פרקים 7X17-18 Heroes - שרשרו!!!
- פותח הנושא Sam Anand Nityo
- פורסם בתאריך
תומריקו 22
New member
יתכן שלא
למרות ש FREE TIBER זה סטיקר נפוץ שם (משהו כמו לא יורדים מהגולן...) שמתי לב שאוניל ממש אוהב להביא יציאות גם הסימפסונים יש הפתעה מצחיקה בסוף עונה 7 אני לא יספר וגם בכלל מדברים אחרים כמו הקוסם מארץ עוץ (ספרתי לפחות איזה 10 בכל הפרקים)
למרות ש FREE TIBER זה סטיקר נפוץ שם (משהו כמו לא יורדים מהגולן...) שמתי לב שאוניל ממש אוהב להביא יציאות גם הסימפסונים יש הפתעה מצחיקה בסוף עונה 7 אני לא יספר וגם בכלל מדברים אחרים כמו הקוסם מארץ עוץ (ספרתי לפחות איזה 10 בכל הפרקים)
Sam Anand Nityo
New member
אני זוכר אחד...
"and you were there, and YOU were there, and there's no place like home".. אהבתי את הקטע הזה... זה מהעונה הראשונה בכלל... איזה דברים אתה ספרת? זה נורא מעניין אותי.
"and you were there, and YOU were there, and there's no place like home".. אהבתי את הקטע הזה... זה מהעונה הראשונה בכלל... איזה דברים אתה ספרת? זה נורא מעניין אותי.
GoldenEye2015
New member
אכן פרקים מצוינים
אבל צריך לראות אותם ברצף.כשצפיתי בהם מה"דוד" ראיתי את החלקים בנפרד והחלק הראשון היה נראה חסר עלילה.מה עוד?! כיף לראות יחידת SG אחרת במשימה והקטעים עם סיילר ווולטר היו ממש מצחיקים. יש רק משהו קטן וקטנוניו ששמתי לב אליו-הסרט שמראים את הסוף שלו הוא ממש קיטשי עם הדגל האמריקאי המתנפנף וכל זה.זה לא מתאים-אם היו מראים את הסרט כשתוכנית השער מתגלה לעולם זה היה ממש מרגיז מדינות אחרות שהאמריקנים ככה מנכסים לעצמם את השער ככה,לא שהם לא היו חושבים על זה בכל מקרה,אבל הדגל מדגיש את זה עוד יותר.
אבל צריך לראות אותם ברצף.כשצפיתי בהם מה"דוד" ראיתי את החלקים בנפרד והחלק הראשון היה נראה חסר עלילה.מה עוד?! כיף לראות יחידת SG אחרת במשימה והקטעים עם סיילר ווולטר היו ממש מצחיקים. יש רק משהו קטן וקטנוניו ששמתי לב אליו-הסרט שמראים את הסוף שלו הוא ממש קיטשי עם הדגל האמריקאי המתנפנף וכל זה.זה לא מתאים-אם היו מראים את הסרט כשתוכנית השער מתגלה לעולם זה היה ממש מרגיז מדינות אחרות שהאמריקנים ככה מנכסים לעצמם את השער ככה,לא שהם לא היו חושבים על זה בכל מקרה,אבל הדגל מדגיש את זה עוד יותר.
GoldenEye2015
New member
כן אבל...
בחו"ל (חוץ לכדור הארץ
) הם מייצגים את כולם ולא רק את ארצות הברית. אבל נכון שככה זה אמריקאים.
בחו"ל (חוץ לכדור הארץ
שני הסנטים שלי - חלק א'
אני תוהה כיצד להתחיל, האם לסכם קודם את הכל ביחד, ואז לרדת לפרטים ע"פ חלקים, או ישר להתחיל מהחלקים השונים. האמת היא שאני לא יודעת. כרגע אני בעיקר מוצפת מאותה תחושה כבדה שהרגשתי בתוכי בפעם הראשונה שסיימתי לראות את צמד הפרקים. האמת היא שהיום היא אפילו יותר עמוקה. אולי בכל זאת אני אתחיל מהקליל יותר... חלק I ~~~~ בצפייה הראשונה החלק הראשון בעיקר עצבן אותי, בעיקר הכתב הזה שרציתי להוריד לו איזה מכה טובה על הראש. אבל דווקא בצפייה השנייה גיליתי שהפרק הזה די מצחיק, וכמה פעמים במהלכו עלה חיוך רחב על פניי, היו רגעים שאפילו צחקתי - דניאל מריץ את הכתב במסדרונות ואחרי זה מודה שהוא עשה את זה רק כדי לראות אם הוא ירוץ אחריו (ענק!), סיילר חוטף מהנשק מטה והבחור מרגיע את הכתב ב"הוא עושה את זה כל הזמן" (אחר כך כמובן שסיילר הגיע למרפאה), המבט הרצחני של טיאלק כשהכתב מראיין אותו (גדול מהחיים!), ג'ק מתוודע בפני המונד על אהבתו הבלתי גבולית (מתערבת אתכם שה"אהבה" זה אילתור של ריצ'ארד!), סם אומרת לטיאלק שבדרך כלל אי אפשר להשתיק אותו, וולטר מתראיין (אין עליו! פשוט אלוהים!). זכינו גם לראות כמה נקודות חשובות ביותר על האנשים בSGC. בראש ובראשונה - המונד. כבר היו פרקים בהם זכינו לראות עד כמה המונד דואג לאנשיו ועד כמה כל אחד ואחד שמשרת תחת פיקודו יקר לליבו (ובעיקר צוות SG1), עד כדי כך שהוא אפילו מוכן להפר את החוקים למענם. הפרק הזה התעלה מעל הכל. בעוד שהאנשים האחרים היו מוטרדים בעיקר מהצד הפוליטי של צילום הפרוייקט, או ממה האנשים שבעולם יגידו אם (וכאשר) הפרוייקט יתגלה לציבור, המונד חשב רק על דבר אחד - האנשים שבפרוייקט. בכמה שיחות שהוא ניהל עם הכתב הוא הדגיש בפניו (חזור והדגש) שהוא מתנגד למעשיו משום שזה פוגע באנשים של הפיקוד. הטענה המרכזית שלו כנגד הצילום הייתה שזה גורם לאנשים שבפיקוד לחוש שבוחנים כל מעשה שהם עושים, ששופטים אותם על העבודה שהם עושים - עבודה שקשה גם מבלי עין בוחנת מאחוריהם. הדבר היחיד אשר המונד חשב עליו היו האנשים שתחת פיקודו. ובזאת