש את הברדס. לשמחתי לא היה צריך מלבד פעם אחת של תרגול. כתבתי שאני לא מתערבת במשך הזמן שהיא צופה בTV ובקלטות וידאו. אבל אני בהחלט מרשה לעצמי להתערב בעניין התכנים. אני לא מעוניינת שתראה את הדברים הנוראים שמראים בחדשות, או שתראה סרטים שיש בהם אלימות וכו'. ולכן היא צופה בערוץ "הופ" בלבד. היא איכשהו שמעה על תום וג'רי וביקשה לראות. לדעתי הסרטים של תום וג'רי מאוד מאוד אלימים ואני שמחה שעד עכשיו היא לא ראתה אותם. אמרתי לה שהם כל הזמן מרביצים זה לזה ורודפים זה אחרי זה ומאוד מציקים זה לזה, ובכל זאת היא ביקשה לראות. חשבתי לעצמי שאני לא רוצה להפוך את תום וג'רי למים גנובים או למשהו נחשק במיוחד, אז בחוסר חשק העברתי לערוץ אחר והיא ראתה כמה סרטונים וגם למחרת ביקשה לראות, אבל מאז היא לא ביקשה יותר לראות את תום וג'רי. אז עכשיו היא יודעת מה זה ואם ילדים אחרים ידברו על כך היא תוכל להצטרף לשיחה ולא להרגיש שמסתירים ממנה משהו. ובכל זאת, היא ממשיכה להעדיף את התוכניות הבלתי אלימות של "הופ", כדוגמת מדלן, דפנה ודודידו, הקונצונים וכו'. ובדומה לסרטים האלימים, אני מעדיפה שלא להתעכב מדי על קטעים עצובים מאוד, ולכן יקח עוד זמן רב עד שאקנה את "במבי". איך נוכל לעמוד בזה שרוצחים את אימא של במבי??? אני חייבת להראות לה את זה? לדעתי, ממש לא. גם כך בסרטים השונים שראתה היה מספיק עצב: לבילבי אין אימא ואבא שלה רחוק, להיידי בת ההרים אין הורים ויש לה רק סבא זעפני בהתחלה ודודה לא כל כך נעימה, וכך לרוב הילדים והילדות בסיפורי הילדים. ולגבי האלימות, מספיק שיש מכשפות בסיפורי הילדים.

 

[Shellylove]

תרשו לי רגע להסיט את הדיון

למקום טיפה אחר? במסגרת לימודי התקשורת שלי, דיבר הרבה אחד המרצים (איש מדהים) על העובדה שהתייחסות הערכית שלנו אל המדיה (ספר זה יותר טוב מטלויזיה) היא כי אנחנו גדלנו בדור אחר, כי צורת החשיבה שלנו שונה. צורת החשיבה של הדורות אחרינו היא הרבה יותר מולטי-טסקינג (שיעורים, טלפון וטלויזיה בו-זמנית), הרבה יותר קליפית- אחרת משלנו! אנחנו אלו החלטנו שזה פחות טוב, פחות איכותי, פחות ערכי. אבל אולי זה נותן יתרונות (מנקודת מבט אבולוציונית) אחרים? אולי זה הופך אותם ליותר מסוגלים להשתלב בחיי העתיד כי יש להם כלים שאין לנו? אי אפשר הרי לעצור את הקידמה ולחסום אותה מלהגיע אל הילדים, נכון? ...סתם, תחשבו על זה!

 

[irisgh]

תלוי באיזה גיל

אנחנו מנסים לעצור הרבה דברים מלהגיע לילדים שלנו. למשל, מנסים לעצור את הקור והגשם באמצעות בגדים. אני לא בטוחה שיש להם כלים להתמודד עם דברים שאין לנו. אני לא בטוחה שכושר הריכוז שלהם טוב יותר, ולא בטוחה שהם מסוגלים ל מולטי-טסקינג. האם הם עונים לך תשובה שונה מאשר אני עניתי לאמא שלי (רק רגע, לא עכשיו, אני באמצע..)? האם הם מרוכזים במה שהם עושים? האם הם יודעים להתרכז? האם זה בגלל מה שכתבת? כמו שכתבתי בתגובה מעלייך, אני חושבת שעודף הרעש הזה פוגע ביכולת להרגיש את עצמי ולהיות מודע לעצמי, בפרט אצל ילדים צעירים שעדיין לא יודעים אפילו אם קר להם! ובטח שלא האם הם עייפים.. אגב, ברור שזה הכיוון שהעולם הולך אליו. אף אחד לא אמר שזה יותר טוב. השאלה אם מתפתחת בהם היכולת לחסום את עצמם מהרעש הזה, כשהם מעוניינים בכך. אין לי מושג מה יתן יתרון בעולם שמתרחש עלינו. אבל, אם כבר מדע-בדיוני, באיזה אופן זה יתן יתרון? הכוונה, איזה מין עולם את מדמיינת, ואיזה תפקוד ידרש בו?

