../images/Emo32.gifשנה.
שנה עברה מאז שהחלפתי איתך מילה. מאז הקשר התמים והיפה הזה שהיה בינינו.. שהיה בעיני הדבר הכי קסום בעולם. כשבדיוק חזרתי מבראשית ואתה היית באילת, והתעניינת איך היה ומה עשיתי ואמרת שממש בא לך לראות אותי. שנה מאז שהתאהבתי בך. הגעתי למצב שאם ישאלו אותי מה הדבר שאני הכי רוצה כרגע- זה רק לדבר איתך, שיחה אחת להבהיר לך את כל מה שלא הצלחתי במשך שנה להוציא מהפה, ובאותו זמן גם לתת לך על הראש ולצרוח עליך שאתה חתיכת חרא ושאתה האדם היחידי בעולם שבאמת הצליח לפגוע בי כל כך טוב, עם כל האירוניה שבזה. בחיים, אבל בחיים לא נפגעתי ממישהו בצורה כזאת כמו שנפגעתי ממך. מצד שני אני לא כל כך יכולה להאשים אותך, כי אולי נבהלת. אבל יש דרך לדבר על הדברים, לברר אותם, ולא לברוח ולהתעלם ממני כמו ילד קטן. לא האמנתי שבכזאת קלות הלכת ופירקת קשר כזה. ועוד כשאתה כל כך הראית סימני התעניינות... וגם אני הייתי מטומטמת, אני לא אומרת שאין לי חלק בזה. הייתי טיפשה גמורה שסיפרתי לאנשים שקצת בא לי עליך. ברגעים כאלו הטאקט לא עומד לצידי. אמרתי דברים שלא הייתי צריכה להגיד, אבל מה לעשות, כזו אני. כשאני מאוהבת אני לא בודקת פעמיים את הגבולות של עצמי, זה הלב שחושב ולא המוח. ואם היו נותנים לי משאלה הייתי מבקשת לחזור אחורה בזמן ולתקן את זה. אבל לצערי אי אפשר, וזה חלק מגלגל החיים שהמסקנה שלו זה ללמוד מטעויות. אני את שלי למדתי. אבל היה לי קשה להבין אותך על הדרך. לא היית ברור, אבל היית מדהים, ואולי זה מה שאהבתי בך. ואני באמת חושבת שנשארת אותו בנאדם מוכשר וחברותי ומצחיק ומעניין שהתאהבתי בו בסוכות שנה שעברה. מאז עבר הזמן והצלחתי קצת לשכוח ממך, אבל אתה יודע, תמיד נשאר משהו ותמיד יש את העיניים שיחפשו את המבט שלך בכל מקום. בבראשית לא ידעתי שתהיה בכלל, ו..וואלה, מסתבר שהיינו באותו מאהל, באותה חבורה עם אותם אנשים ובאמת בשלב מסויים כבר הרגשתי שלא אכפת לי ממך. ושמחתי על זה, כי גם ככה יש לך חברה ואתה אוהב אותה, ואני לא מקנאת בה. בלב שלם אני אומרת לך שאני שמחה בשבילך. אם רק היית נותן לי לעשות את זה.. לא רוצה לסיים את השנה הזו בהרגשת פספוס שיכולתי להחזיר את הקשר למה שהוא היה. לא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לעשות את זה, ולכן אני רוצה לעשות את זה עכשיו ופאקינג לשלוח לך הודעה או משהו, אבל אני כל כך מפחדת שאתה תמשיך ותתעלם ממני כי אולי תחשוב שאני עדיין רוצה אותך. ההסעה המדהימה שהייתה לנו בדרך חזרה מבראשית ביום שבת, כשכולנו יושבים באוטובוס הגדול עם 3 גיטרות, באחת מהם אתה מנגן, ואנחנו כולנו שרים, נתנה לי הרגשה שאולי יש תקווה לחזור לדבר. כששרתי שיר ובדיוק באת לנגן אותו וכשכל הזמן הסתכלנו אחד על השנייה, וקלטתי חיוך בין השפתיים שלך באמת הרגשתי שאפשר לחזור לזה. אבל שנינו מפחדים.. אני יותר. אני לא אתאהב בך שוב. עזוב ידידות אפלטונית, רוצה לא רוצה הדבר היחיד שחסר לי זה אתה בעצמך. זה הצחוקים איתך, זה כשבאתי אליך, כשהוצאת במיוחד בשביילי את האקורדים לALWAYS של בון ג'ובי מהאינטרנט ובפגישה הבאה כבר ניגנת לי כמה תווים, זה כשהלכנו לת"א ביחד, כשהלכנו לים ביחד, כשדיברנו כל יום ואתה יזמת את זה, החוויות שעברתי איתך. פשוט לא, לא יכולה לתאר את הגעגוע הזה.