גדולתו. הוא אפילו היה מוכן לעבור על הוראות שניתנו לו (עד גבול האפשר כמובן) על מנת להגן על אנשיו. נקודה חשובה נוספת שעלתה מהצפייה בחלק הראשון הייתה מה באמת כולם חושבים על עניין גילוי הסטארגייט לעולם כולו. גם דניאל וגם סם גמגמו כאשר נשאלו על דעתם לגבי תגובת העולם כולו, והאם זה נכון להסתיר את עובדת הסטארגייט, הפיקוד והמלחמה עם הגאולד. יש לתהות לגבי גמגום זה, האם פשוט לא נעים להם להודות שהם חושבים שצריך לשמור את זה בסוד, או שהם לא מאמינים שזאת הדרך ואינם מעיזים להודות בכך. רמז לתשובה ניתן למצוא בשיחה מאוחרת יותר שלהם, כאשר דניאל שואל את סם האם היא יכולה לדמיין מה יקרה כאשר הפרוייקט יתגלה לעולם, וסם אומרת שהיא מעדיפה שלא לחשוב על כך. מכך אני מסיקה (וזאת הסקה שלי כמובן, ללא כל עיגון ממשי בסדרה עצמה, לפחות לא כזה שזכור לי כרגע), שהם מאמינים שאנשים לא יוכלו להתמודד עם כך, ושעדיף לשמור את זה בסוד. טון הדיבור של דניאל כאשר הוא שאל את סם, והתגובה שלה, שניהם רומזים על כך שהם חושבים שכאשר הדבר אכן יתגלה, הבלאגן יחגוג. מעל לכל, שני המשפטים האלה שדניאל וסם החליפו ביניהם מעידים בעיני על התחושה החזקה אשר מלווה אותם בעבודתם. הם יודעים שכל מה שהם עושים בשנים האחרונות חסוי ושאסור להם לדבר על זה עם אף אחד. הנטל אשר מונח על כתפיהם, לעשות את עבודתם, להלחם למען כדור הארץ והיקום כולו, מבלי שאף אחד ידע מה שהם באמת עושים. לדעת סוד כזה גדול כאשר אף אחד אחר לא יודע אותו. לחיות ככה כל יום, ללכת בין אנשים שמחוץ לפרוייקט ולדעת שהם לא יודעים מה באמת קורה סביבם, ביקום כולו... הסיום של הפרק בעייתי מבחינתי. כל הפרק היה בנוי ממשחקי מצלמה - סוג של "צילום אמיתי" לעומת הצילום "האמיתי". אולם דווקא הסוף שהם בחרו השאיר אותי מרימה גבה... זהו? אתם מסיימים פה פרק שאמור להשאיר אותנו במתח לגבי מה יקרה בשבוע הבא, ואתם מסיימים את זה בצורה שכזו... הצוות פשוט הולך לכיוון השער והצלמים מסתכלים אחרים? למרות שכן יאמר לזכותם שהחלק הזה מראה לנו את הצוות מנקודת המבט של הצלמים ולא של הצוות, וזה שונה משום שזה נותן לנו מצד אחד גם את נקודת המבט שלנו, "יודעי הכל", וגם את נקודת המבט של האנשים מבחוץ, שרק שומעים את מה שחברי הצוות אומרים, ונשארים לתהות על המשמעות - מה בדיוק הולך שם. מילה אחרונה לסיום צריכה להאמר על המימיקה המדהימה של שחקני צוות SG1. אמנדה, מייקל, כריסטופר וריצ'ארד - המימיקה של כולם הייתה פשוט ייחודית. זכינו כבר לראות את הצדדים האלה אצל כולם (המקניט של דניאל, הסרקסטי של ג'ק, הנבוך של אמנדה, המאיים/רציני של טיאלק), אבל נדמה כי בפרק הזה הם פשוט התעלו על עצמם - הם לקחו את המשחק, כל אחד בכיוון היחודי לדמותו, צעד אחד קדימה. אפילו פרייז'ר נראתה יותר משוחררת מכל הפעמים האחרות שראינו אותה... ואם כבר דיברנו על פרייז'ר - נעבור לחלק השני.
אני תוהה כיצד להתחיל, האם לסכם קודם את הכל ביחד, ואז לרדת לפרטים ע"פ חלקים, או ישר להתחיל מהחלקים השונים. האמת היא שאני לא יודעת. כרגע אני בעיקר מוצפת מאותה תחושה כבדה שהרגשתי בתוכי בפעם הראשונה שסיימתי לראות את צמד הפרקים. האמת היא שהיום היא אפילו יותר עמוקה. אולי בכל זאת אני אתחיל מהקליל יותר... חלק I ~~~~ בצפייה הראשונה החלק הראשון בעיקר עצבן אותי, בעיקר הכתב הזה שרציתי להוריד לו איזה מכה טובה על הראש. אבל דווקא בצפייה השנייה גיליתי שהפרק הזה די מצחיק, וכמה פעמים במהלכו עלה חיוך רחב על פניי, היו רגעים שאפילו צחקתי - דניאל מריץ את הכתב במסדרונות ואחרי זה מודה שהוא עשה את זה רק כדי לראות אם הוא ירוץ אחריו (ענק!), סיילר חוטף מהנשק מטה והבחור מרגיע את הכתב ב"הוא עושה את זה כל הזמן" (אחר כך כמובן שסיילר הגיע למרפאה), המבט הרצחני של טיאלק כשהכתב מראיין אותו (גדול מהחיים!), ג'ק מתוודע בפני המונד על אהבתו הבלתי גבולית (מתערבת אתכם שה"אהבה" זה אילתור של ריצ'ארד!), סם אומרת לטיאלק שבדרך כלל אי אפשר להשתיק אותו, וולטר מתראיין (אין עליו! פשוט אלוהים!). זכינו גם לראות כמה נקודות חשובות ביותר על האנשים בSGC. בראש ובראשונה - המונד. כבר היו פרקים בהם זכינו לראות עד כמה המונד דואג לאנשיו ועד כמה כל אחד ואחד שמשרת תחת פיקודו יקר לליבו (ובעיקר צוות SG1), עד כדי כך שהוא אפילו מוכן להפר את החוקים למענם. הפרק הזה התעלה מעל הכל. בעוד שהאנשים האחרים היו מוטרדים בעיקר מהצד הפוליטי של צילום הפרוייקט, או ממה האנשים שבעולם יגידו אם (וכאשר) הפרוייקט יתגלה לציבור, המונד חשב רק על דבר אחד - האנשים שבפרוייקט. בכמה שיחות שהוא ניהל עם הכתב