 

[ענתש]

מה אני מדמיינת ? איזה שילוב

בין העולם של "בלייד ראנר" והעולם של "minoroty report". אגב, העולם של minority report (איך קראו לזה בעברית ??) הוא תוצאה של צוותי מוחות של מדענים שישבו וחשבו איך יראה העולם שלנו בעוד 50 שנה וביססו את כל מה שרואים שם על המסך על טכנולוגיות עכשיות או בפיתוח. אני מאמינה שהעולם ילך מאד מאד לכיוון של אינטראקטיביות וזמינות מיידית --> כל העולם בכף ידך. מכשירים שהם גם טלפונים, גם מכשירי GPS שנותנים לך הוראות איך להגיע ממקום למקום, גם טלויזיות, גם אינטרנט, גם תקבלי דרכם פרסומות (הכרחי למימון המדיה) וגם תוכלי למצוא כל מה שאת מחפשת בכמה לחיצות כפתור (או תנועות ידיים אם להאמין למה שרואים בסרט). הייתי מגדילה לעשות וחושבת שכל הדברים האלו יהפכו להיות ממוזערים ואפילו "ישתפו פעולה" ישירות עם הגוף שלנו - כבר היום יש מכשירים שמקרינים את תכולת המחשב ישירות לקרנית העין ובתזוזת האישון את אומרת למחשב מה לעשות (זה משמש בעיקר בכל מיני סימולטורים צבאיים יקרים להחריד). חייבים ללמד ילדים להתמודד עם זה - את שמה לב שבעוד שאת כותבת בפורום ישלמעלה בנד של פירסומת שמהבהב ומתחלף ? כי אני לא... למדתי לסנן. מה שאני עושה כרגע זה משהו שחייבים ללמד את הילדים של היום כשי שלא ישתגעו כי בכל המכשירים האלו תמיד יהיו בנדים מהבהבים, פירסומות רצות, מסכים מפוצלים, כתוביות... צריך להקליד ולדבר/ לדבר ולהקשיב/ להקשיב ולחשוב הכל ביחד. זה נורא מסובך.

 

[נעה גל]

"דו"ח מיוחד"

 

[Shellylove]

אני לא מדמיינת עולם

אני רק מעלה נקודה למחשבה (ושימי לב שאפילו לא הבעתי דיעה, רק העליתי שאלות). סתם דוגמא שחשבתי עליה לגבי יכולות התמודדות עם מדיה- כשאני הייתי ילדה הייתי עושה שיעורים עם רדיו- הוריי (שלא לדבר על סבא-סבתא) לא הבינו איך אפשר? איך אני יכולה להתרכז? הילדים היום עושים זאת מול הטלויזיה ואנחנו לא מבינים- איך הם יכולים? העולם משתנה! זה לא תלוי בי ולא תלוי בך והטלויזיה היא רק אחד מהמדיומים (ועוד מעט היא בכלל תהיה אינטראקטיבית, לא?). ובודאי שיש התייחסות ערכית- ילד שקורא מוערך הרבה יותר (על ידינו) מאשר ילד שבוהה שעות בטלויזיה, לא? [כאמור, לא הבעתי דיעה ומה שכתבת היה מאד מעניין]

 

[ענתש]

איזה קטע. כתבתי אותו דבר בדיוק

בהודעה מעלייך וזה לפני שקראתי מה שכתבת... מסכיה עם המרצה שלך. מאד מסכימה.

 

[אפרתש]

באמת עולם אחר משלנו, ולדעתי פחות

מוצלח. חשיבה שטחית, קליפית, רייטינגית. ולא, זה לא עושה את ילדינו מוכנים יותר. להיפך. פעם אנשים, גם בני נוער, קראו עיתון ברצינות. כי זה מה שהיה. אז היום לאנשים רבים אין מושג מה קורה במדינה, למה יש שביתה, האם הרפורמות זה טוב או רע. כי לא מדברים על זה בטלנובלות, ואפילו במהדורות החדשות לא מדברים על זה ברצינות. מראים שוב זקנה מחפשת בפח אשפה, כי זה מצטלם יותר טוב מאיש כלכלה שיסביר מה קרה לקרנות הפנסיה. כשילדינו ירצו להיות מהנדסים או רופאים או לא-יודעת-מה, הם יצטרכו לדעת להתרכז. לשבת מול נושא שלפעמים הוא משעמם. להקדיש למשהו יותר מחצי שעה. לא יוצאים לפרסומות אחרי כל שלושה עמודי מאמר. מנקודת מבט אבולציונית נצטרך לחכות די הרבה זמן ולראות. ניחוש שלי - חברות שילדיהן יבלו פחות מול הטלויזיה יצמיחו אנשים יותר מוכשרים. להם יהיו רופאים יותר טובים, כלכלה יותר טובה, והם יחזיקו יותר מחברות שהולכות ונעשות טיפשות עם הזמן.

