מוסכמות המשחק
הדרך לאיתקה:
כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.
כשמריצים משחק, בין אם הרפתקה או מערכה, יש איזו מוסכמה בין המנחה לשחקנים ש"רוצים להגיע לאיתקה" עם הרפתקאות בדרך. אודיסאוס לא חותך ישר הביתה (אודיסאוס כדמות היה רוצה, המנחה והשחקן הסכימו שלשם ההרפתקאות והדעת - זה לא יקרה), לא מצטרף לליסטרוגונים, ומצד שני מצפה שהמנחה לא יתן לו להיאכל באופן סתמי על ידי קיקלופ מלוכלך.
מנחים צריכים להבהיר לשחקנים למה הם מצפים ולהגדיר את המעטפת של המשחק (במשחק של כמרים ערפדים, מן הסתם הציפיה היא שלא תהיה איש זאב טרנסג'נדר) והשחקנים צריכים לראות איך הם מכניסים את הנופך שלהם לעלילה.
אם המנחה אומר "אני רוצה להריץ משחק של תככים פוליטיים באיטליה של ימי הביניים בו משחקים חצרנים, אנשי כנסיה ואמנים" השחקן אמור לא להתעקש "אבל אני רוצה לשחק את דריזט!" אלא לחשוב איזה אלמנט מדריזט שהוא ממש רוצה הוא יכול להכניס לחצרן הפלורנטיני שלו (שיער לבן? יכולת לחימה בשתי חרבות? גרסאת גייזית של תסביך אדיפוס המתבטאת במשיכה לגברים מבוגרים, רצוי גמדים וברברים שעירים?)
מצד שני, אם שחקן בא אליך עם רעיון ממש טוב ומקורי, המנחה צריך לשקול ברצינות שינוי במערכה של המשחק כדי לשלב אותו. בסופו של דבר ההיסטוריה מלאה באנשים עם רקע בלתי צפוי כמו
מוחמד אסד (יהודי גרמני בשם ליאופולד וייס שהפך לאחד ממייסדי פקיסטן), ג'ון קבוט (במקור ספן איטלקי בשם ג'ובאני קאבוטו), ו
אלגבאלוס (קוקס פאגאני מסוריה שבנסיבות תמוהות הפך לקיסר רומא).