הוא הדגיש בפניו (חזור והדגש) שהוא מתנגד למעשיו משום שזה פוגע באנשים של הפיקוד. הטענה המרכזית שלו כנגד הצילום הייתה שזה גורם לאנשים שבפיקוד לחוש שבוחנים כל מעשה שהם עושים, ששופטים אותם על העבודה שהם עושים - עבודה שקשה גם מבלי עין בוחנת מאחוריהם. הדבר היחיד אשר המונד חשב עליו היו האנשים שתחת פיקודו. ובזאת גדולתו. הוא אפילו היה מוכן לעבור על הוראות שניתנו לו (עד גבול האפשר כמובן) על מנת להגן על אנשיו. נקודה חשובה נוספת שעלתה מהצפייה בחלק הראשון הייתה מה באמת כולם חושבים על עניין גילוי הסטארגייט לעולם כולו. גם דניאל וגם סם גמגמו כאשר נשאלו על דעתם לגבי תגובת העולם כולו, והאם זה נכון להסתיר את עובדת הסטארגייט, הפיקוד והמלחמה עם הגאולד. יש לתהות לגבי גמגום זה, האם פשוט לא נעים להם להודות שהם חושבים שצריך לשמור את זה בסוד, או שהם לא מאמינים שזאת הדרך ואינם מעיזים להודות בכך. רמז לתשובה ניתן למצוא בשיחה מאוחרת יותר שלהם, כאשר דניאל שואל את סם האם היא יכולה לדמיין מה יקרה כאשר הפרוייקט יתגלה לעולם, וסם אומרת שהיא מעדיפה שלא לחשוב על כך. מכך אני מסיקה (וזאת הסקה שלי כמובן, ללא כל עיגון ממשי בסדרה עצמה, לפחות לא כזה שזכור לי כרגע), שהם מאמינים שאנשים לא יוכלו להתמודד עם כך, ושעדיף לשמור את זה בסוד. טון הדיבור של דניאל כאשר הוא שאל את סם, והתגובה שלה, שניהם רומזים על כך שהם חושבים שכאשר הדבר אכן יתגלה, הבלאגן יחגוג. מעל לכל, שני המשפטים האלה שדניאל וסם החליפו ביניהם מעידים בעיני על התחושה החזקה אשר מלווה אותם בעבודתם. הם יודעים שכל מה שהם עושים בשנים האחרונות חסוי ושאסור להם לדבר על זה עם אף אחד. הנטל אשר מונח על כתפיהם, לעשות את עבודתם, להלחם למען כדור הארץ והיקום כולו, מבלי שאף אחד ידע מה שהם באמת עושים. לדעת סוד כזה גדול כאשר אף אחד אחר לא יודע אותו. לחיות ככה כל יום, ללכת בין אנשים שמחוץ לפרוייקט ולדעת שהם לא יודעים מה באמת קורה סביבם, ביקום כולו... הסיום של הפרק בעייתי מבחינתי. כל הפרק היה בנוי ממשחקי מצלמה - סוג של "צילום אמיתי" לעומת הצילום "האמיתי". אולם דווקא הסוף שהם בחרו השאיר אותי מרימה גבה... זהו? אתם מסיימים פה פרק שאמור להשאיר אותנו במתח לגבי מה יקרה בשבוע הבא, ואתם מסיימים את זה בצורה שכזו... הצוות פשוט הולך לכיוון השער והצלמים מסתכלים אחרים? למרות שכן יאמר לזכותם שהחלק הזה מראה לנו את הצוות מנקודת המבט של הצלמים ולא של הצוות, וזה שונה משום שזה נותן לנו מצד אחד גם את נקודת המבט שלנו, "יודעי הכל", וגם את נקודת המבט של האנשים מבחוץ, שרק שומעים את מה שחברי הצוות אומרים, ונשארים לתהות על המשמעות - מה בדיוק הולך שם. מילה אחרונה לסיום צריכה להאמר על המימיקה המדהימה של שחקני צוות SG1. אמנדה, מייקל, כריסטופר וריצ'ארד - המימיקה של כולם הייתה פשוט ייחודית. זכינו כבר לראות את הצדדים האלה אצל כולם (המקניט של דניאל, הסרקסטי של ג'ק, הנבוך של אמנדה, המאיים/רציני של טיאלק), אבל נדמה כי בפרק הזה הם פשוט התעלו על עצמם - הם לקחו את המשחק, כל אחד בכיוון היחודי לדמותו, צעד אחד קדימה. אפילו פרייז'ר נראתה יותר משוחררת מכל הפעמים האחרות שראינו אותה... ואם כבר דיברנו על פרייז'ר - נעבור לחלק השני.
שני הסנטים שלי - חלק ב'
חלק II ~~~~~ כן, אני מאלה שידעו שפרייז'ר הולכת למות. אפילו ידעתי שזה קורה בפרק הזה. המוות שלה לא הגיע בהפתעה. ולמרות זאת, בפעם הראשונה שראיתי את הפרק הייתי בהלם מדי מכדי להרגיש את כל עוצמת הרגשות. והנה אני עכשיו, כמה חודשים טובים אחרי, בצפייה שנייה - ועוצמת הרגשות כמעט בלתי נסבלת. אין ספק כי בעוד שהחלק הראשון בלט בחוש ההומור שהופגן בו, החלק השני פשוט קרע את ליבנו. הגדולה של הפרק היא בכך שהוא מראה לראשונה התמודדות אמיתית של חברי הפיקוד בכלל, וצוות SG1 בפרט, עם אובדן של חבר בפיקוד, אדם אשר היה קרוב אליהם. לכאורה, הם כבר נפרדו מחבר קרוב כאשר דניאל נפטר - אולם אין זה כך. בעוד שבזמן שדניאל גסס הם באמת היו בתהליך של פרידה ממנו, מיד לאחר שהוא נפטר הוא "התעלה" והם ידעו שהוא לא באמת מת - שגם אם הוא לא איתם, הוא עדיין ממשיך להתקיים. כאן "זכינו" לראות את החברים מתאבלים על אובדנה של פרייז'ר - הם ידעו שהיא מתה ושהיא לא תחזור יותר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם איבדו אדם כה קרוב אליהם, וניתנה לנו אפשרות להציץ אל תוך ההתמודדות שלהם. כל אחד מחברי צוות SG1 התאבל בדרכו שלו, ראינו כיצד הם נאבקים עם הנסיון להבין את מה שאירע (זה היה בולט שהם עדיין היו מצויים בשלב של נסיון לקלוט מה שארע). סם