 

[dana3111]

לגבי הטלויזיה, את מור ממש לא מעניין

מה יש בטלויזיה, ובהחלט הוא יותר נהנה לעשות דברים אחרים, לפעמים אני שואלת אם זה בסדר שהוא כ"כ לא מתעניין, ואני מוצאת שערוץ הופ הוא די משעמם (אנריקו מספריקו? מדלן), אבל אולי מתאים יותר לגילאים גדולים יותר, ומודה גם שלא ממש צופה בעקביות, מדי פעם מסתכלת, לראות אם מור מתעניין...כאמור - לא. גם לא כ"כ בקלטות. לגבי הדור של היום, סתם אנקדוטה קטנה- אני קוראת למור היום ספר, "מגדל של קוביות" שהוא ממשיכול להכיל, כבר היום, בגיל שנתיים, בעוד לי רכשו את הספר בגיל 5.....לא נראה לי שמור ישב על הספר הזה בהתענייניות כ"כ גדולה בגיל 5, אבל אולי זה תחושה, מה שאני מרגישה זה שהקצב הרבה יותר מהיר היום, הילדים קולטים מהר, יש המון כלים לעזור להם לקלוט, ובמינון הנכון הם לא מתבלבלים מהשפע, הבעיה שלהורים קשה עם השפע הזה, ולפעמים מעמיסים בטרם עת על הילדים.

 

[יסמין@]

זו אינה הסטת הדיון, אלא עיון

בהיבט אחר של הדיון. אני מסכימה שצריך לבדוק כל ספר וכל תוכנית TV כשלעצמה: האם זה ספר טוב או לא, האם זו תוכנית טובה או לא. כן, יש גם ספרים מאוד מאוד גרועים! מצחיק אותי לפעמים לקרוא בכל מיני מקומות הורים שאומרים שהם מוכנים שהילדים שלהם יקראו שטויות, משום שלדעתם זה יפתח אצלם את הרצון לקרוא... כאילו שאם מישהו יקרא פלייבוי זה יעודד אותו לקרוא דוסטוייבסקי... חבל לקרוא ספר זבל, כשבאותו זמן אפשר לעשות פעילויות מספקות ויעילות בהרבה, למשל לצפות בתוכנית טלויזיה טובה

ואם מדובר באדם קצת יותר מבוגר, במקום זה עדיף לגלוש באינטרנט

 

[לאה_מ]

בזה אני מסכימה איתך מאד ../images/Emo13.gif

>לאה מרגישה את העדר הטלויזיה בחייה באי יכולתה לתרום ולו שורה אחת בנושא הופ

<

 

[אמא זולו]

חומר למחשבה משלי....

אף אחד לא הזכיר נקודה שלי אישית מאד צורמת בתכניות של הופ מעבר לתכנים עצמם. הדיבוב הוא צעקני. וגם תכניות המקור לא ממש מצטיינות בדיבור בטון שקט ונעים. גם דפנה מדברת בצעקות. הם פשוט צועקים. כל הזמן מדברים בצעקות. ואחר כך תסתכלו על החברה בישראל ותרבות הדיבור. שווה לבדוק את החינוך ל"דיבור בצעקות" כבר מהגיל הרך. תשוו את אותן תכניות לתכניות לגיל הרך ב BBC ותראו את ההבדל ברמת הדציבלים. אני חושבת שיש גם השפעה לרעה של תכניות טיוי מהבחינה שהעולם מוצג בצורה מושלמת ואידיאלית/הרמונית מידי דרך עיני הטיוי. ואחר כך הילד "חוזר לעולם" הרגיל שמסביבו. חשבתן פעם שאולי הפערים הללו בין הפיקציה הטלוויזיונית למציאות(למשל הסביבה של דפנה ודודידו עם פרחים ורק משחקים וסיפורים או כל הצבעים הבוהקים של הסרטים המצויירים)יוצרים אצל הילדים דיסוננס? אצלי דווקא התכנית "באלי, דליק ושלוק" היא היחידה שמקבלת ציון "ראוי לצפייה"

בגדול אני מאוכזבת מהרמה של הופ.