לבקשתכם......

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

ועוד...

ושוב מהפכים... יעלי ואלי חיים כמה חודשים אצל שרית שמלמדת את יעלי כיצד לטפל בילדה. והם חוזרים לגור בביתם, יעלי מתחננת ברווחה שיכניסו את בתה למעון יום וכי קשה לה עם הילדה שלא נתנה רגע מנוחה ליעלי, העובדת סוציאלית שכנעה אותה לחכות לפחות עד גיל שנה. יעלי מבלה את רוב היום אצל חמותה כדי שיעזרו לה במשך היום עם הילדה, ובערב הייתה חוזרת עם בעלה לביתה. יעלי למדה מחמותה לבשל, היא למדה את הדברים הבסיסיים ושיכללה את בישוליה ע"י הדמיון, היא התלהבה שאלי ובני משפחתו פרגנו לה על בישוליה הערבים. הם התפרנסו ממשכורת שקיבלה מצה"ל וידעה להסתדר איתה, יעלי הרגישה שחייה מתחילים להשתפר והיא מצליחה לבנות לעצמה קן משפחתי. "האושר" לא המשיך לזמן רב, בין יעלי לאלי היו וויכוחים אך, היו שגרתיים לכל זוג טרי, באחד מהויכוחים אומר אלי ליעלי אני רוצה להתגרש, אני לא יכול לחיות כך יותר, אני רוצה חופש, אני לא בנוי למסגרת נישואים, ל א , אמרה יעלי הכל רק לא גירושים, קח את החופש שלך תעשה מה שאתה רוצה, איני רוצה להיות גרושה בעיניה ראתה את חייה של אימה כגרושה, הכל רק לא גרושה. אל תתחנני ואל תבכי כי לא יעזור אני רוצה להתגרש אמר אלי נחוש בדעתו. ואכן כל תחנוניה של יעלי לא עזרו למחרת הלכו לבית הדין הרבני לפתוח תיק גירושים. הרב ניסה לשכנע את אלי, אולי תנסה שלום בית? אולי תביא את המזוזות נבדוק? אלי היה נחוש אני רוצה להתגרש אמר לו, הרב ראה שאין בידו לאחר שעה של שיחה לשכנע את אלי, אמר לו טוב לכו לפקיד תפתחו תיק. ביישבם ליד הפקיד , הוא ביקש ת"ז כשהגישו אותה ראה הפקיד כי בת"ז הם רשומים עדיין כרווקים, אני מצטער אמר אתם צריכים להחליף את בת"ז לנשואים. יעלי אמרה י ש גדול בלבה יש לה שלושה שבועות לנסות לשכנע אותו שלא להתגרש (בזמנו היה לוקח 3 שבועות להוציא ת"ז לא כמו היום בחצי שעה). אלי לקח את תעודות הזיהוי שלהם והלך למשרד הפנים. הוא חזר הביתה הודיע לאישתו שהתעודות בדרך, מ ה שאלה יעלי איך עשית את זה , סמכי עליי אמר ואכן תוך שעה היו תעודות הזהות מוכנות, יעלי הבינה שאין לה ברירה וכי אלי נחוש בדעתו להתגרש. למחרת שוב הלכו לבית הדין הרבני , בדרך לשם הם פוגשים ת אבי אחיה, ואיתו אבי בן דודתה , אחיה שואל לאן? יעלי עונה לו אתה יודע ל...., אבי בן דודתה נעץ בה עיניים היא לא התייחסה אליו. בערב אלי לקח את חפציו יעלי בכתה כרעה ברך אני מתחננת אל תתגרש ממני בתמורה היא לטפה ממנו מכות והוא עזב את הבית. יעלי הייתה עצובה ובוכייה. יום למחרת דפיקות בדלת, אבי אחיה ואבן דודתה איתו, יעלי המומה לא מבינה את פשר הביקור, אבי בן דודתה(זוכרים אותו) אומר ליעלי שמעי יעלי אני מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, אם את באמת מתגרשת אני מתחתן איתך. אבי חמוד שלי ענתה לו יעלי בציניות , הייתי ילדה נשברת להוריך, הייתי נערה נשברת להוריך, עכשיו אהיה גרושה עם ילדה נראה לך שיסכימו? אני מבקשת ממך לא להציק לי , אני לא מאמינה לך ואל תיטע בי אשליות שווא. ליעלי היה קשה לגור לבד, לכן הלכת לגור אצל סבתה , הסבתא קיבלה אותה אצלה, אולם הן לא הסתדרו ביניהן, הן כל הזמן התווכחו, ונושא הויכוח היה דויד, הסבתא תמיד דיברה בגנותו, ויעלי הגנה עליו בחירוף נפש. כל הזמן הזה בו שהתה אצל סבתה אבי היה בא כמעט מידי ערב ואמר כי כאשר תתגרש הו יתחתן איתה, יעלי לא השלתה את עצמה, כי