ניסתה לקלוט את אובדן חברתה הטובה ובעיקר ניסתה לעבור בשלום את המשימות שעמדו בפניה (תחקיר, כתיבת הקטע לטקס). דניאל ניסה להתמודד עם העובדה שהוא היה שם כאשר הכל קרה, ונזכר בכמה פרייז'ר עזרה לו בשעות הקשות שלו (העובדה שהוא הסתתר בחושך ונזכר בכל אשר עבר עליו באותו חדר, עד כמה פרייז'ר עזרה לו, אומרת כל כך הרבה). טיאלק, בדרכו השקטה, הביע את הכבוד העמוק שלו כלפיה. המונד היה פשוט מדהים. שוב ניתנה לנו הזדמנות לראות עד כמה האנשים שתחת פיקודו יקרים לו. הוא אפילו הגדיל והודה בפני קרטר על רגשותיו, כמה קשה לו לשלוח אנשים למשימות שהם עלולים לא לחזור מהן, כיצד אנשים מסויימים יקרים לליבו יותר מאחרים (אין ספק שגם צוות SG1 נכלל), וכמה קשה לאבד אנשים. כל הדמויות היו חזקות מהרגיל בפרק הזה. כולם עמדו על שלהם כנגד הבחור שבא מבחוץ לחרוץ את גורלם (השחקן המדהים מוויאז'ר - רוברט פיקארדו אם אני לא טועה), כולם עמדו על שלהם כנגד הכתב שרצה לחטט בפצעים הטריים שלהם, וכולם, מעבר לכל, ניחמו אחד את השני - החיבוק של סם וטיאלק היה אחד מהרגעים היותר מרגשים בפרק, ואילו רק משום שסצינה שכזו כמעט ואינה מתרחשת (אני זוכרת עוד פעם אחת, בפרק paradise lost כאשר טיאלק חיבק את סם לנחם אותה לאחר שהיא חשבה שהיא איבדה את ג'ק לתמיד). המשחק היה פשוט יוצא מהכלל, עוצמת הרגשות שהשחקנים הצליחו להעביר אלינו הצופים - פשוט אין מילים. אני מורידה את הכובע בפניהם. הפרק אכן מועמד בצדק לפרס ההוגו. אחד מהפרקים היותר טובים של הסדרה. ומילה אחרונה שצריכה להאמר - אין ספק - הסצינה שבה ג'ק נפגע ונופל על הקרקע - אומנות לשמה!!!
חלק II ~~~~~ כן, אני מאלה שידעו שפרייז'ר הולכת למות. אפילו ידעתי שזה קורה בפרק הזה. המוות שלה לא הגיע בהפתעה. ולמרות זאת, בפעם הראשונה שראיתי את הפרק הייתי בהלם מדי מכדי להרגיש את כל עוצמת הרגשות. והנה אני עכשיו, כמה חודשים טובים אחרי, בצפייה שנייה - ועוצמת הרגשות כמעט בלתי נסבלת. אין ספק כי בעוד שהחלק הראשון בלט בחוש ההומור שהופגן בו, החלק השני פשוט קרע את ליבנו. הגדולה של הפרק היא בכך שהוא מראה לראשונה התמודדות אמיתית של חברי הפיקוד בכלל, וצוות SG1 בפרט, עם אובדן של חבר בפיקוד, אדם אשר היה קרוב אליהם. לכאורה, הם כבר נפרדו מחבר קרוב כאשר דניאל נפטר - אולם אין זה כך. בעוד שבזמן שדניאל גסס הם באמת היו בתהליך של פרידה ממנו, מיד לאחר שהוא נפטר הוא "התעלה" והם ידעו שהוא לא באמת מת - שגם אם הוא לא איתם, הוא עדיין ממשיך להתקיים. כאן "זכינו" לראות את החברים מתאבלים על אובדנה של פרייז'ר - הם ידעו שהיא מתה ושהיא לא תחזור יותר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם איבדו אדם כה קרוב אליהם, וניתנה לנו אפשרות להציץ אל תוך ההתמודדות שלהם. כל אחד מחברי צוות SG1 התאבל בדרכו שלו, ראינו כיצד הם נאבקים עם הנסיון להבין את מה שאירע (זה היה בולט שהם עדיין היו מצויים בשלב של נסיון לקלוט מה שארע). סם ניסתה לקלוט את אובדן חברתה הטובה ובעיקר ניסתה לעבור בשלום את המשימות שעמדו בפניה (תחקיר, כתיבת הקטע לטקס). דניאל ניסה להתמודד עם העובדה שהוא היה שם כאשר הכל קרה, ונזכר בכמה פרייז'ר עזרה לו בשעות הקשות שלו (העובדה שהוא הסתתר בחושך ונזכר בכל אשר עבר עליו באותו חדר, עד כמה פרייז'ר עזרה לו, אומרת כל כך הרבה). טיאלק, בדרכו השקטה, הביע את הכבוד העמוק שלו כלפיה. המונד היה פשוט מדהים. שוב ניתנה לנו הזדמנות לראות עד כמה האנשים שתחת פיקודו יקרים לו. הוא אפילו הגדיל והודה בפני קרטר על רגשותיו, כמה קשה לו לשלוח אנשים למשימות שהם עלולים לא לחזור מהן, כיצד אנשים מסויימים יקרים לליבו יותר מאחרים (אין ספק שגם צוות SG1 נכלל), וכמה קשה לאבד אנשים. כל הדמויות היו חזקות מהרגיל בפרק הזה. כולם עמדו על שלהם כנגד הבחור שבא מבחוץ לחרוץ את גורלם (השחקן המדהים מוויאז'ר - רוברט פיקארדו אם אני לא טועה), כולם עמדו על שלהם כנגד הכתב שרצה לחטט בפצעים הטריים שלהם, וכולם, מעבר לכל, ניחמו אחד את השני - החיבוק של סם וטיאלק היה אחד מהרגעים היותר מרגשים בפרק, ואילו רק משום שסצינה שכזו כמעט ואינה מתרחשת (אני זוכרת עוד פעם אחת, בפרק paradise lost כאשר טיאלק חיבק את סם לנחם אותה לאחר שהיא חשבה שהיא איבדה את ג'ק לתמיד). המשחק היה פשוט יוצא מהכלל, עוצמת הרגשות שהשחקנים הצליחו להעביר אלינו הצופים - פשוט אין מילים. אני מורידה את הכובע בפניהם. הפרק אכן מועמד בצדק לפרס ההוגו. אחד מהפרקים היותר טובים של הסדרה. ומילה אחרונה שצריכה להאמר - אין ספק - הסצינה שבה ג'ק נפגע ונופל על הקרקע - אומנות לשמה!!!
