TV , ווידיאו וכו'

[יסמין@]

חשבתי הרבה על הודעתך

אגב, נראה לי שזה ברור ומובן מאליו אבל בכל זאת אכתוב זאת: ההודעות האחרונות שכתבנו הן יותר "שרינג" מאשר דיון או ויכוח. ממש אין מה להתווכח על תחושות ועל אמונות. אז מבלי חלילה להתווכח, אומר שכנראה אצלי זה שונה ואני לא יודעת איפה לשים את זה: האם זה שונה מבחינת החוויה, או מבחינת הדעות והאמונות או שניהם? קודם אתייחס לדעות ולאמונות שבאות לידי ביטוי בהודעתך. "שאחרי שעות שאתה רואה טלויזיה, משחק במחשב, הולך לישון רק בארבע לפנות בוקר כשצריך לקום בשבע... אתה עוד מרגיש חרא עם עצמך" - קרה לי לא פעם ולא פעמיים ולא 100 פעמים שהלכתי לישון מאוד מאוחר (או מאוד מוקדם, תלוי בהשקפה

) משום שבלילה זה הזמן היחיד שאני יכולה להיות עם עצמי ולא צריכה לתפקד כאימא, כאדם בוגר ואחראי וכו' וכו'. אלו השעות שלי עם עצמי ועבור עצמי. והרבה פעמים קרה שהלכתי לישון מאוד מאוחר והייתי צריכה לקום מאוד מוקדם ועשיתי את זה בלי להרגיש רע עם עצמי. הרי נהניתי, עשיתי משהו שבחרתי בו (נאמר לראות סרט בוידאו או לגלוש באינטרנט) וידעתי מראש שאצטרך קום מוקדם בבוקר וידעתי מראש שאהיה עייפה ובכל זאת בחרתי לעשות משהו שמענג אותי. אז אין לי מה לבוא בטענות לעצמי על כך שאני עייפה, משום שבעצם בחרתי גם בתוצאו הצפויות הללו של בחירתי הראשונית לעשות משהו כייפי וללכת לישון מאוחר. ואותו כנ"ל לגבי משפט מקביל בהודעתך: "גם אם זה כיף לראות תכנית ועוד תכנית, בסוף קמים, כל היום עבר, לא עשינו משהו יצרני, לא הוצאנו מרץ, וחווים בעיקר תסכול" - זהו, שאני לא מרגישה שאני "צריכה" ו"חייבת" כל הזמן לעשות "משהו יצרני" ולהוציא מרץ בדרך מסוימת דווקא. אז עבר יום ולא כתבתי את רומן המילניום, ולא עשיתי משהו חשוב עבור האנושות, ולא גיליתי תרופה לאיידס. אבל היה לי כיף ונהניתי, ומה אני יכולה לבקש יותר? בעיניי כיף זה דבר חשוב לא פחות מלהיות יצרנית. וזה מזכיר לי שבאחת מההודעות האחרונות כתוב שאם לא יגבילו את הילדים הם יצפו בTV רוב שעות השבת. גם השבת, יום המנוחה היחיד של הילדים, צריך להיות מובנה ומלא בפעילויות יזומות ו"יצרני"? וזה גם מזכיר לי באסוציאציה את ההודעה על מיעוט פעילויות בגן מסוים. ולעומת זאת זה מזכיר לי בדרך הניגוד את הכתבה על "לעשות כלום" שכל כך מצאה חן בעיניי. ורוצה להעלות ספקולציה על הקשר בין התחושות לבין האמונות, שכמובן אינה משקפת בהכרח את המציאות שלך (הרי אני לא מכירה אותך): אולי את מרגישה רע אחרי שעות רבות שבהן עסקת בצפייה בTV וכו' משום שזה סותר ערכים ואמונות יסוד שלך? אולי זה נראה לך כפעילות אגואיסטית (סוף סוף, זוהי פעילות שנועדה לענג אותך ולא נועדה עבור הזולת), פסיבית, לא אחראית, לא יצרנית, שמנוגדת למצב של מודעות עצמית (???) שמעידה על הזנחה וכו' וכו'?

 

[יסמין@]

ועכשיו ראיתי שאת כתבת את ההודעה

על כך שאם לא תגבילי את שעות הצפייה חס וחליסה הילדים יצפו בTV רוב שעות השבת. ואני אומרת: SO WHAT???? מה הם אמורים לעשות בשבת? לא להנות ולנוח מכל השבוע ולעשות מה שמתחשק להם? על כל דבר צריך לשלוט או לנסות לשלוט, כל דבר צריך לנווט למטרה עלומה כלשהי, כל דבר צריך להיות יצרני בכל מחיר ובעל תוצאה ברורה? מה עם קצת סתלבט? מה עם קצת FUN?

 

[irisgh]

אצלי דווקא לא.