ידעה שהורי יתנגדו... לאחר כחודשיים בבית הסבתא התייאשה יעלי והלכה לגור אצל אימה שמאמצת, שם הקבלה בברכה, אלה וילדיה עזרו ליעלי עם הילדה , סיפקו לה בית חם, יעלי הרגישה בבית. בנותיה היו כאחיות ממש ליעלי. יעלי שהתה שם תקופה ארוכה, כשאלה לצידה בהליכי הגירושים הכואבים. הקיץ הגיע יעלי חזרה לגור בביתה ושוב פנתה לרווחה כדי להכניס את עדי בתה למעון יום, ואכן העו"ס סייעה לה בכך. מצבה הכלכלי של יעלי היה רע, לא הייתה לא הכנסה, וחץ מבקבוק מים לא היה במקרר שלה כלום. מידי בוקר הייתה לוקחת את בתה למעון, לפחות לילדה יש מה לאכול ולשתות חשבה יעלי, בשעה ארבע הייתה מוציאת את עדי מהמעון וצועדת לביתה של סבתה, צעדת דרך ארוכה ברגל , לא היה לה כסף לנסיעות, סבתה הורגלה לביקורים היומיים, ומיד כשהייתה רואה את יעלי מהשער הייתה מוזגת לה את צלחת האוכל היא ידעה שיעלי לא אכלה במשך היום מהומה, היא הייתה נותנת לה חפיסת סיגריות וכסף לאוטובוס חזרה לביתה, כך נהגה יעלי כל יום. לפעמים היו עוצרים לה אנשים מוכרים בדרך ולוקחים אותה לביתה של הסבתא , דבר שהקל על יעלי את ההליכה הקשה. היו פעמים הייתה מסתחררת יעלי מן ההליכה כיוון שקיבתה הייתה ריקה עד שהייתה מגיעה לבית סבתה. אבי לא הרפה כל אותה תקופה, יעלי ניסתה להתעלם ממנו אך הוא לא נתן לה, יום אחד אמרה לו: אתה יודע מה?! אם אתה אומר שאתה אוהב אותי ואכן תתחתן איתי, ואכן תעמוד כסלע מול הוריך לך אליהם עכשיו ותגיד להם כך: תשמעו יעלי מתגרשת אני מתחתן איתה, אעשה זאת אמר אבי את תראי. והוא אכן עשה זאת, אביו שהבין ללבו אמר אין מה לעשות הוא אוהב אותה וחיכה לה עד עכשיו, אם זה מה שאתה אכן רוצה בני אני אעמוד בדרכיך, אולם אמו התנגדה החריפות (תמיד ידעתי שהיא זו שלא רצתה אותי) בנה עמד על שלו ואמר לה את יכולה לקבל את זה או לא אני מתחתן איתה וזהו. למחרת בא אל יעלי וסיפר לה את מה שהיה, היא הייתה מרוצה, עכשיו היא בטוחה שהיא לא נופלת לתהום כשהיא מתגרשת. יש לה תמיכה וביטחון היא לא תיפול. לקראת סוף הליכי הגירושים שכר דירה אבי בעיר שגר בה, ויעלי הייתה הולכת לישון שם לעיתים, הוא היה מחזיר אותה בבוקר לביתה עד הערב.... אחד מהליכי הגירושים (למי שלא יודע) זה עדות על שמות, צריכים להביא עדים שיעידו על הדמות דל אלי ויעלי ושל הוריהם (בולשיט אם אתם שואלים אותי- כדי שהגט יהיה תקין) , בזמן מתן העדויות התעוררה בעיה בשמו שלי אביה של יעלי היו לו שני שמות, והם רצו לדעת בדיוק איך מכנים אותו ככל שיעלי ניסתה להסביר להם שהוא מכונה בשני השמות הם עמדו על כך כי הוא בעצמו צריך לבוא ולהעיד, יעלי לא רצתה לערב את אביה בכך אך לא הייתה לה ברירה. היא פנתה לאביה הסבירה לו את הבעיה, ונתנה לו את תאריך הדיון, אני אבוא הבטיח לה האב. ביום הדיון, הם מחכים ודויד לא מופיע, כשהגיע תורם להיכנס שאל הרב הבאת את אביך? לא הוא לא בא ענתה, הרב אמר לה כי בלי אביה לא ניתן לעשות כלום. היא ניסתה להתקשר אל אביה אך לא תפסה אותו, היא כעסה דווקא כשאני צריכה אותו הוא נעלם לי אמרה. בסופו של דבר מישהו שהיה באקראי בבית הדין הרבני טען כי הוא מכיר את אביה והעיד על שמו.... יעלי בערב התקשרה לאביה כועסת, אבא לה לא באת? עבדתי ענה לה? אבא אני צריכה אותך, אתה בורח לי והכל בגלל.....סוזי אמרה בלבה. יעלי מאותו יום נתקה קשר עם אביה היא כעסה עליו כי לא היה לצידה בדיוק כשהייתה צריכה אותו הכי הכי. המשך יבוא..... מקווה לחזור יותר מאוחר.

