אני אשתדל
הדגש|בנייה לא נכונה: התכוונתי ליעילות מכאנית-סטטיסטית לעומת הקשר של הסטטיסטיקות לדמות עצמה (הרעיון שמאחוריה, הרקע שלה, המי-היא-מה-היא-ומה-היא-עושה-עם-עצמה). אני יודע על עצמי שבמו"ד\PF אני עלול למצוא את עצמי עם דמות פחות יעילה מבחינה מכאנית כי העדפתי לקחת תכונות שמרגישות לי יותר מתאימות לדמות או באופן שכן נותן יכולות מסוימות, אבל כאלו שהיעילות שלהם במצבי קרב או התגברות על מכשולים, לא תמיד אפקטיבית או רלוונטית. בתקופה ששיחקנו ביחד, הייתי שומע הרבה אנחות של "למה בזבזת על זה Feat?", "אף אחד לא משקיע בSkill הזה", "זה Class שלוקחים בו את השלוש דרגות הראשונות והשאר זה סתם בזבוז, למה להיתקע עליו?", "מה אתה לובש?", "לקחת לחשים גרועים" וכו'.
דוגמא יותר קונקרטית - במשחק אחר, מו"ד 3.5 בעולם הממלכות הנשכחות, פעם היה לי רעיון שהגניב אותי לדמות של מהמרת שהימרה על הנשמה שלה מול אלת ביש-המזל והפסידה - והאלה גבתה את המחיר בכך שהיא הפכה אותה לסוג של שליחה-לא-מודעת שמביאה מזל רע (מטילה את הקללות שלה באופן לא מודע) לאן שהיא נודדת... בחרתי עבורה את המקצוע Hexblade. כן, אני יודע. Hexblade, אחד המקצועות הסתומים שרשימת היכולות שלהם היא כמו מדבר צחיח - יותר גרוע, זה מדבר צחיח עם מיראז' שנראה כל כך מפתה, אבל כשמתקרבים לראות מה יש באואזיס המדהים שמסתתר שם - חוטפים סטירת לחי ונשארים עם חול בפה כי הHB פשוט חלש ברמות מטומטמות (יש לו כמה דברים נחמדים, אבל רק אם הוא שורד את ה4 דרגות הראשונות שלו ותשווה אותן עם Warlock, שמקבל יכולות דמויות-לחש שהוא יכול להטיל ללא הגבלה, כולל התקפה שאפילו בדרגה נמוכה מרגישה כמו לחטוף Great Sword מרחוק ועוד נגד דרג"ש המגע שלך ואה כן היא גם עלולה להצית אותך או לגרום לך לרעד פתאומי או קיפאון או כל מני דברים, יש לו בנוסף הפחתת נזק, בונוסים למיומנויות שמאפשרות לו להשתלט על מגילות ושאר חפצי "עכשיו-גם-אני-יכול-להטיל-את-הלחשים-שלך" וכמו הנזיר כל דרגה מרגישה כמו חג המולד).
אבל אני הלכתי על המקצוע הזה כי הוא התאים לי כל כך לדמות שלא יכולתי לוותר עליו - למרות שידעתי שאני שם לעצמי רגל מבחינת אפקטיביות.
אג'נדה שונה: (אני מתייחס ל: <<דמויות בעלות אג'נדה שונה הן בעייתיות בעייני לא בגלל שבהכרח יש איזשהו אידאל או מטרה משותפות, אלא שמכורח ההתנהלות הטבעית של הדברים, כל דמות תלך לדרכה להגשים את שאיפותיה וצריך להשקיע הרבה אנרגיה (של השחקנים או של המנחה) להשאיר אותן ביחד.>>)
זה לא שאני לא מסכים, כי זה גם נכון - וזה גם עלול לקרות. מצד שני, משיכה לכיוונים שונים עלולה להיווצר במשחק כתוצאה מדברים אחרים גם אם מדובר בקבוצה של דמויות שהייתה להם מטרה התחלתית אחת ויחידה ושום קו עלילה חוץ מאחד שכבל את כולם יחדיו.
האידיאל שלי הוא שהמטרות השונות של כולם איכשהו שזורות אחת בשנייה. בשרשור שקישרתי אליו מקודם נתתי לזה דוגמא.