אצלי לא יצפו רוב השבת. הרבה לפני זה יתחילו להרוס את הבית

בניגוד אלי, יניבי, אחרי פרק זמן של צפיה בטלויזיה, מביע את תסכולו מהפאסיביות ששהה בתוכה קצת יותר מדי זמן, באופן מאוד מאוד ברור. ולא, אני לא טוענת שהוא מתוסכל בגלל שאלו העקרונות שלי. אני טוענת שהוא כנראה כבר מרגיש לא טוב עם עצמו בגלל התוצאה: הוא מתחיל להציק לכולם ולהרוס. למה זה? תגידי לי, אכלת פעם המון עוגיות חמאה? אבל המון? והרגשת בסוף בחילה מטעם החמאה? כי ככה זה לי עם הטלויזיה. אבל אולי את אדם עם חוש מידה טבעי, או מודעות עצמית טבעית, שפחות מגיע לזה.

 

[יסמין@]

ההשערות שלך לגביי מאוד מחמיאות

אבל אני חוששת שהן אינן בהכרח נכונות

אני לא יודעת אם אני אדם עם חוש מידה טבעי. מכל מקום, יש לי את חוש המידה שלי, גם אם הוא מוגזם לכיוון זה או אחר (כלומר מוגזם לעומת מה שאחרים עושים. למרות שההשוואות ממש לא מעניינות וגם לא תורמות). זו אני, זה חוש המידה שלי, ואני מנסה לקבל את זה ולא לנזוף בעצמי על מי ועל מה שאני או כשאני עושה דברים מענגים שיש להם תשלומים ברורים. הרי לרוב הבחירות שאנחנו בוחרות יש היבטים חיוביים והיבטים פחות חיוביים. אז אולי מדובר יותר בקבלה עצמית מאשר בחוש מידה כלשהו? ולגבי הדוגמה שהבאת. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאכול המון המון המון עוגיות חמאה (זה גם לא כל כך טעים לי, אבל נאמר - משהו שטעים לי). גם ככה אני מאותגרת מאוד מבחינת הגזרה

אבל אני זוכרת שפעם מזמן מזמן אכלתי המוןןןןןן פיצוחים ואחר כך באמת כבר נמאס והיה קצת מעיק. אז הפסקתי. אבל לא כעסתי על עצמי או נזפתי בעצמי. פשוט החלטתי יותר לא לעשות את זה. וזה מזכיר לי מה שעשה זורבה היווני שהיה מכור לדובדבנים: יום אחד הוא קנה שק ענק של דובדבנים ברוב המשכורת החודשים שלו וישב ואכל ואכל ואכל ואכל עד שיצא לו מכל החורים. וכך הוא גבר על התמכרותו

 

[יסמין@]

חשבתי על מה שכתבת.

זה לא שאין לי או לא היו לי התמכרויות. נראה לי שהבדל נעוץ בכך שאני לא מנסה להילחם בהן ולא מתייחסת אליהן בשלילה. היו שנים שבהם הייתי מכורה לספרים. משום שיש התייחסות ערכית חיובית לנושא, אז גם אני לא ראיתי בזה בעיה. היו ימים שהייתי קוראת 2-3 ספרים. היו שבועות שבהם הייתי קוראת כמות גדולה מאוד של ספרים. אני זוכרת איך הייתי קוראת כבר בדרך מהספרייה הביתה. בכל רגע פנוי קראתי. אחר כך היו שנים שמאוד אהבתי להאזין לתקליטים. קניתי המון תקליטים ובכל הזדמנות שיכולתי - האזנתי. וכנ"ל לתוכניות רדיו. היתה תקופה שהלכתי להמון סרטים, לפעמים כמה סרטים בשבוע. ולפעמים ראיתי שני סרטים בערב אחד. ואם הייתי יכולה - הייתי רואה יותר. היתה תקופה שצפיתי הרבה בTV. כל עוד נהניתי מכך ונהניתי מכך מאוד - פירגנתי לעצמי. לא גיניתי את עצמי ולא חשבתי שזה לא בסדר ושיש דברים "יותר חשובים" שאני צריכה לעשות. בכלל לא היה אכפת לי שיש אנשים שחושבים שזה משום מה לא איכותי או לא "בסדר". היתה תקופה שצפיתי בהרבה מאוד סרטים בוידאו והייתי מחליפה סרטים כמה פעמים בשבוע בספריית הוידאו. בשנים הראשונות שלי באינטרנט התמכרתי כמובן לאינטרנט. בכל רגע פנוי הייתי גולשת. עכשיו אני מקדישה הרבה פחות זמן לאינטרנט, אבל עדיין מאוד מאוד נהנית כשאני גולשת. ברגע זה אני לא רואה משהו שאפשר לכנותו התמכרות. אני רואה מדי פעם TV ומאוד מאוד נהנית. אני אוהבת לראות סרט בוידיאו. אני אוהבת לראות סרט בקולנוע. אני נהנית מאוד לגלוש באינטרנט. אני אוהבת להאזין למוזיקה. ומובן שמרגע שהפכתי לאימא כל סדרי העדיפויות שלי השתנו וגם ניהול הזמן שלי השתנתה. ועכשיו אני עושה את הדברים שמענגים אותי כשזה אפשרי ולא על חשבון בתי. משום שעכשיו אני מכורה לה