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

סליחה שרשרתי פרק אחד פעמיים..

 

[tiaa1]

3 , אבל מי סופר.....לילה טוב

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

חחח טעות טועים טעינו...

הליכי הגירושין.. אבי ויעלי שמרו על הקשר שלהם בסוד, היחידים שידעו עליו היו אחיה , אחותה טלי והוריו של אבי, טלי הייתה דיי תמימה ואיך שהוא הצליח אלי להוציא ממנה בערמומיות מה קורה עם אחותה, הוא כעס מאוד על כך שיעלי שלא מזמן כרעה ברך ובלבד שלא יתגרש ממנה כבר מצליחה לארגן לה חיים חדשים. הוא הגיע לביתה וכדי להתנקם בה שבר לה את כל אוסף הכוסות המיוחדים שלה שהיו מסודרים במדפים. יעלי נקרעה , ופחדה שיכה אותה שוב (הוא הכה אותה כמה פעמים) היא גירשה אותו מביתה באיום כי תתקשר למשטרה. יצר הנקם שלט בו והוא ניסה המון דרכים, הוא ידע שמשוש לבה של יעלי הי עדי בתה ומצא לנכון שזו הדרך, הוא הלך להתלונן ברווחה כי יעלי מזניחה את הבית ואת הילדה, ואף הציע לעו"ס לקחת אותה לבית לראות בעצמה, יעלי לא הייתה בבית ולו היה עדיין מפתח משלו, כשנכנסה העו"ס ראתה כי הבית נקי ומסודר למשי, אפילו כיסויי הסלון והמיטה היו מתוחים להפליא ,אלי סליחה זה בשבילך לא נקי, אז איך נראה הבית כשהיא כן מנקה אותו, אלי הפסיד במערכה זו. בפעם אחרת פנה אליה כביכול בנועם : יעלי שמעי יש לי הצעה בשבילך, ישנו קבלן "שמן" שלבנו אין ילדים, הוא הציע לי 2 מליון שקל (ישן) תמורת עדי , תתבייש לך אמרה יעלי בכעס, על גופתי המתה אתן את ילדתי, לא אוותר עליה בעד שום הון שבעולם. ביום בו ילדה אותה קיבלה יעלי "סטירת לחי" היא הבינה מה המשמעות של להיות אימא, היא פיתחה שנאה כלפי אימה שלה, איך אפשר למסור דבר כזה פעוט וחסר ישע, איך אפשר לוותר עליו, ומצד שני העריכה את האם האומנת שלה. יום אחד כשביקרה אצל דודתה אימו של אבי, פנתה אליה דודתה: יעלי אני מקווה שלא תעשי לנו בושות, למה את מתכוונת דודה? שאלה יעלי? שלא תכנסי להריון לפני החתונה ענתה, יעלי חייכה חיוך גדול ולא ענתה. בערב סיפרה זאת לאבי, וכיוון שאני "מתה" על אימא שלך אני מפסיקה גלולות לאלתר וכך עשתה. (איזה סיכון מטומטם לקחתי). יום הגט מגיע יעלי כבר הרה בחודש הראשון, אף אחד לא יודע רק היא ואבי. היא מגיעה לבית הדין הרבני