sungun מתנתק
טוב, חברים, כמו תמיד sungun מקדים את זמנו, מזהה טרנדים בהתהוות ובהתאם, מבצע התנתקות מהפורום. לו אך אהיה דוגמא ומופת לאחי ואחיותיו, יושבי גוש קטיף. האמת, עם זאת, ייאמר כאן ועכשיו, היא שההתנתקות שלי היא מסיבה פרוזאית הרבה יותר מזו שנכפתה למצער על תושבי הגוש. אני נוסע מכאן ללמוד קולנוע בצדו האחר של הגלובוס, באוסטרליה. עם זאת, הפרידה, כמו כל פרידה היא קשה. אני לא נוסע לשם בלב קל. מאחורי אני משאיר משפחה, זוג הורים מבוגרים, זיכרונות, תרבות, שפה, חלומות, אהבה מנותצת וגם את נעורי. לפורום נקלעתי בטעות. במהלך גירושי לפני כחצי שנה נזקקתי לסיומת הרשמית על מסמך הגירושין, שאותו כתבתי לבד. פרסמתי את בקשתי, ועשר דקות אחרי זה כבר היה הנוסח מונח בטח בתא המסרים שלי. גיליתי פה הרבה מאוד אנשים טובים, עם נכונות אמיתית לעזור. מכיוון שבמצבי אז, לא הייתי מסוגל לנשום בלי שזה יכאב, נשארתי. בתקווה שפה זה יכאב קצת פחות. ואנשים עזרו לי. עזרו הרבה. באמת. ואז, כשהכאב עדיין כאב, אבל כבר יכולתי לנשום באופן סמי-סדיר, התחלתי לקרוא הודעות מאנשים חדשים, שלהם זה כאב אפילו יותר. עם שיעור גירושין של 33% במדינת ישראל, לא חסרים מצטרפים חדשים לפורום. גיליתי שיש עוד אנשים שמרגישים את מה שאני מרגיש, וחווים את מה שאני חווה, אז כתבתי להם. והם כתבו בחזרה, וכתבתי שוב, ונוצר דיאלוג. פעמים צחקנו, פעמים בכינו. פעמים עלבתי באנשים ועל כך אני מבקש מהם סליחה ומחילה ומצטער מעומק לבי. מעולם לא התכוונתי. פעמים עלבו בי. זה לא ממש משנה. הרהרתי רבות במהלך הימים האחרונים במה שלמדתי בחצי השנה הזו. קיוויתי לאיזו תובנה, רציתי לנסח אמירה, משהו שינסה לכמת את הכאב שחשתי ועדיין אני חש, לתוך כמה מילים מעוררות השראה. גורנישט. נאדה. אפס. מוחי חף מכל תובנה, חרב מכל בדל של רעיון או שמץ של מקוריות. ובכל זאת, כשאני שואל את עצמי למה אתה גרוש? למה בעצם היא עזבה אותך? התשובה שלי חייבת להיות אחת: כי אני מעיז לחלום. עובדתית, אני עיתונאי בן 35 שחולם להיות סופר וקולנוען. עיתונאים בישראל 2005 הם זן נכחד של חיות פחדניות במיוחד שנאחזות בייאוש בכמות משרות מצטמצמת והולכת, עבור שכר שהולך ומקוצץ בהתמדה עד לרמת האפס. סופרים בישראל הם אנשים שמקבלים עבור ספריהם אפס שקלים, ומתנחמים בעובדה שלפחות הם לא משוררים (שכן האחרונים, נעבך, עוד צריכים לשלם עבור הדפסת קובצי השירה שלהם). ובמצב כזה אני עוד מעז לרצות ללמוד (ולעסוק) בקולנוע? ב-י-ש-ר-א-ל? לכך לא יכלה גרושתי, אשה פרקטית אם כי מוגבלת אופקים במקצת, להסכים. עם כל הכבוד לאספירציות האומנותיות שלי, ילדים צריכים לאכול מזון, לא תרבות. בחברה אלימה, שמבזה באופן קבוע את אנשי הרוח שלה, או לפחות את אלה שמתיימרים להיות כאלה, לאנשים מסוגי אין מקום. זו, בקליפת האגוז, הסיבה לגירושינו. אפשר לראות בזה, כמובן, סוג של קוטראי. של אדם לא מצליח וממורמר. אבל האמת היא שכשהוצע לי, פעמיים, קידום יוקרתי, שהורווח במאות שעות עבודה מסורה, מפרכת ומצטיינת במיוחד, דחיתי אותו בבוז. ואם תרצו גם זו, בקליפת האגוז, הסיבה לגירושנו. עכשיו אני נוסע, מבוגר הרבה יותר, כדי להמשיך ולרדוף אחרי החלום שלי. תודה לכל מי שקראו את הגיגי, תודה לכל אלה שכתבו לי ועודדו אותי כשהיה לי רע. בהצלחה לכולם, ושתדעו רק אהבה. קובי רמת-גן sungun הוא זרקור יד, המשמש לצילומי טלוויזיה במקום שאין זמן/מקום להקים תאורה מסודרת