 

[יסמין@]

ושכחתי לספר

על התקופה שהייתי מכורה לסוליטר

(אגב, גם עכשיו, מאחורי חלון זה, מצפה לי משחק FREE CELL ומדי פעם אני עוברת לשם ועושה כמה מהלכים וחוזרת לקרוא בפורום. ממש מולטי טאסק

)

 

[irisgh]

../images/Emo168.gif לא רוצים לישון, רוצים להשתג

 

[יסמין@]

נכון ../images/Emo8.gif

 

[ליאת +]

טלוויזיה - עניין של מינון

אני רואה את הטלוויזיה, או אם להיות ספציפית- את התוכניות לילדים- כמו מאכל בעל ערך תזונתי נמוך מאוד (משהו בכיוון של מרשמלו/סוכריות/במבה). בכמות קטנה- זה כייף ונחמד. אבל אם זו התזונה העיקרית של הילד- אז זה רע מאוד. הזמינות של הטלוויזיה - וערוץ הופ הוא דוגמה מצויינת לכך- היא בעיני כמו קערה ענקית של במבה שתהיה מונחת על השולחן בסלון בכל שעות היממה- מה הסיכוי שהילד יגיע לאכול בארוח הערב מלפוון-עגבניה-חביתה אם כל אחה"צ היה בפניו הפיתוי של הבמבה? אז אני לא רואה סיבה לאסור את הצפיה בטלוויזיה מעיקרה, ויש לנו מספר קלטות וגם תקופות שהוא צופה בהן לא מעט, אבל כשאני רואה את אביתר מהופנט ל"הופ" כשאנחנו אצל חברים- זה לא עושה לי טוב. אפשר לומר שאם היה לנו בבית אז אולי הוא היה רואה פחות- אבל ממה שאני רואה סביבי זה לא ממש כך. גם לנו (לי לפחות) יותר קל לבהות בטלוויזיה מאשר לעשות פעילות תובענית יותר (לכתוב מכתב? לסדר את התמונות באלבום? לצייר?). וגם את עצמי אני מאוד מגבילה בכמויות הטלוויזיה שאני צורכת.

 

[irisgh]

בעיני, פיספסתן את הנקודה.