בלווי אימה ואימו של אבי. אבי מחליט להתחרט על כך שרצה להתגרש וממציא תירוצים לעיכוב הגט, תחילה קבל על כך שאינו מוכן שהבית יישאר ליעלי, דבר שגרם לוויכוח, הם הוצאו מן האולם עד לקבלת החלטה, אלי אבל כבר חתמת שאתה מוכן אמרה לו יעלי בכעס, התחרטתי אמר, חילופי דברים וכעסים עלו, לבסוף הציעה יעלי אתה יודע מה לא אני ולא אתה, נשאיר את הבית לילדה, היא צודקת אלי אמרה אימו שכבר רצתה להיות אחורי הסיוט, אלי נלחץ לפינה ומחוסר ברירה הסכים, הם שוב נכנסו לאולם ושינו את הסעיף לגבי הבית. לפתע זרק אלי לעבר הדיינים, יש לה חבר, הדיין הביט ביעלי וחזר לאלי ומה שמו שאל? קוראים לו יעקב אמר אלי, הדיין פנה ליעלי: יעלי הוא דובר אמת ? יעלי ידעה מה זומם אלי היא החליטה לשם לו רגל, כן ענתה יעלי, ומה שם משפחתו שאל הדיין? איני יודעת ענתה בגמגום יעלי לא יודעת לשקר, כלומר הוא לא היה ממש חבר שלך מדובר במשהו חד פעמי אמר הדיין, כן ענתה יעלי, אה ויש לה גם חבר בשם אבי אמר אלי הסתובב ליעלי ואמר לה תמותי אין גט, חה חה אלי אכלת אותה אתה עכשיו חייב לתת לי גט אני אסורה עליך הדיין סילק את אלי מהאולם וקרא ליעלי להתקרב אליו, נכון ששיקרת כשאמרת על יעקב כי חשבת שכך תקבלי גט, כן ענתה יעלי, הדיין הורה לרשם למחוק את כל סעיף הבגידה וביקש מיעלי לצאת. יעלי יצאה מן האולם כעס וזעם מציפים אותה, מטומטם זרקה לעברו של אלי, תמותי אין גט ענה לה. יעלי שידעה כי אימה " משוגעת" וכי ניתן להדליק אותה בקלות פנתה לאימהות ואמרה להן, שיהיה לכן ברור אם אני לא מקבלת היום גט אני הורגת את הילדה ומתאבדת, ואכן אימה מיד החלה להשתולל אם יקרה משהו לבת שלי..... שרית הרגיעה אותה , תני לי לטפל בזה אמרה וביקשה להיכנס לדיינים, אני מתחננת בפניכם אמרה תגרשו אותם. כיוון שהנך אלמנה אנו נכבד את בקשתך, אולם היום כבר מאוחר וכתיבת הגט עורכת זמן רב, אני מבטיח לך כי תוך שבועיים הם גרושים. לאחר שבועיים אלי נתן את הגט ליעלי עם דמעות בעיניו, יעלי תפחה לו כל השכם, שטויות אלי יהיה טוב אמרה בישלת דייסה תדע איך לאכול אותה. היא יצאה מהאולם, אימו נישקה אותה ואמרה לה היום זכית במפעל הפיס. יעלי נישקה אותה חזרה אוהב אותך לעולמים אמרה והלכה. יעלי פנתה לכיוון גם השושנים שהבטיח לה אבי..... כבר עוד...