Sam Anand Nityo
New member
אוי.. זה היה פשוט כיף לקרוא
כל ה10 שניות שהייתי במתח בין חלק א' לחלק ב', לא פחתו ברמתם מהמתח שיש לי בסיום כל חלק א' של פרק כפול בס"ג. והזכרת לי קטע ששמתי לב אליו, מעבר לחיבוק של טיאלק וסם - שמת לב למבט שלו מרגע שנכנס??? אני חושב שאפילו הבחנתי באיזו נשיכת שפתיים שם... הטון שלו היה כ"כ חנוק.. זה נדיר לראות את טיאל'ק ככה בכלל!
כל ה10 שניות שהייתי במתח בין חלק א' לחלק ב', לא פחתו ברמתם מהמתח שיש לי בסיום כל חלק א' של פרק כפול בס"ג. והזכרת לי קטע ששמתי לב אליו, מעבר לחיבוק של טיאלק וסם - שמת לב למבט שלו מרגע שנכנס??? אני חושב שאפילו הבחנתי באיזו נשיכת שפתיים שם... הטון שלו היה כ"כ חנוק.. זה נדיר לראות את טיאל'ק ככה בכלל!
תודה ../images/Emo9.gif
אני חייבת לציין שזו הפעם הראשונה שהמערכת לא נתנה לי לפרסם את כל מה שכתבתי כידיעה אחת, כי זה היה ארוך מדי
לא שמתי לב למבט בעיניים (אני אצטרך לבדוק את זה שוב בהזדמנות), אבל כן שמתי לב להילה הכוללת שהייתה סביבו. הוא אכן היה חנוק, והאופן שבו הוא קד לסם - זאת הייתה קידה מלאה בכאב וכבוד למה שעובר על סם. בקידה הזו הוא אמר לה, ללא מילים, שהוא יודע מה היא מרגישה ושהוא מרגיש כמוה.
אני חייבת לציין שזו הפעם הראשונה שהמערכת לא נתנה לי לפרסם את כל מה שכתבתי כידיעה אחת, כי זה היה ארוך מדי
פרקים גדולים, אבל...
פשוט יפה, הרבה חשיבה הושקעה בהם. והתלהבתי שהרופא ההולוגרמה מהוויג'ר שיחק שם, את התחקירן. שחקן גדול. בכל מקרה, שאלה. איך זה שהכוח שלנו שטכנולוגית הוא חלש מהגואולד ומהרבה זנים, ממציא פלטה שמגנה מנשק מטה והגואולד תמיד ישארו פגיעים לו. שלא לדבר כמובן על כדורים, שכמו שצויין פה פעם, זאת החלטת הבמאי, אם הכדורים יהרגו או לא. חוץ מזה, אהבתי.
פשוט יפה, הרבה חשיבה הושקעה בהם. והתלהבתי שהרופא ההולוגרמה מהוויג'ר שיחק שם, את התחקירן. שחקן גדול. בכל מקרה, שאלה. איך זה שהכוח שלנו שטכנולוגית הוא חלש מהגואולד ומהרבה זנים, ממציא פלטה שמגנה מנשק מטה והגואולד תמיד ישארו פגיעים לו. שלא לדבר כמובן על כדורים, שכמו שצויין פה פעם, זאת החלטת הבמאי, אם הכדורים יהרגו או לא. חוץ מזה, אהבתי.
פשוט סיר לחץ
אני כותב מה שאני כותב בלי שקראתי שומדבר מהפתיל הזה, כדי לשמור על זה "טהור" ולא מקולקל: אני אתחיל בהתחלה. לפני שנה בערך ספיילרה לי מישהי שכנראה לא היתה מחוברת למציאות שהרגו את פרייז'ר. ככה זה התחיל. אחרי ששמעתי בשבועות האחרונים שהפרק הזה אמור להיות WOW, השבוע ירד לי חצי אסימון ואמרתי "אולי השבוע זה יקרה?". ידעתי שזה קורה, אבל לא ידעתי מתי. כשראיתי את LIFEBOAT חששתי שהנה, הסוף מגיע. היה פרק אינטנסיבי עם פרייז'ר, וחשבתי שזה פרק פרידה ממנה. במיוחד אחרי שדניאל השתגע שם בחדר בודד איתה, חשבתי שהנה, הוא הולך להרוג אותה. אבל זה לא קרה. אבל כאמור, התחלתי להבין שזה כנראה הולך להיות השבוע. אחי ראה את הפרק לפני ואמר לי ש"מישהו מת". ואז כבר ידעתי סופית, אבל לא שאלתי אותו ליתר בטחון. ואז הפרק התחיל. להלן מה שרשמתי לי במהלך הפרק: היו כמה קטעים, במיוחד בשיחה של הכתב עם דניאל במסדרון, שבה המצלמה האמיתי מצלמת אותם מאחור, עם המצלמה של הכתב ברקע, ואז עוברים למצלמה של הכתב. ומן הסתם לא רואים את המצלמה האמיתית. לקוח זמן להרגיש שמשהו חסר ולא ברור בזה. יש תחושה מוזרה כזו. מגניב. סיילר (הנסיך הלא מוכתר) היה גאוני כהרגלו. חטף במובה לגוף (איזה חמוד הוא עם כובע ומשקפי מגן), ואח"כ כיכב במרפאה, עם כמה אחיות שמתרוצצות סביבו. מת עליו. פתאום, ככה סתם, עברנו ללוות צוות אחר. בלי הסבר, בלי כלום, כשהם הגיעו לכוכב ההוא. כאילו מישהו החליף לנו ערוץ בטלויזיה. זה היה ממש... שונה (לחיוב, כמובן). הראיונות של 1SG עם הכתב, ממש נתנו לנו לראות אותם באור שונה. אף פעם לא ראינו אותם מדברים עם העולם האמיתי ככה. ממש מעניין. צוותי טלויזיה בפרקים כאלה עושים דברים מענינים. אני לא זוכר הרבה מהפרק של בבילון 5 עם צוות הטלויזיה, אבל זה תמיד קונפליקט כזה שמוציא דברים טובים בסוף. הראיון של וולטר... "אוהב לגוון"... ענק!!! צל"ש, ראוי לקבל את פרס פורום ס"ג בתפוז על סצינת הוולטר של העונה, או של הסדרה. פשוט גדול! (ואם אין כזה, כדאי שיהיה, וישא"ק!) כשנגמר הפרק הראשון, באווירה מלחמתית משהו, דמיינתי לעצמי לרגע מה היה קורה לו היה משודר רק פרק אחד כל שבת, ושהייתי צריך לחכות שבוע שלם עד הסיום. מזעזע... אל תנסו את זה בבית! הקרב בכוכב הלכת, מיליארד אפקטים, פיצוצים, הילוך