עלמה.
קראתי את כל השרשור. לא רק בפורום הזה. בסופו של דבר הייתה לי מילה, לא הכי יפה, לסכם את ההנחה הזו שלך שאם היית יותר צעירה הכל היה יותר קל. בחרתי שלא להשתמש בה, אחרי הכל, זו דעתך ואם היא לא תואמת לשלי אין זה אומר שהיא לא ראוייה. אני יכולה להבין ייאוש, אני יכולה להבין מועקות, אני יכולה להבין הצטברות של דברים ורצון שיגיע כבר פתרון. עכשיו. מיידי. רוצה לדעת מה אני עשיתי כשהגעתי למצב הזה? להרגשה שכל יום הוא אותו דבר, שכל שנה שעוברת, היא אותו הדבר, שאני לא מקדמת את עצמי לשום מקום ושאולי, זה פשוט יישאר ככה. פתחתי את הפה שלי והלכתי לבקש עזרה. רוצה לדעת איך העזרה הזו תרמה לי? היא גרמה לי להבין שאין כזה דבר 'ככה זה וזהו', שהחיים הם דבר דינאמי, דבר שזז. את יכולה לזוז למקום חיובי או שאת יכולה לזוז למקום יותר שלילי. אין עמידה במקום. כי כשאת עומדת במקום, את עדיין עושה משהו, את בוחרת לא לעשות כלום, ואת הכלום הזה את מזינה. אין מצב שיש ריק. שפחד גדל או קטן לפי הרוח שאת נופחת בו, את מפיחה בו חיים, את יכולה גם שלא. שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב, קיימות אפשרויות. ביניהן קיימת האפשרות לחפש את האושר האינסופי, הוא לא קיים. אין דרך מסויימת בה החיים יראו ורודים ונוצצים, תמיד. הכל רגעים. את הכל, צריך לקחת בפרופורציה. ורגעים [כמו הרבה דברים אחרים] זה דבר יחסי. רגע יכול להמשך חמש שנים ורגע יכול להמשך שנייה. שהבחירה, אם לעזור לעצמך או לא, נתונה בידייך בלבד. אחרים יכולים לייעץ, לכוון, אך את העבודה על התוכן שלך, את צריכה לעשות. שאת, מכירה את עצמך הכי טוב שיכול להיות, עזרה יכולה לתת לך כלים ע"מ להתמודד בתוך ערפל, עד שיהיה בהיר יותר. שאם לא מטפלים בשורש והוא מתחיל להרקיב, בסופו של דבר הפרח נובל. ככה זה. זה הכי פשוט והכי נכון. את פרח. למה את רוצה לחסוך מעצמך את ההזנה שכ"כ נחוצה לך? שרחמים עצמיים, הרמת ידיים וקדושה מעונה הם הכי כייפים שיש והכי מתעתעים, קצת כמו שוקולד. זה מתוק, אבל זה יכול, כשלא במידה, לעשות כ"כ הרבה נזקים. שבסופו של דבר, עם כל מה שעשו ואמרו אחרים, עם כל מה שהחיים העבירו, את צריכה לקחת אחריות על עצמך. על המעשים שלך. על המילים שלך. על כולך. שטיפול הוא דרך, בדרך הולכים. לא רצים [אולי לפעמים] לא מחכים רק להגיע לסוף. דרך לומדים, ולמידה? על עצמך, ועל מה מניע אותך ועל מה מפחיד אותך ואיפה את יכולה לשפר ואת מה כדאי להחסיר, היא, בעיניי, אחת הלמידות הכי מעניינות שיש. שככל שאת מטפלת בעצמך יותר, את נותנת לעצמך יותר. ככל שאת נותנת לעצמך יותר, את מבינה שאת שווה את הנתינה הזו. ככל שהנתינה גדלה את גדלה ומתעצמת. ככל שאת גדלה ומתעצמת יותר, את נעשית בנאדם טוב יותר, יודע יותר, מלא יותר, עצמאי יותר, בטוח יותר. שקשיים ופחדים, הם אתגרים. לא משהו שצריך לחסום או למנוע, אלא, משהו שצריך ללמד. והלקח, הלמידה אחרי שמתמודדים עם קשיים ו/או פחדים היא שווה כפליים. גם למדת וגם הצלחת להביס. שנצחונות קטנים כאלו הם הנצחונות הכי גדולים שיש. שהנפש שלך, היא כל מה שיש לך. מי יטפל בך אם לא את? והכי, שלהאחז ב 'אם הייתי צעירה יותר היה לי יותר טוב ויותר קל' זו בריחה. ולא סתם, בריחה במסווה של פחד. פחד מהתמודדות, פחד מקילוף שכבות, פחד מלגלות מה עומד מאחורי הפחדים. זו בריחה שנובעת מתוך בחירה, כי עם כל הקושי, את בוחרת להתחבא מאחורי 'אני לא צעירה, קשה לי עכשיו לשנות'. אין קשה, יש לא קל. אין גיל, גזע, מין או מוצא לעזרה עצמית. לנשמה שלך, לנפש שלך, אין גבולות ואין לה הגבלות. לפחדים שאת מזינה, יש. ואת מגבילה את עצמך, כל יום מחדש. אלו, בתמצות, כמה דברים שאני לקחתי מהעזרה שביקשתי. את מסירה את האחריות בעצמך באומרך שאם היית יותר צעירה היה יותר טוב. אם תמשיכי בדרך המחשבה הזו, אולי תוכלי להגיד, בגיל 45, שאם היית יותר צעירה, נגיד,בת 30 ו... היה לך יותר קל. נבירה ונגיעה בשורשים היא לא קלה, בכל גיל. שינוי דפוסי אופי הוא לא קל, בכל גיל. בקשה לעזרה, היא לא קלה, בכל גיל. את היא זו שבוחרת אם להשקות את עצמך, או לא. אגב, סתם לידע כללי. Bella זה יפה, גם באיטלקית. ויש משפט אחר באיטלקית. La Vitta E' Bella. - החיים יפים.