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

נושמים אויר...

גן של שושנים... אבי אכן אהב את יעלי בכל לבו, הוא פינק אותה, לא החסיר ממנה כלום, לקח אותה לאכול במסעדות, והכי חשוב טיפל בעדי כאילו הייתה בתו שלו, הוא היה בבוקר לוקח אותה לגן, מחזיר אותה אחה"צ מאכיל אותה רוחץ אותה, יעלי הבינה שהיא סוף סוף צועדת לעבר האושר הנכסף. הם הלכו לפתוח תיק ברבנות נאמר להם כי עליהם לחכות את שלושת חודשי ההמתנה מהגירושין, והם המתינו. יעלי לא רצתה חתונה מפוארת היא העדיפה משהו צנוע , הם התחתנו בבית כנסת, שהיה בו אולם ושם חגגו את מסיבת הנישואין, אבי לקח אותה לירח דבש , יעלי הייתה מאושרת. הוא היה אבא נהדר לעדי ובעל מושלם בשבילה, באחד מביקורם אצל אימו שמעה האם את עדי קוראת לאבי אבא, א ב א אמרה בהשתוממות, כן אבא ענתה יעלי הרי כל הזמן כשהיית רואה אותי אצל סבתא היית מקניטה אותי ואומרת זו הילדה הייתה צריכה להיות שלא אבי, אז הנה היא של אבי, וכן את יכולה להמשיך לכעוס המשיכה יעלי, הוא רוחץ אותה הוא מטפל בה הוא מפנק אותי, הוא אבא לכל דבר. היא כל כך שנאה את דודתה על כך שלפני שנים הפרידה בינה לבינו שאם לא כך הרבה דברים ועגמת נפש בחייה של יעלי היו נחסכים ממנה. יעלי הייתה מרוצה מעצמה, הוא התחתן איתי גרושה עם ילדה וגם גרמתי לה "לבושה". היא "הכניסה" לחמותה שהייתה יותר חמתה כמו שצריך.... ביום חתונתה אנט הביאה את לירון לחתונה, לירון סיפרה ליעלי עד כמה רע לה בבית המשפחה אומנת, שמכים אותה ומתעללים בה ושהיא לא יכולה יותר, יעלי הבטיחה לה שמיד לאחר החתונה היא תדאג לה. יעלי הלכה לבקר את לירון כדי לראות מה קורה, מיד הבינה את הבעיה, אימה לא פחות ולא יותר פיתחה רומן עם האבא אומן, דבר שהתגלה לאמא ואת כל תסכולה הוציאה על לירון. לירון תתאפקי עוד קצת אני מוציאה אותך מכאן הבטיחה לה. היא פנתה לאימה בזעם איך את מסוגלת לעשות לה את זה, לא מספיק הרסת לה את החיים את ממשיכה, אין לך ולו טיפת בושה או חמלה על ילדייך די תפסיקי תני לנו לחיות.... יעלי פנתה לרווחה ושוב אותו עובד סוציאלי, אתה מוציא את אחותי לאתר משם, ולא רק אלא שהפעם אתה נותן אותה לי, יעלי אל תכעסי עליי אמר אני אבדוק מה קורה ונראה לאן ממשיכים. בינתיים הכירה אנט את עמי, היא החליטה לגור איתו ובאמת להפסיק עם השטויות, בלבה של לירון הייתה תקווה שאם אכן כך אימה תוכל לקחת אותה לגור איתה כמו שהבטיחה לה, מיד הוברר לה שהיא טועה, יעלי לא כל כך אהבה את הבחור, אך עם זאת חשבה אם הוא זה שיגרום לה להפסיק עם השטויות אולי נזכה לאימא סוף סוף. יעלי ילדה בת מקסימה שוב בלידה קלה, תחילה חשה יעלי שכשתיוולד בתו של אבי הוא יזנח את עדי לטובתה, חשש זה נתבדה מיד אבי אהב וטיפל ופינק את עדי באותה מידה ואף יותר. הם כבר היו משפחה, אבי המשיך לפנק את יעלי באותה מידה כמו בהריון, אז הבינה כי זכתה לאהבת אמת, בהריון הייתה משגעת אותו בא לי על זה ועל זה.... והוא היה מביא לה את כל מבוקשה, פעם