נתת לי נקודה חדשה לחשוב עליה,
אולי בגלל שאני לא כל כך מקשיבה ליפנית (נו, זה קשה גם לעקוב אחרי השפה וגם אחרי התרגום...), אבל הקטע הזה של הזדקקות הוא מעניין מאוד.
תכלס אני יכולה להבין את ז. להרגיש שאף אחד לא צריך אותך זה כמו להודות בזה שאתה מיותר בעולם במובן כלשהו? כלומר, אם אף אחד לא צריך אותי אף פעם - בשביל מה אני כאן? וזה לא בהכרח צריך בדברים הממש גדולים, זה גם יכול להיות בדברים הקטנים, אני מניחה.
דווקא הקטע של הלאב-הוטל היה לי לגמרי הגיוני.
היא לא יכולה ללכת לבית שלה (כי הארוקו, זה לא באמת הבית שלה או לחילופין, הבית של ההורים שלה שמלא עד אפס מקום וגם ככה בעייתי כי הם מכירים את קיוסקה, אני מניחה ואי נעימויות) ואצלו בבית זה גם לא אפשרי - כי אשתו שם!
אז מלון הוא ללא ספק האופציה הכי סבירה. לפחות זה היה מלון מכובד ולא איזה חור מטונף ודוחה.
דווקא הקטע של המרצה נשמע לי הגיוני. אם זה אן במרחק הליכה לא גדול מהאוניברסיטה (הרי הבחורה עובדת שם בחצי משרה) אז הגיוני שהמרצה יגיע לשם. והפעם השנייה מרגישה לי כאילו זה כבר היה בכוונה, כי הוא מצא שם משהו שמצא חן בעיניו
גם אני, כמוך, הייתי מנסה להימנע עד כמה שאפשר מלפגוש אנשים מהחברה הקודמת שלי אחרי העברה שכזו - אבל אני כן יכולה להבין שהיא רוצה לראות את הגן. תכלס, זו יצירה שלה, בין אם היא לקחה חלק בהקמה בפועל או לא. ומכיוון שהעבודה שלה היא כל מה שיש לה והיא זו שמסבה לה גאווה ואושר, זה היה לי מוזר אילו היא לא היתה הולכת לראות אותו.
אגב, דווקא הקטע של המעטפות - זה ככה גם במציאות, מסתבר.
המורה שלי ליפנית ז"ל היה כותב לי מכתבים או מביא לי מתנות (כזה חמוד, היה מביא לי כסף ביינים, כאילו הייתי הנכדה שלו) במעטפה כזו בדיוק, והיה כותב את שמי לאורך אם כתה ביפנית