הנקודות העיקריות הבעייתיות, קשורות בעיני (וזה באמת הסתכלות אישית ולא מבוססת על מחקרים), להתעלמות מהמקצב הפנימי, בגלל שיש משהו מבחוץ שמכוון אותי. תנו צאנס. ארוך, אבל תקראו בסבלנות. אתן דוגמא: כל ילד זקוק למעבר בין פעילות לזמן שקט. מעין מנוחה. (גם מבוגר). להבדיל ממבוגרים, שחלקם יודעים לעשות את המעבר הזה, ילדים לא יודעים. מי לא מכיר ילד שרץ, משתולל עוד ועוד, מתחיל להתעייף אבל לא מפסיק רק הופך היפרי וקאוטי יותר, מתחיל לריב ולהתקל, ובסוף נופל ובוכה? מה על הילד ללמוד? ומה על המבוגר לכוון פה? מבוגר קשוב, ישים לב שהילד מתחיל להתעייף, שכבר חצי שעה הוא מתרוצץ, ולאט לאט יבנה התכנסות. אולי סיפור, אולי הצעה לשבת ביחד לאכול תפוח. הילד יתכנס לאיטו, אם אמא בסביבה אולי יתישב בחיקה. תהיה התכנסות טבעית לתוך פרק זמן פאסיבי מנוחתי. אולי ישאלו שאלות, אולי ישמעו סיפור, אולי סתם נתכרבל בשקט. ואז נצא החוצה מהמנוחה. איך נצא? אם נסחבנו יותר מדי זמן במיטה חשוכה, אז אולי נצא להשתולל. אבל אם אנחנו נחים על ספסל בגינה ציבורית, משהו פתאום ימשוך את תשומת ליבנו. בני יתרומם פתאום וירים אבן. ועוד אבן, ויתחיל 'לבנות בית' - יש פה הזדמנות ליציאה לפעילות שבאה מתוכו. תכופות פעילות יצירתית שדורשת ריכוז. מה יקרה אם נהיה בסביבה מאוד קאוטית (המון מראות וקולות?) לאחר המנוחה והבהייה, יתכן והוא יצרף שוב לבלאגן (כמו לריקודים בחתונה). מה יקרה אם תהיה שם טלויזיה? ובכן, סביר שהמנוחה תביא לקריסה מול הטלויזיה. אבל זו לא לחלוטין מנוחה. אז מוחינו יצמד לגירויים, ולא סביר שנצא משם לפעילות יצירתית, כי זה מרתק מדי. ובעיקר, כי תוך כדי צפיה, אנו לא מפסיק קשובים לעצמינו בכדי לשים לב שכבר יש לנו כח לעשות משהו חדש. וגם כי לא משעמם לנו, והמוח לא פנוי להתבונן בדבר מלבד השידור . ומה אנחנו לא מלמדים את הילד פה? איך לעבור מסוג אחד של פעילות (שקטה, ריכוז) לסוג אחר (פעילות פיזית מאומצת) לסוג שלישי (מנוחה) תוך היותו קשוב לעצמו ולצרכים שלו. מכיוון שהפעילות לא נקבעת מתוך קשב אליו, אלא מוכתבת תוך עניין בתכנית, ומסתיימת כשמסתיימת התכנית,.(ותכופות מיד מתחילה תכנית חדשה..). בגן של בני נהוג להכנס מהפעילות בחצר הישר לתוך צפיה בטלויזיה, מה שמאפשר לגננות להוביל את הילדים מסביב לשולחנות האוכל, ולארגן את האוכל, בלי לשמוע ציוץ ולראות תנועה, פרט להיותם של הילדים מובלים מבלי משים למקומותיהם. מה מפספסים פה? את ההזדמנות ללמד את הילדים להרגע מהפעילות שבחוץ, להתכנס, ולהיכנס פנימה, מבלי שגירוי מעורר ימלא את מוחך וירדים את גופך. כשהילד ידרש להכנס ללא טלויזיה, זה יהיה לו מאוד קשה. מעין מעבר לריקנות שרבים מאיתנו מכירים. והוא יתקשה לשבת לנוח או להעסיק עצמו בשקט. לי, כאם לילד בגן, שלרוב מרוצה מהגן, זה מאוד חבל. ברור, גם אני משתמשת במדיה לאותה מטרה. זה הכי קל. אבל בהחלט הייתי רוצה שבגן, שבו מתרכזים בילדים וזו משימתם, יקחו על עצמם קצת יותר. אגב, ניתן להשתמש במדיה בצורה יותר מתונה. לו למשל, תוך כניסה לגן, היו מושמעים שירים או מוזיקה שקטה, היה גירוי שהמוח 'נתפס' עליו, אבל פחות דומיננטי. לדעתי, גירוי כזה מאפשר לילד גם מעט מודעות למצבו, בעוד שטלויזיה תכופות מציפה. כך שכמה נקודות מבדילות בין טלויזיה לפעילויות אחרות: 1. מידת האקטיביות / פאסיביות של המשתתף, מול הצפה בגירויים של האובייקט. 2. מכאן היכולת לפתח מודעות לעצמי, למצבי, ולפעול לפיה. 3. ההדגשה של ידע, למול תהליך יצרתי. ומלבד זאת: השאלה היא לא מה ניתן או לא ניתן ללמוד, ואם כל המסרים מועברים באופן 'נקי' ומקובל. לא ניתן להעביר הכל 'נכון'. ובנוסף, מה שניתן ללמוד בעינייך כהורה, לא אומר שזה מה שהילד קלט. יניבי מוכן לשבת גם מול טלויזיה בהונגרית, ובלבד שזה יקפוץ, ישיר, יהיה מצוייר וכד'. גם אמיר בן שששת החודשים, מוכן. זה גירוי לעיין שתופס את המוח וקשה להניח לו. כמו שוקולד. וגם שוקולד זה כיף. השאלה, היא אגב, לא מה ניתן ללמוד מהטלויזיה. 'אוצר בלום של ידע' . את זה יש גם באנציקלופדיה. למה זה לא מושך באותה מידה? אה, כי זה קשה. כי לא יושבים פאסיבית.. טוב, וכי אין תמונות  מהטלויזיה מקבלים ידע. אמת. לומדים לספור, אותיות. אמת. מה שמראה שידע ניתן לקנות תוך שטיפת מוח. יניבי יודע את האותיות באנגלית, כי יש שיר כזה שחוזרים עליו בטלויזיה בחו"ל כ"כ הרבה פעמים, שניתן לדעת את כולו בע"פ, מבלי שתהיה לזה שום משמעות. אז מה. גם בחדר למדו בגיל שלוש לא רק את האותיות, אלא במהרה גם קרוא וכתוב. קוגנטיבית זה ניתן. אבל אף אחד לא חושב ששטיפת המוח הזו מפתחת יצירתיות, והבנה של העולם. ילד רגיל בן שלוש לא מתעניין בסימבולים דווקא. השאלה הבסיסית היא 'למה'. למה העולם פועל כמו שפועל. הילד מתעניין בעולם האמיתי. בגיל שנתיים 'מה זה'. אני רוצה לדעת איך קוראים לכל דבר. בגיל שלוש, למה הדברים הם כפי שהם. למה לעץ יש פרי. למה לא אוכלים אותו... נכון, אפשר לשמוע המון מהטלויזיה. אבל הידע שם אינו מסופק בתגובה לסקרנות או שאלה שהתעוררה אצל הילד. הידע שם מסופק לפי אג'נדה אחרת. הילד לא לומד לחקור באופן אקטיבי, כי התשובות לא באות בתגובה ליזמה שלו ולשאלות שלו. הוא מתרגל לשבת ולספוג. תארי לעצמך שאת מקריאה סיפור לילדך / ילדתך. היא שואלת שאלה (למה זה מפחיד / למה האיש לובש מכנסיים, או פשוט 'מה זה'). ואת מתעלמת וממשיכה להקריא את הסיפור.