איטי באמצע, אין מילים. מגניב ת'שועלים. כל המניפולציה על הצופים, כשהם גרמו לנו לחשוב שבעצם ג'ק הוא זה שנפגע, לא עבדה עד הסוף, כי דברים כאלה אף פעם לא עובדים כשאתה יודע מי מופיע עד עונה 9, אבל הם עשו את זה יפה. גם הקטע של סיפור הקרב בשלושה חלקים (האחרון מהם בקלטת של דניאל), היה יפה. רוברט פיקארדו של וויאג'ר, בתפקיד מניאקי משהו. ממש גרם להרגשה של אי-נוחות בחקירה. הוא ממש צלב אותם והיתה ממש הרגשה לא נוחה. שלא לדבר על הסצנות שלו עם המונד. ממש מתח באוויר, "אפשר לחתוך עם סכין" בלה בלה בלה. זה בכלל היה הפרק של המונד. *ה*פרק שלו. עם כל הכבוד לפרייז'ר, או לסם, או לדניאל (ג'ק שוב היה קצת לא איתנו), זה היה הפרק של המונד. כ"כ הרבה זמן מסך, כ"כ הרבה לחץ היה עליו. הכתב העלוקתי שהנחית עליו הנשיא, קינסי המניאק שבא להציק, וולסי שפתאום בא לביקורת, מישהו קרוב אליו שמת, פשוט פרק של המונד. אבל ממש. מלך ההמונד הזה. פשוט מלך. קראתי לפרק הזה סיר לחץ. כ"כ הרבה בלגאן מתרחש במקביל, כ"כ הרבה עומס נפשי (עליהם ועלינו). עומס נפשי (במיוחד בחלק השני, כמובן) שדומה לתחושת המועקה ש"אביס" גרם להרגיש. פרק כבד כזה. כשסם אומרת לג'ק כמה היא שמחה שהוא יצא מזה בסדר, והם מתחבקים, קטע חזק. כשדניאל מניח את הקלטת על השולחן לראשונה, רואים שמספר הכוכב היה 666... ג'ק בסוף מתיישב לראיון בצורה כ"כ מכובדת, למרות כל הקונצים שהוא עשה לכתב במשך כל הפרק. מלך שכזה. ועכשיו הגענו לפרייז'ר. אוי, כמה זה היה עצוב, בסופו של דבר. אם לא הייתי יודע על זה, מן הסתם הייתי מופתע מאוד, אבל ידעתי, ולכן רק נשארתי רק עם העצב וללא ההלם. תמיד זה עצוב להפרד מדמות שליוית כ"כ הרבה שנים, גם אם היא לא היתה מהראשיות. בעסה. ועוד דמות כ"כ סימפטית... אין לי הרבה מה לומר בקשר למוות שלה. מצד אחד ארגנו לה מוות מכובד, במהלך מילוי תפקידה, ארגנו לה התאבלות ארוכה ארוכה של החברים, ארגנו לה טקס יפה ומרגש בסוף. כל זה כמעט לא היה לג'דזיה בח"ע9. היתה לה פרידה קטנה מוורף, פרידה מסיסקו, וזהו. לא מילוי תפקיד, לא קרב, לא מכובד. מצד שני, אני מרגיש בכל זאת קצת פספוס. אני הייתי שמח לראות דמות שמתה קצת יותר במהלך אותו פרק, אם לא במהלך הפרקים הקודמים. כמו ג'דזיה, לפרייז'ר לא היה הרבה זמן מסך בפרק האחרון שלה. ראיון עם הכתב, ארוחה שהופרעה באמצע, והסצינה של הטיפול בפצוע. זהו. וחבל. אני מעדיף את מודל טאשה יאר. זהו. פרק עצוב, פרק קשה, פרק כבד. פרק מעצבן (למה, למה הרגו לנו את פרייז'ר?), פרק טוב, פרק מעולה, פרק, שבגלל פרקים כמוהו אני אומר תודה לאל על הטלויזיה. אני אראה אותו שוב אחה"צ. אולי יהיה לי עוד מה לומר. עכשיו אני הולך לקרוא את הפתיל שלכם. אוף. |אנחה|
אני כותב מה שאני כותב בלי שקראתי שומדבר מהפתיל הזה, כדי לשמור על זה "טהור" ולא מקולקל: אני אתחיל בהתחלה. לפני שנה בערך ספיילרה לי מישהי שכנראה לא היתה מחוברת למציאות שהרגו את פרייז'ר. ככה זה התחיל. אחרי ששמעתי בשבועות האחרונים שהפרק הזה אמור להיות WOW, השבוע ירד לי חצי אסימון ואמרתי "אולי השבוע זה יקרה?". ידעתי שזה קורה, אבל לא ידעתי מתי. כשראיתי את LIFEBOAT חששתי שהנה, הסוף מגיע. היה פרק אינטנסיבי עם פרייז'ר, וחשבתי שזה פרק פרידה ממנה. במיוחד אחרי שדניאל השתגע שם בחדר בודד איתה, חשבתי שהנה, הוא הולך להרוג אותה. אבל זה לא קרה. אבל כאמור, התחלתי להבין שזה כנראה הולך להיות השבוע. אחי ראה את הפרק לפני ואמר לי ש"מישהו מת". ואז כבר ידעתי סופית, אבל לא שאלתי אותו ליתר בטחון. ואז הפרק התחיל. להלן מה שרשמתי לי במהלך הפרק: היו כמה קטעים, במיוחד בשיחה של הכתב עם דניאל במסדרון, שבה המצלמה האמיתי מצלמת אותם מאחור, עם המצלמה של הכתב ברקע, ואז עוברים למצלמה של הכתב. ומן הסתם לא רואים את המצלמה האמיתית. לקוח זמן להרגיש שמשהו חסר ולא ברור בזה. יש תחושה מוזרה כזו. מגניב. סיילר (הנסיך הלא מוכתר) היה גאוני כהרגלו. חטף במובה לגוף (איזה חמוד הוא עם כובע ומשקפי מגן), ואח"כ כיכב במרפאה, עם כמה אחיות שמתרוצצות סביבו. מת עליו. פתאום, ככה סתם, עברנו ללוות צוות אחר. בלי הסבר, בלי כלום, כשהם הגיעו לכוכב ההוא. כאילו מישהו החליף לנו ערוץ בטלויזיה. זה היה ממש... שונה (לחיוב, כמובן). הראיונות של 1SG עם הכתב, ממש נתנו לנו לראות אותם באור שונה. אף פעם לא ראינו אותם מדברים עם העולם האמיתי ככה. ממש מעניין. צוותי טלויזיה בפרקים כאלה עושים דברים מענינים. אני לא זוכר הרבה מהפרק של בבילון 5 עם צוות