בכל אופן, גם אם האג'נדות והעלילות האישיות של הדמויות לוקחות אותם בכיוונים אחרים או אפילו מנוגדות, אפשר עדיין לזרום עם זה. האם זה קשה יותר? כן, אבל לא בלתי אפשרי ואפילו לא "קשה מדי". בסופו של דבר, כל שחקן בעצם משחק בתורות. כשכל הדמויות נמצאות במקום אחד, זה נהדר אבל אפשר להמשיך לשחק גם כששתיים-שלוש דמויות מתפצלות, כל עוד כולם מקבלים זמן שווה והמנחה יכול לנהל את זה. אגב, חשוב לזכור שזה גם משהו שמשתנה ממנחה למנחה - יש מנחים שאין להם בעיה לג'גל מספר שחקנים בו-זמנית. באופן אישי, אני יודע על עצמי שאני תותח-על באחד-על-אחד אבל קשה לי לנהל משחק ליותר משניים-שלושה שחקנים בבת אחת בלי שום קשר למיקום של כולם והתפצלויות ארעיות. מצד שני, יש שחקנים שכמו מנחים פורחים יותר כשהפוקוס נמצא עליהם אבל הופכים לסוג של פרח-קיר שתקני שנבלע בין השחקנים האחרים. כשאתה פתאום חוצץ בין השחקנים ונותן לכל אחד זמן שווה בו הוא הפוקוס, השחקנים הפחות דומיננטיים פתאום משתחררים יותר. זה פחות נכון אם הם פשוט ביישנים או שחקנים חדשים שעוד לא "נכנסו לזה", אבל הרצתי בעבר לשחקנים שלא היית חושב עליהם כעל יותר ממזדנבים שקטים אם לא היית נותן להם את הבמה כשאחרים לא יכולים להאפיל עליהם או לדחוק אותם הצידה.
כשזה עובד חלק, זה מרגיש קצת כמו בסרט או סדרת טלוויזיה כשהתמונה עוברת מדמות אחת או קבוצה של דמויות לדמות אחרת.
מה שאני מדבר עליו, אבל, זה לאו דווקא פיצול תשומת הלב של המנחה ומשיכה לכיוונים נפרדים וסותרים. יש כל מני דרכים להריץ - המועדפת עליי היא שהסיפור הגדול והסיפור של הדמות הם או שזורים או שהם אחד. יש עוד אפשרויות ואגב - עוד שיטות הרצת משחק שהולכות מעבר למבנה המקובל של מנחה ושחקנים, אבל זה כבר משהו אחר.
אגב, משיכה לכיוונים נפרדים יכולה לקרות בלי קשר לקו עלילה אישי או קבוצתי ולהאם לדמויות יש רקע שמשפיע על המשחק. התקווה, היא שבגישה שאני העלתי, תהיה פחות משיכה לכיוונים נפרדים - כי הכיוון הראשי של המשחק והכיוונים הקטנים יותר בו, דוסקסו מראש או לפחות נלקחו בחשבון (שוב, הכיוון, הדרכים - לאו דווקא התחנה האחרונה). כמו שאמרתי באחת ההודעות הקודמות שלי, אם כולם הסכימו שהולכים לכיוון איתקה - סביר להניח שלא נמצא את עצמנו פתאום פונים לנג'מנה והונג קונג בו-זמנית.
חשיבה דרמטית: אני לא בטוח אם השתמשתי במונח הנכון, אבל אני אנסה לנסח את זה ככה: אני בעיקר משחק משחקים שהם Storytelling Games, משחקים שרואים את המשחק יותר כיצירה משותפת של סיפור אינטרקטיבי, שיש בו עדיפות לדרמה על גבי אתגרים טקטיים. כשמגיע תורי כשחקן, אני לא רק משדר פעולה של דמות אלא מתאר אותה באופן יותר סיפורי ויכול לגלוש מעבר לגבולות של הדמות שלי בלבד (כמו ציור שיוצא מהקווים בכוונה). אני משתמש במשחק כמעט כמו זירת אימונים יצירתית, לא רק בתור מקורות השראה למדיומים אמנותיים שאני עוסק בהם אלא בתור עוד מדיום בפני עצמו. זה אולי נשמע פלצני, אבל אני רואה משחק תפקידים בתור משחק שהוא גם סוג של אמנות אינטרקטיבית. אמנות שבה הקהל הוא חלק פעיל מהנעשה - ולמעשה כל אחד בתורו הוא גם היוצר וגם הקהל באותו זמן.