טוב, חברים, כמו תמיד sungun מקדים את זמנו, מזהה טרנדים בהתהוות ובהתאם, מבצע התנתקות מהפורום. לו אך אהיה דוגמא ומופת לאחי ואחיותיו, יושבי גוש קטיף. האמת, עם זאת, ייאמר כאן ועכשיו, היא שההתנתקות שלי היא מסיבה פרוזאית הרבה יותר מזו שנכפתה למצער על תושבי הגוש. אני נוסע מכאן ללמוד קולנוע בצדו האחר של הגלובוס, באוסטרליה. עם זאת, הפרידה, כמו כל פרידה היא קשה. אני לא נוסע לשם בלב קל. מאחורי אני משאיר משפחה, זוג הורים מבוגרים, זיכרונות, תרבות, שפה, חלומות, אהבה מנותצת וגם את נעורי. לפורום נקלעתי בטעות. במהלך גירושי לפני כחצי שנה נזקקתי לסיומת הרשמית על מסמך הגירושין, שאותו כתבתי לבד. פרסמתי את בקשתי, ועשר דקות אחרי זה כבר היה הנוסח מונח בטח בתא המסרים שלי. גיליתי פה הרבה מאוד אנשים טובים, עם נכונות אמיתית לעזור. מכיוון שבמצבי אז, לא הייתי מסוגל לנשום בלי שזה יכאב, נשארתי. בתקווה שפה זה יכאב קצת פחות. ואנשים עזרו לי. עזרו הרבה. באמת. ואז, כשהכאב עדיין כאב, אבל כבר יכולתי לנשום באופן סמי-סדיר, התחלתי לקרוא הודעות מאנשים חדשים, שלהם זה כאב אפילו יותר. עם שיעור גירושין של 33% במדינת ישראל, לא חסרים מצטרפים חדשים לפורום. גיליתי שיש עוד אנשים שמרגישים את מה שאני מרגיש, וחווים את מה שאני חווה, אז כתבתי להם. והם כתבו בחזרה, וכתבתי שוב, ונוצר דיאלוג. פעמים צחקנו, פעמים בכינו. פעמים עלבתי באנשים ועל כך אני מבקש מהם סליחה ומחילה ומצטער מעומק לבי. מעולם לא התכוונתי. פעמים עלבו בי. זה לא ממש משנה. הרהרתי רבות במהלך הימים האחרונים במה שלמדתי בחצי השנה הזו. קיוויתי לאיזו תובנה, רציתי לנסח אמירה, משהו שינסה לכמת את הכאב שחשתי ועדיין אני חש, לתוך כמה מילים מעוררות השראה. גורנישט. נאדה. אפס. מוחי חף מכל תובנה, חרב מכל בדל של רעיון או שמץ של מקוריות. ובכל זאת, כשאני שואל את עצמי למה אתה גרוש? למה בעצם היא עזבה אותך? התשובה שלי חייבת להיות אחת: כי אני מעיז לחלום. עובדתית, אני עיתונאי בן 35 שחולם להיות סופר וקולנוען. עיתונאים בישראל 2005 הם זן נכחד של חיות פחדניות במיוחד שנאחזות בייאוש בכמות משרות מצטמצמת והולכת, עבור שכר שהולך ומקוצץ בהתמדה עד לרמת האפס. סופרים בישראל הם אנשים שמקבלים עבור ספריהם אפס שקלים, ומתנחמים בעובדה שלפחות הם לא משוררים (שכן האחרונים, נעבך, עוד צריכים לשלם עבור הדפסת קובצי השירה שלהם). ובמצב כזה אני עוד מעז לרצות ללמוד (ולעסוק) בקולנוע? ב-י-ש-ר-א-ל? לכך לא יכלה גרושתי, אשה פרקטית אם כי מוגבלת אופקים במקצת, להסכים. עם כל הכבוד לאספירציות האומנותיות שלי, ילדים צריכים לאכול מזון, לא תרבות. בחברה אלימה, שמבזה באופן קבוע את אנשי הרוח שלה, או לפחות את אלה שמתיימרים להיות כאלה, לאנשים מסוגי אין מקום. זו, בקליפת האגוז, הסיבה לגירושינו. אפשר לראות בזה, כמובן, סוג של קוטראי. של אדם לא מצליח וממורמר. אבל האמת היא שכשהוצע לי, פעמיים, קידום יוקרתי, שהורווח במאות שעות עבודה מסורה, מפרכת ומצטיינת במיוחד, דחיתי אותו בבוז. ואם תרצו גם זו, בקליפת האגוז, הסיבה לגירושנו. עכשיו אני נוסע, מבוגר הרבה יותר, כדי להמשיך ולרדוף אחרי החלום שלי. תודה לכל מי שקראו את הגיגי, תודה לכל אלה שכתבו לי ועודדו אותי כשהיה לי רע. בהצלחה לכולם, ושתדעו רק אהבה. קובי רמת-גן sungun הוא זרקור יד, המשמש לצילומי טלוויזיה במקום שאין זמן/מקום להקים תאורה מסודרת