ראשית, הילד לא לומד מהסיפור מה שיש ללמוד בו, ואין לך מושג מה הוא כן למד. כשהוא שאל, אף אחד לא ענה. שנית, הוא מתרגל לא לשאול. אולי אפילו, לא לשאול את עצמו. וזו כבר בעיה. וואו. יצא לי ארוך. אני בהחלט נותנת לילדי לראות טלויזיה. כי לי אין כח. ככה זה, גם אני בנאדם. אבל אני בהחלט לא רואה בזה משהו טוב במיוחד, וחושבת שפשוט 'מוכרים' לנו, ההורים, את הטלויזיה, דרך התכנים החינוכיים. בסדר, זה עוזר להרגיש פחות רע. אבל אני לא חושבת שזה הטוב ביותר. ולגבי אותו אח – איכשהו, אני מאמינה, שיצירתי הוא היה יוצר ככה וככה . לא נשמע כמו האדם הכי שגרתי בעולם. וכנראה הוא באמת מוכשר, ויכול היה להעזר במה שיש. לו באמת היה מזל שנמצאו לו ערוצים אלטרנטיביים.

 

[ענתש]

קראתי ונהנתי (אפילו שארוך)

אבל אני חושבת שזה תופס רק מול תפיסה מאד מסויימת של טלויזיה - כמכשיר שתפקידו להעסיק את הילד כדי שלי יהיה שקט. אני נגד התפיסה הזו, לא חושבת שזה מין "בייביסיטר כזה" שצריך להושיב מולו את הילד שישתוק ויספוג. אני חושבת שטלויזיה זו פעילות, כמו כל פעילות אחרת. פעילות שנכנסים ויוצאים ממנה באופן יזום ורצוני ולא יושבים מולה כדי "לכבות את המח". בדרך כלל אנחנו צופים בטלויזיה ביחד כך שיש את מי לשאול ועם מי לדבר על מה שקורה. אני כן רואה בטלויזיה כלי שמפתח את הדמיון, למרות שהכל שם מוחשי כבר - כי מספרים סיפורים, שרים שירים, מדברים על נשואים שנשארים אחר כך להתפתח בראש כ"חומר למחשבה" (וכן, למרות גילה הצעיר של נגה היא לפעמים שואלת אותי שעה אחרי שראינו משהו שאלה בנוגע למה שהיה שם, מה שמראה שהיא המשיכה לעכל את זה גם אחרי התוכנית). לגבי אח שלי - אולי בסוף הוא היה מסתדר גם בלי טלויזיה, אי אפשר לדעת. סיפרתי את הסיפור רק כדי להראות שכן יש ידע בטלויזיה וכשיש ילד שאצלו אפשר "לבודד" את התופעה ולהגיד שבקירוב טוב מה שהוא יודע זה מהטלויזיה אז באמת רואים מה נלמד משם. מעבר לזה אני רואה ב"כשרון" הזה (ואולי לא חייב להיות במרכאות) לצפות בטלויזיה - לעקוב אחרי "הקצב האלקטרוני", להבין את המדיה, משהו הכרחי ללמוד בעולם של היום. נרצה או לא נרצה העולם הוא אחרת מהעולם שגדלנו בו - הכל יותר מהיר, מבזיק, מתחלף, מהבהב, מצפצפ, מצלצל... הבת שלי גדלה בעולם של שלטי חוצות אלקטרונים, טלפונים סלולריים, ביפרים, אינטרנט בבתי קפה, מסכים מפוצלים, הודעות רצות בתחתית המסך... אני יכולה לא לאהוב את זה אבךל אני לא יכולה לחסום את זה. הטלויזיה היא ה"אימון" הראשון שלה העוזר להתמודד עם העולם הזה ולאן שהוא מתקדם. אני כן מאמינה שללמד ילדים להתמודד עם קבלת מאסות של מידע מהרבה כיוונים שונים בבת אחת - ולא להגיע ל"קריסת מערכות" מזה הוא כשרון הישרדותי מהמעלה הראשונה בעולם שאנחנו חיים בו והעולם שנחיה בו בעוד כמה עשרות שנים... חכו ותראו

 

[יסמין@]

נכון מאוד! כתבת כאן כמה רעיונות

נכונים מאוד לדעתי.