זה עדיין משחק - באותו זמן שזה גם מעבר לזה (כמו שמוריץ אשר אמר: "My work is a game - a very serious game"). לכל הפחות, משחקי תפקידים מערבים הרבה אמנות - בין אם זה כתיבה כשאני יושב לכתוב דמות או יומן משחק, שימוש במיומנויות אחרות כשאני מכין אביזרים ויזואליים למשחק כמו קטעי עיתונים או תיק משטרתי שממש מגיע לידי השחקנים בצורת תיקייה אמיתית עם מסמכים שמדמים תיק חקירה, משחק תיאטרלי כשמשחקים את הדמויות (ובקבוצה הקודמת שלי היינו גולשים לשם הרבה, כולל מדי פעם לקום ולבצע או לדמות את הפעולות של הדמויות). המשחק עצמו משמש כלי לחקר תמות סיפוריות ואפילו קצת נסיון פילוסופי ושאלת שאלות בתוך המשחק, דרך המשחק. באותו זמן שזה עדיין "רק משחק". אני לא תמיד כזה "כבד" (לפעמים אני פשוט משחק כדי ליהנות מדמות שיכולה לרוץ על הקירות או לקרוא את הרגשות של דמויות אחרות או לפעמים אפילו כדי ליהנות מהחלפת בקבוקי מולוטוב וכדורים בעזרת תת-מקלע ורובי-ציד לאורך הכביש המהיר), אבל זה מה שאני מחפש לעשות כשאני משחק.
הגישה שלי מושפעת בעיקר מהגישה של היוצרים של Vampire ומשחקים דומים, שחיפשו דברים דומים למה שכתבתי פה - חלק יותר כמוני, אחרים קצת פחות.
משחק פורום: עיקר הנסיון האינטרנטי שלי הוא עם משחקים מבוססי-צ'אט שערבו גם משחקי פורום (בעיקר בצורת כתיבת יומני משחק או העברת סצנות בפורומים וכו'). השוני העיקרי הוא שבמשחקים כאלה יש על השחקן יותר אחראיות וחופש ליצור את הסיפור שלו בעצמו. לפעמים הוא לבד עם עצמו והוא לא צמוד לדמויות-שחקן אחרות באותו האופן. לרוב כולם נמצאים במקום גדול (לרוב עיר) אחד אבל כל אחד לעצמו, אנשים מתאגדים לקליקות קטנות וגדולות ומנחים מסתובבים או מריצים לקהל קבוע מדי פעם אבל המנחה לא צמוד לשחקנים רוב הזמן, השחקנים פעילים עם עצמם והרבה פעמים משחקים את הדמויות העיקריות בעיר. זה פחות נכון למשחקי מו"ד מבוססי-צ'אט, אבל גם שם רוב המשחק הוא חברתי ומתרחש במקומות כמו עיירה או עיר שבה כולם מסתובבים.
במשחק כזה, שחקן צריך להשתחרר ממה שהוא מכיר ממשחקים שולחניים ולאמץ לעצמו יותר אומץ בכתיבה של הפוסטים שלו - לגלוש מעבר לפעולות הדמות שלו כשהוא מתאר דברים ולהבין שהוא למעשה בונה את הבמה ביחד עם השחקנים האחרים - התיאורים שלו חשובים כמו תיאורים של מנחה ואיכות הפוסטים שלו תימדד ביכולת שלו לספר את הסיפור מנק' המבט של הדמות שלו, להשיג התקדמות סיפורית של דמות (כולל הצגה ופתרון בעיות אישיות או חיצוניות שמערבות את הדמות) ובאותו זמן להיזהר מלכתוב נובלות שישתלטו על המשחק וידחקו שחקנים אחרים הצידה.
אקזלטד: שמעתי "אביסלס", עכשיו אין דרך חזרה!
ברצינות אבל - בגלל הלו"ז שלך אני מניח שאתה מתכוון שנתחיל משחק פורום (נוסף)? אם זו תקווה למשחק שולחני, אז הלו"ז שלי פחות בעייתי כרגע. אגב, אני באופן כללי דווקא די ב