אף נסעו לשוק בת"א כי התחשק לה לגויבה שלא מצאו בשוק שלהם. הילדה הייתה היפוכה הגמור של עדי יותר מידי שקטה, אוכלת ישנה. היא לא שאבה הרבה כוחות מיעלי, ויעלי הייתה מרוצה על כך. יעלי ביקשה מאבי כי היא רוצה לגור בעיר שלה, אני רוצה להיות קרובה למשפחתי הם צריכים אותי אמרה. אבי הסכים והם עברו דירה. יעלי שראתה כי העו"ס לא עושה כלום עם לירון, החליטה לקחת את העניינים לידיים, כשבאה אליה לירון, אמרה לה יעלי מחר את מודיעה לאימא אומנת שלך שאת לא נשארת שם ואת בורחת לפה, לירון הסכימה וכך עשתה. לירון חשה אך יעלי נטעה בה ביטחון שממנה היא לא הולכת, יעלי הודיעה לעו"ס שלירון אצלה ופה היא נשארת וכדאי מאוד שיעשה את הטיפול בלירון באופן מידי, היא הציבה לו עובדה ולו לא הייתה ברירה אלה להסכים. לירון עברה לגור אצל יעלי. המשפחה גדולה, מלאת חום והאהבה. יעלי גידלה את ילדיה בנחת ובשלווה, החיים האירו לה פנים. *********** אלי הגרוש שלה בא לעיתים לבקר את עדי, היא ביקשה והעדיפה לשמור איתו על יחסים טובים ושלווים למען בתה אך, הוא בינתיים נגרר לסמים כבדים והביקורים שלו הלכו והתמעטו , יעלי הייתה לוקחת אותה לבית סבתה, היא רצתה שעדי תמשיך בקשר עם דודיה ועם אביה שבעצם אהבו אותה מאוד. אבי לא אהב את מה שיעלי עושה הוא שנא את אלי ולו בשל כך שרצה למכור את בתו, יעלי הסבירה לו שהיא כילדה להורים גרושים לא תיתן לבתה לחוות את מה שחוותה היא ומן הראוי שעדי תהיה בקשר חם עם אביה למרות הצריכה שלו לסמים. וכך נוצר בין אלי ויעלי קשר שלא ניתן היה להגדירו, היה זה קשר חברי וטוב שגרם לעדי לנחת. בינתיים הכיר אלי בחורה איתה התחתן. בדיעבד ידעה יעלי שהוא נישא לה בשל כספה, היה לו צורך בכסף לסמים והיא כאילו נפלה עליו משמיים, והוא אכן בעקביות בזבז את כספה , לה לא היה איכפת היא אהבה אותו מאוד, הייתה מוכנה להקריב הכל למענו, אולם מדובר באישה וולגרית, חסרת נימוס ופה ללא מעצורים. היא ניסתה להרות אך לצערה לא הלך לה, כמה נסיות מבחנה עלו בתוהו, אלי היה מקניט אותה בכך שלו יש ילדה ולה לא , היה עושה דברים שמעצבנים אותה כמו להרשות לעדי לטייל דווקא כשהיא שוטפת דבר שהוציא אותה מדעתה, כמו לפנק את עדי ממש מולה דבר שלא עשה לה עצמה, היא נטרה טינה לעדי, יעלי לא כעסה עליה למרות שעדי התלוננה על יחסה המגעיל אליה, יעלי הבינה את כאבה שלה אין ילדים בשבילה, אל תדאגי אמרה לה יעלי אני אברך אותך כל יום עד שתצליחי להרות ויהיה לך ילד משלך. ויעלי אכן כל יום שישי כשהדליקה נרות שבת התחננה לאלוקים שייתן לה ילד, ואכן הנס קרה והיא הרתה וילדה בת. עד היום היא עדיין נשואה לו ויש להם עוד בן ובת, אישתו לא שוכחת ליעלי את טוב לבה, ותמיד מזכירה לה: את היחידה שהבנת את כאבי ועל זה אני אוהבת אותך, היחסים בין השתיים היו חבריים, בעצם עד היום. היא גם החלה מתנהגת אחרת לעדי, היא לא שנאה אותה, אפילו אירחה אותה בביתם בסופי שבוע , יעלי ידעה שזו תהיה התוצאה כשתהיה לה בת משלה.