 

[אפרתש]

באמת מעניין, תודה על ההשקעה

 

[יסמין@]

מאוד מאוד מעניין מה שכתבת ומעורר

מחשבה. אני רוצה לחשוב על זה עוד. (בייחוד על הצורך ללמד ילדים לעבור ממצב למצב). בינתיים אתייחס לרעיון אחד שכתבת: "השאלה, היא אגב, לא מה ניתן ללמוד מהטלויזיה. 'אוצר בלום של ידע' . את זה יש גם באנציקלופדיה. למה זה לא מושך באותה מידה? אה, כי זה קשה. כי לא יושבים פאסיבית.. טוב, וכי אין תמונות... ילד רגיל בן שלוש לא מתעניין בסימבולים דווקא". א. סליחה, אבל "ילד רגיל בן שלוש גם לא יכול לקרוא ולהשתמש באנציקלופדיה כמקור מידע וידע... ב. ושוב סליחה, מה בדיוק יש לך נגד תמונות??? האם את מתכוונת שמול טקסט נטול תמונות הילד מפעיל את הדימיון שלו? אם תקריאי לילד בן 3 תיאור מפורט לחלוטין של צב והוא מעולם לא ראה צב, האם היית מצפה שינסה לאמץ את הדימיון שלו איך נראה צב, או שאולי בכל זאת יותר יעיל להראות לו תמונה של צב? ונלך רחוק יותר, אולי יעיל יותר להראות לו סרט שבו מצולם צב בטבע ולא תמונה דו מימדית? כמובן שעדיף לראות צב באופן בלתי אמצעי, אבל אם נאמר מדובר בנמר וזה לא בדיוק זמין בסביבה הקרובה שלנו

ואי אפשר ללכת באותו רגע לגן החיות, אז עדיף להראות סרט טבע שבו מככב נמר, לא? ג. אני באופן אישי משתמשת באנציקלופדיה כשאני רוצה מידע זמין ומהיר (יכולה לשלוט על מהירות הקריאה והקליטה שלי, לדלג על מה שלא מעניין אותי וכו'). והייתי שמחה מאוד אם היתה תמונה מדגימה. ובעצם, אני משתמשת באנציקלופדיה של נייר אך ורק כשמשום מה לא יכולה לפתוח את המחשב ולבקש מגוגל שיספר לי מה שאני רוצה לדעת וגם יראה לי תמונה או תמונות

אבל אם הייתי רוצה לדעת בצורה יותר מעמיקה על חיי השליו המצוי הגר בצפון-מזרח הטונדרה הדרומית של מערב אנטרתיקה והיה לי זמן ואפשרות - הייתי מעדיפה לראות סרט של הנשיונל ג'יאוגרפיק (כמובן בתנאי שלא היו מראים מישהו טורף מישהו אחר...)

 

[irisgh]

אוקיי

גם אותי יותר מעניינת טלויזיה מאשר אנציקלופדיה

. ואני חושבת שאנציקלופדיות, תכופות, סובלות מאותה מחלה של הטלויזיה. הן 'שופכות' הרצאה, כשהשאלה שאני רוצה לדעת היא תכופות ממוקדת בהרבה. להבדיל, אינטרנט זה כלי מדהים, אגב. וקבוצות דיון כאלה, בפרט

. התכוונתי פשוט שאנחנו מרותקים לטלוויזיה פשוט כי 'יש לה את זה'. לא כי זה אוצר בלום של ידע. ושכמו באנציקלופדיה, זה שיש את הידע, לא אומר שזה בדיוק מה שמגיע אלינו. אבל עזבי, אני מקבלת, לפעמים גם אני סתם מתלהמת

 

[יסמין@]

../images/Emo6.gif

 

[irisgh]

ועוד משהו

תמונות זה מצויין להראות לילדים. התכוונתי דווקא שאנציקלופדיות פחות 'ידידותיות', בעוד שטלויזיה היא 'בעיקר ידידותית'. ובכל מקרה, לפעוטות, הייתי מעדיפה שיראה תמונה של צב, ובעצם שיראה צב ממש, ויותר מזה. הייתי מעדיפה שיראה גם צב וגם חילזון, אמיתיים, מאשר למשל שיראה צב אמיתי ונמר בטלויזיה. אני חושבת שממש לא הכרחי לילד בן שלוש לדעת כל כך הרבה. אז הוא לא ידע על השליו המצוי, ואפילו לא יראה נמר. (אלא שנמר הוא אייקון תרבות שמצוי בהמון סיפורים, ואליו הוא כן יחשף). אני מתכוונת, שידע לכשעצמו, וכמה שיותר ממנו, לא נראה לי ערך נכון בגיל שלוש. לעומת זאת, להחשף לעולם מכמה שיותר זוויות: לראות צב, ללטף ולחוש אותו, לשחק בלהיות צב, לתת לו לאכול, ללכת אחריו, לחפש דברים שדומים לצב ולראות שזה רק אבן, לשאול איפה אמא ואבא שלו, לראות אותו נבהל ומתחבא, לשמוע עליו סיפורים, לצייר צב, וכד' עדיף בהרבה על לדעת על קיומם של המון בעלי חיים שונים. לצבור ידע, זה פחות מרכזי. לנסות להבין את העולם שבו אני חי, לפחות בגיל שלוש, זה דבר שנראה לי מרכזי. כמובן, אם זה בא מהילד, אם הילד עצמו יוזם התעניינות מסוימת, כמובן שאלך איתה כמה שיותר. (כמו שאת שמה לב, אני מתעניינת רק בגילאים של עד שלוש