הטלויזיה, אבל זה תמיד קונפליקט כזה שמוציא דברים טובים בסוף. הראיון של וולטר... "אוהב לגוון"... ענק!!! צל"ש, ראוי לקבל את פרס פורום ס"ג בתפוז על סצינת הוולטר של העונה, או של הסדרה. פשוט גדול! (ואם אין כזה, כדאי שיהיה, וישא"ק!) כשנגמר הפרק הראשון, באווירה מלחמתית משהו, דמיינתי לעצמי לרגע מה היה קורה לו היה משודר רק פרק אחד כל שבת, ושהייתי צריך לחכות שבוע שלם עד הסיום. מזעזע... אל תנסו את זה בבית! הקרב בכוכב הלכת, מיליארד אפקטים, פיצוצים, הילוך איטי באמצע, אין מילים. מגניב ת'שועלים. כל המניפולציה על הצופים, כשהם גרמו לנו לחשוב שבעצם ג'ק הוא זה שנפגע, לא עבדה עד הסוף, כי דברים כאלה אף פעם לא עובדים כשאתה יודע מי מופיע עד עונה 9, אבל הם עשו את זה יפה. גם הקטע של סיפור הקרב בשלושה חלקים (האחרון מהם בקלטת של דניאל), היה יפה. רוברט פיקארדו של וויאג'ר, בתפקיד מניאקי משהו. ממש גרם להרגשה של אי-נוחות בחקירה. הוא ממש צלב אותם והיתה ממש הרגשה לא נוחה. שלא לדבר על הסצנות שלו עם המונד. ממש מתח באוויר, "אפשר לחתוך עם סכין" בלה בלה בלה. זה בכלל היה הפרק של המונד. *ה*פרק שלו. עם כל הכבוד לפרייז'ר, או לסם, או לדניאל (ג'ק שוב היה קצת לא איתנו), זה היה הפרק של המונד. כ"כ הרבה זמן מסך, כ"כ הרבה לחץ היה עליו. הכתב העלוקתי שהנחית עליו הנשיא, קינסי המניאק שבא להציק, וולסי שפתאום בא לביקורת, מישהו קרוב אליו שמת, פשוט פרק של המונד. אבל ממש. מלך ההמונד הזה. פשוט מלך. קראתי לפרק הזה סיר לחץ. כ"כ הרבה בלגאן מתרחש במקביל, כ"כ הרבה עומס נפשי (עליהם ועלינו). עומס נפשי (במיוחד בחלק השני, כמובן) שדומה לתחושת המועקה ש"אביס" גרם להרגיש. פרק כבד כזה. כשסם אומרת לג'ק כמה היא שמחה שהוא יצא מזה בסדר, והם מתחבקים, קטע חזק. כשדניאל מניח את הקלטת על השולחן לראשונה, רואים שמספר הכוכב היה 666... ג'ק בסוף מתיישב לראיון בצורה כ"כ מכובדת, למרות כל הקונצים שהוא עשה לכתב במשך כל הפרק. מלך שכזה. ועכשיו הגענו לפרייז'ר. אוי, כמה זה היה עצוב, בסופו של דבר. אם לא הייתי יודע על זה, מן הסתם הייתי מופתע מאוד, אבל ידעתי, ולכן רק נשארתי רק עם העצב וללא ההלם. תמיד זה עצוב להפרד מדמות שליוית כ"כ הרבה שנים, גם אם היא לא היתה מהראשיות. בעסה. ועוד דמות כ"כ סימפטית... אין לי הרבה מה לומר בקשר למוות שלה. מצד אחד ארגנו לה מוות מכובד, במהלך מילוי תפקידה, ארגנו לה התאבלות ארוכה ארוכה של החברים, ארגנו לה טקס יפה ומרגש בסוף. כל זה כמעט לא היה לג'דזיה בח"ע9. היתה לה פרידה קטנה מוורף, פרידה מסיסקו, וזהו. לא מילוי תפקיד, לא קרב, לא מכובד. מצד שני, אני מרגיש בכל זאת קצת פספוס. אני הייתי שמח לראות דמות שמתה קצת יותר במהלך אותו פרק, אם לא במהלך הפרקים הקודמים. כמו ג'דזיה, לפרייז'ר לא היה הרבה זמן מסך בפרק האחרון שלה. ראיון עם הכתב, ארוחה שהופרעה באמצע, והסצינה של הטיפול בפצוע. זהו. וחבל. אני מעדיף את מודל טאשה יאר. זהו. פרק עצוב, פרק קשה, פרק כבד. פרק מעצבן (למה, למה הרגו לנו את פרייז'ר?), פרק טוב, פרק מעולה, פרק, שבגלל פרקים כמוהו אני אומר תודה לאל על הטלויזיה. אני אראה אותו שוב אחה"צ. אולי יהיה לי עוד מה לומר. עכשיו אני הולך לקרוא את הפתיל שלכם. אוף. |אנחה|
ד"ר פרייז'ר
אני בהחלט מבינה את מה שאתה אומר על כך שמגיע היה לפרייז'ר לקבל יותר זמן מסך בפרק אשר נפרדים ממנה, אולם בו בזמן, צריך לזכור שיחסית לזמן המסך אשר היא זכתה לו במהלך העונה הזו - הפרק הזה היה די נכבד. נכון שבפרק lifeboat ההופעה שלה הייתה הרבה יותר מסיבית (ומדהימה למדי אם תשאלו אותי), אבל בהתחשב בעובדה שעברנו כבר כמעט עונה שלמה, וחוץ מהפרק ההוא לא ניתן להצביע על פרק נוסף אשר היא לקחה בו חלק נכבד, היא זכתה לזמן מסך לא מבוטל בפרק הנדון. אני חושבת שמה שיפה, ועצוב בו בזמן, בפרק "גיבורים" הוא שזאת הפעם הראשונה אשר אנחנו זוכים לראות את ד"ר פרייז'ר נינוחה, מחוץ לתפקיד הרופאה. דווקא בפרק הזה הדמות שלה העלתה חיוך על פניי. בזמן הראיון, ובשיחה שלה עם הכתב בחדר האוכל, זכינו לראות את האישה אשר עומדת מאחורי הרופאה - והרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה. אישה לבבית ונינוחה. הסצינה שבה היא מטפלת בפצוע, בשבילי, הייתה ההצדעה המושלמת לדמותה. בדיוק כמו שדניאל מת בזמנו כתוצאה מכך שניסה להציל אנשים אחרים, כך גם ד"ר פרייז'ר נהרגה בעת מילוי תפקידה - בעת ביצוע הדבר אשר היא האמינה בו יותר מהכל. לדעתי, לא ניתן היה לתת לה כבוד גדול יותר מכך. ובלי