כשילדי ימשיכו לגדול, אולי תהיה לי דעה על ילדים יותר גדולים

 

[יסמין@]

ההבדל היחיד

שאני רואה ביננו (אם אני מבינה נכון), הוא הבדל של הדגשים. כלומר, אני מסכימה לכל מה שכתבת אבל אומרת: *וגם*: וגם טלויזיה, וגם קלטות וידאו, וגם תוכנות מחשב. אז עדיף שילדים יחשפו "לעולם מכמה שיותר זוויות" ויראו למשל חיות באופן בלתי אמצעי, אבל *גם*, בנוסף לכך יוכלו לראות חיות או דברים שאינם נמצאים בחיי היום יום העירוניים שלהם (פרה, נמר וכו'). ואנקדוטה: יום אחד בתי סיפרה לי על ילד בגן שדחף אותה והציק לה וכדי לבטא את כעסה אמרה: "אור מסריח כמו בואש". כמעט נפלתי

וכמובן שאלתי: איפה שמעת על בואש? מתברר שיום קודם לכן באחת מהתוכניות של הופ (כנראה שבדיוק אז לא שמתי לב או משו

) הראו בואש ודיברו על כך שהוא מסריח. איפה בסביבתה הקרובה יש בואש? אני בגילה לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל, ודמות כזו גם לא מופיעה בדרך כלל בסיפורי ילדים. אז אני מאוד שמחתי. וגם אני לא חושבת שהדבר הכי הכי הכי חשוב הוא צבירת מידע וידע. אבל זה אחד מהדברים החשובים בעיניי. אגב, האם את מושפעת באיזו דרך מהשקפות אנתרופוסופיות? ואם שאלתי היא מהסוג המסווג והסטריאוטיפי, סליחה מראש.

 

[נעה גל]

יסמין - את בלתי אפשרית! ../images/Emo13.gif

מתי את מוצאת זמן לענות לכולם? תשמעי (ואני משתדלת לענות לך כאן על כמה הודעות שלך במהלך השרשור) החסרון הבולט של טלוויזיה הוא האכלה בכפית את הדמיון. לצערי, בשנים האחרונות ספרים לוקים באותה בעיה בדיוק. רוב הילדים של היום לא מסוגלים לשמוע סיפור אם לא מראים להם את התמונות המלוות. אפשר להגיד מה שרוצים על הטלוויזיה, שהיא מלמדת שהיא מעשירה, שהיא מעבירה מסרים חיובים ועוד כל מיני דברים - אבל את הדמיון היא בלי ספק מרדימה. אפשר לדמות את הדמיון לשריר - אם לא מפעילים אותו באופן קבוע הוא הופך לרפוי. משלב מסוים בהתפתחות של הילד, השריר הזה למרות כל המאמצים, לא יתפתח יותר. מכיוון שבשנים האחרונות ספרים לוקים באותה בעיה בדיוק, אני באופן אישי ומכוון דואגת להקריא כל ספר חדש מבלי להראות לילדים את התמונות. עם הבת שלי יותר הקפדתי בענין, וכנראה גם בגלל נטיה טבעית שלה היא הילדה הכי דמיונית שיש. הבן שלי... הבן שלי משתדל מאוד. הוא דמיוני בדרכו