יותר מדי רגשיות בסצינה עצמה. כן, הייתה דרמטיות רבה, כאשר שמענו את צעקותיו של דניאל עברה בי צמרמורת. אבל לא הייתה סנטימנטליות מיותרת (כמו עם החייל שזעק מכאבים ובכה כאשר דניאל צילם אותו). המוות שלה היה בכבוד. כאשר אני מסתכלת על שבע העונות של הסדרה, בנסיון לסכם את דמותה של פרייז'ר, אני מוצאת את עצמי מלווה בתחושה שהיא כמעט ולא הייתה שם. יחסית לשאר הדמויות הקבועות, כולל זו של המונד, נדמה כי ד"ר פרייז'ר הופיעה במספר מצומצם בלבד של פרקים. מצד אחד זה מובן לחלוטין, בהתחשב בעובדה שבסופו של דבר היא הרופאה שם, מה שאומר שרק כאשר יש אירוע חירום כלשהו רואים אותה (לא שהיו חסרים אירועים שכאלה במהלך הסדרה), אבל מצד שני - עולה התהייה כיצד אם כן נקשרנו כל כך לדמות הזו. התשובה לכך פשוטה - בכל הפרקים אשר זכינו לראות את ד"ר פרייז'ר, היא תמיד הייתה שם, מוכנה להילחם עד הסוף על חיי האנשים, אם היו אלה אנשי הSGC או "חייזרים" מכוכב אחר. היא תמיד הייתה שם לדאוג לחברי הצוות, ולהציל את חייהם. פרקים כמו the broca divide, ו lifeboat הם פרקים אשר מראים יותר מכל עד כמה ד"ר פרייז'ר דאגה לאנשים שתחת טיפולה, ועד כמה היא הייתה הרבה יותר מרופאה - בראש ובראשונה היא הייתה חברה אשר לא הייתה מוכנה לוותר על האנשים שהיו יקרים לליבה. העובדה שחברי הצוות זכרו אותה, וכיבדו את זכרה כפי שהם כיבדו, הייתה השיקוף המושלם לכך - דניאל שנזכר כיצד היא נלחמה על חייו, טיאלק אשר בחר לשים את הזרקור על האנשים אשר בזכות ד"ר פרייז'ר חיים היום... ככה בדיוק גם אנחנו צריכים לזכור אותה.
אני בהחלט מבינה את מה שאתה אומר על כך שמגיע היה לפרייז'ר לקבל יותר זמן מסך בפרק אשר נפרדים ממנה, אולם בו בזמן, צריך לזכור שיחסית לזמן המסך אשר היא זכתה לו במהלך העונה הזו - הפרק הזה היה די נכבד. נכון שבפרק lifeboat ההופעה שלה הייתה הרבה יותר מסיבית (ומדהימה למדי אם תשאלו אותי), אבל בהתחשב בעובדה שעברנו כבר כמעט עונה שלמה, וחוץ מהפרק ההוא לא ניתן להצביע על פרק נוסף אשר היא לקחה בו חלק נכבד, היא זכתה לזמן מסך לא מבוטל בפרק הנדון. אני חושבת שמה שיפה, ועצוב בו בזמן, בפרק "גיבורים" הוא שזאת הפעם הראשונה אשר אנחנו זוכים לראות את ד"ר פרייז'ר נינוחה, מחוץ לתפקיד הרופאה. דווקא בפרק הזה הדמות שלה העלתה חיוך על פניי. בזמן הראיון, ובשיחה שלה עם הכתב בחדר האוכל, זכינו לראות את האישה אשר עומדת מאחורי הרופאה - והרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה. אישה לבבית ונינוחה. הסצינה שבה היא מטפלת בפצוע, בשבילי, הייתה ההצדעה המושלמת לדמותה. בדיוק כמו שדניאל מת בזמנו כתוצאה מכך שניסה להציל אנשים אחרים, כך גם ד"ר פרייז'ר נהרגה בעת מילוי תפקידה - בעת ביצוע הדבר אשר היא האמינה בו יותר מהכל. לדעתי, לא ניתן היה לתת לה כבוד גדול יותר מכך. ובלי יותר מדי רגשיות בסצינה עצמה. כן, הייתה דרמטיות רבה, כאשר שמענו את צעקותיו של דניאל עברה בי צמרמורת. אבל לא הייתה סנטימנטליות מיותרת (כמו עם החייל שזעק מכאבים ובכה כאשר דניאל צילם אותו). המוות שלה היה בכבוד. כאשר אני מסתכלת על שבע העונות של הסדרה, בנסיון לסכם את דמותה של פרייז'ר, אני מוצאת את עצמי מלווה בתחושה שהיא כמעט ולא הייתה שם. יחסית לשאר הדמויות הקבועות, כולל זו של המונד, נדמה כי ד"ר פרייז'ר הופיעה במספר מצומצם בלבד של פרקים. מצד אחד זה מובן לחלוטין, בהתחשב בעובדה שבסופו של דבר היא הרופאה שם, מה שאומר שרק כאשר יש אירוע חירום כלשהו רואים אותה (לא שהיו חסרים אירועים שכאלה במהלך הסדרה), אבל מצד שני - עולה התהייה כיצד אם כן נקשרנו כל כך לדמות הזו. התשובה לכך פשוטה - בכל הפרקים אשר זכינו לראות את ד"ר פרייז'ר, היא תמיד הייתה שם, מוכנה להילחם עד הסוף על חיי האנשים, אם היו אלה אנשי הSGC או "חייזרים" מכוכב אחר. היא תמיד הייתה שם לדאוג לחברי הצוות, ולהציל את חייהם. פרקים כמו the broca divide, ו lifeboat הם פרקים אשר מראים יותר מכל עד כמה ד"ר פרייז'ר דאגה לאנשים שתחת טיפולה, ועד כמה היא הייתה הרבה יותר מרופאה - בראש ובראשונה היא הייתה חברה אשר לא הייתה מוכנה לוותר על האנשים שהיו יקרים לליבה. העובדה שחברי הצוות זכרו אותה, וכיבדו את זכרה כפי שהם כיבדו, הייתה השיקוף המושלם לכך - דניאל שנזכר כיצד היא נלחמה על חייו, טיאלק אשר בחר לשים את הזרקור על האנשים אשר בזכות ד"ר פרייז'ר חיים היום... ככה בדיוק גם אנחנו צריכים לזכור אותה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.