אני חושבת שבגילאים צעירים צריך להגביל את כמות הצפיה בטלוויזיה. אני חושבת, שאסור שטלוויזיה תהפוך להיות כבר בגיל שלוש חלק מסדר היום (אני לא מדברת בכלל על הורים שמושיבים את הילדים שלהם בני כמה חודשים בסלקל מול קלטת וידאו). אני לא יודעת באיזה גילאים הילדים של כולכן, אבל, מההודעות שאני קוראת עולה הרושם שלרובכן יש ילדים שלא עוברים את גיל 4 ואתן עדין בתחושה של שליטה על מה שהילד רואה וכמה. בשלב מסוים השליטה הזו יוצאת מהידיים של ההורה וכשלילד יש built in בסדר היום צפיה בטלוויזיה, והטלוויזיה כל כך נוחה ובאמת מאוד מעניינת, יש סכנה שזו תהפוך לפעילות המרכזית שלו. ענתש כתבה שבעיניה צפיה בטלוויזיה זו פעילות כי הם יושבים יחד ומדברים על זה. אני חייבת להודות שזה נשמע לי כמו אשליה של אמא לילד אחד (וענתש תקני אותי אם אני טועה) והכל מתפרק כשיש קצת יותר ילדים וזה רואה את זה והאחר רואה משהו אחר. ואם אחד רואה טלוויזיה השני צריך אותי בחוץ וכך הלאה. בקיצור, זה הופך להיות לא ריאלי בשלב יחסית מוקדם של החיים (זו הסיבה שאני עורכת תקופות של צפיה משותפת ואז אני גם יודעת איפה אני צריכה לתת קונטרה ביחס למסרים הבעייתיים בעיני). שאלת במקום אחר למה ספר כן ומחשב כן וטלוויזיה לא? אז עבורי זה ספר - כן ותמיד (כמובן, שיש גם ילדים שספר הופך עבורם דרך בריחה, אבל אלה יצורים על סף הכחדה בזמננו). מחשב וטלוויזיה יושבים עבורי תחת אותה קטגוריה כל עוד הילד משחק על המחשב. בשנה האחרונה המחשב הפך אצל הבת שלי לכלי עבודה (היא משתמשת בוורד, ולומדת בביה"ס כל מיני פונקציות שונות של המחשב) וברגע שהוא הפך לכלי עבודה כבר לא היה צריך להגביל אותה בשימוש שלו. היא פשוט משתמשת בו רק כשהיא צריכה וזה, לדעתי המינון הנכון (בטח יותר טוב מהמינון המופרז שלי

). שאלת איזה קלטות וידאו כן ואיזה לא. בעיקרון, יש אצלי כרגע רק סרטי קולנוע לילדים (יש לנו עשרות קלטות). קלטות של שירי ילדים בהם ידוען/ית מקפצים ומזייפים נזרקו מהבית שלנו לאחר צפיה אחת. כמות הזבל והחלטורות שאומני ישראל עושים על גב הילדים וההורים היא מדהימה ומדאיגה. בעיקרון יש אצלנו הרבה וולט דיסני שהן מוקפדות מאוד בכל מה שנוגע למוסיקה ולאנימציה והרבה פחות מוקפדות בכל מה שנוגע למסרים ולשטחיות של הדמויות - אז אני בהחלט בפעמים הראשונות יושבת עם הילדים, בודקת איפה הנפילות (וולט דיסני נופלים תמיד באותם הדברים) ודואגת, כרגיל, לקונטרות מתאימות. אחרי כמה צפיות הילדים כבר יודעים להסתכל מצד אחד, בעין ביקורתית על הסרטים מצד שני, עדין להנות מהיתרונות שלהם.

 

[ענתש]

אה, אבל הנה שאלה שסיקרנה אותי

מאז ומתמיד - ממה "עושים" דמיון ? כלומר, את חושבת שאפשר לדמיין בלי חומרי יסוד שמגיעים מהעולם האמיתי ? הייתי עושה לעצמי פעם תרגילי "דמיון מודרך" כאלו ומנסה לדמיין משהו שלא מורכב מחומרים שאני רואה ושומעת ופוגשת ביום יום ואף פעם לא הצלחתי... החיה הכי משונה שהצלחתי לדמיין תמיד היתה עם רגליים של פיל, צואר של ג'וראפה וכו'... כלומר, לא באמת אבל הכוונה היא שלא הצלחתי לדמיין "צבע שלא קיים" או "חיה שלא קיימת" באמת - תמיד זה היה מורכב מחלקים של דברים שראיתי, שמעתי, הרגשתי... יש בי סקרנות בוערת לדעת מה היתה מדמיינת, למשל, הלן קלר... ועד שאני אגלה אני מאמינה באמת (למרות שאת צודקת לגבי הטלויזיה - אולי זו אופטימיות של ילדה ראשונה) שכל גירוי ויזואלי מביא לפיתוח הדמיון ולא להפך. הוא נותן חומרי בסיס לבנות מהם את המגדלים הפורחים. תמיד, תמיד תמיד יש מקום וזמן לדמיון ! חייבת להגיד גם לגבי המחשב בתור ילדה שגדלה עם מחשב בבית מגיל מאד צעיר (אבא שלי היה ועדיין מכור... היה לנו מחשב בבית מהשניה שהיו מחשבים בארץ בערך) - שיחקתי ושיחקתי המון. אני מסוגלת במבט לאחור להעריך כמה נתנו לי משחקי המחשב - בעיקר קווסטים, וזה הרבה מאד ! אני זוכרת את התחושה של להסתובב עם חידה בראש ימים שלמים ולהמציא שיטות שונות ומשונות כדי לפתור אותה - מה זה אם לא דמיון ? למדתי מהקווסטים לפתור בעיות באמצעים לא שגרתיים, המון מקוריות, הגיון צרוף וגם הגיון עקום (מה שנקרא לצרף חלקים מאד לא הגיוניים ביחד על מנת לייצר פתרון שבכל זאת עובד) וזה גם היה כיף.