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

ועוד...

אכן גן של שושנים, אך לא הכל וורוד בחיים.... חלפו להן שנתיים, יעלי הרתה שוב , עדיין מטפחת את ילדיה ואת ביתה. היא החלומות שלה חלמה על עתיד מזהיר ללירון, היא השיקה בה שתלמד, שתהיה מנומסת, דברים שהיו קשים ללירון, היא גדלה בתנאים אחרים אצל אימה, היא עשתה כל העולה על רוחה בלי גבולות, לא הייתה מחויבת להכין שעורי בית אימה הכינה לה אותם במקומה, יעלי לא הבניה את קשייה של לירון, היא ניסתה לשנות אותה בבת אחת, להקנות לה הרגלים חדשים ושאיפות והיא כולה בת 10, לירון החלה להתמרד, היה לה קשה לקבל את כל התנאים והגבולות, וכמה שיעלי הסבירה לה שזה לטובתה זה לא עזר. עם זאת מעולם לא התחצפה, מעולם לא הרימה את קולה, היא כיבדה את אחותה מאוד. יעלי הרעיפה עליה אהבה כמו על ילדה שלה, אבי לא כל כך, תמיד התלונן מדוע עשתה כך? למה לא עשתה את זה כמו שצריך? ותמיד היה "יורד" על לירון... לירון הייתה קטנה מידי כדי להבין מה אחותה שואפת בשבילה, יעלי לא ידעה איך מתמודדים עם ילדה שעברה גיהינום בחייה, יעלי פנתה לעזרה ברווחה ושם נאמר לה דבר אמיתי, לך יעלי היה בסיס טוב במשפחה האומנת שלך, הם הקנו לך ערכים, דאגו לצרכייך, לירון לא מכירה צורת חיים כזו, הבסיס שלה פגום מהיסוד וצריכים לעבוד איתה לאט. למרות שיעלי הבינה את מה שאמרה לה העובדת סוציאלית היא בכל זאת התעקשה לגדל את לירון לילדה מוצלחת ולמופת, לירון כמובן לא הבינה אם אחותה כל כך אוהבת אותה ודאגה לה כל החיים למה היא כה נוקשה איתה, יעלי ניסתה להסביר לה אבל לירון לא הבינה. גם כלנית הייתה בקשר עם יעלי ולירון, היא באה לבקר אותם לעיתים. (יעלי לא הפסיקה להיות אימא של כולם). טלי בינתיים השתחררה מהצבא, הכירה בחור נחמד, היא באה ליעלי ושאלה אותה מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולכת? תני לי לחשוב טלי אמרה לה יעלי. ואז הבזיק במוחה רעיון, יש לי אמרה לה, שמעי בבה (כך הם קראו לאבא אומן שלהם) גר לבד עצוב ורע לו שהוא לבד בואי נלך לבקש ממנו שתגורי איתו הציעה יעלי, הרעיון מצא חן בעיני טלי נלך השבוע אמרה יעלי בינתיים תישארי אצל סבתא. עברו יומיים טלי באה לביתה של יעלי , עם פנים לבנות כשלג, יעלי בבה נפטר.... מ ה ענתה יעלי איך מה למה???? דווקא עכשיו חשבה. הן רצו יחד לבית שלא היה רחוק מביתה של יעלי, הן פספסו את הלוויה ומצאו את בנו ודודיו יושבים שבעה. הן התיישבו ליד הבן שהיה להם כאח, חיבקו אותו והחלו לבכות בכי כואב ומר עוד אבדה אמרה יעלי לעצמה בכאב, השבעה עברה בכאב רב, התברר שהוא חלה "במחלה" והיא פשוט גמרה עליו מהר מידי. כשהועלה הרעיון שטלי רצתה לבוא לגור עימו אישתו של הבן אמרה לה רעיון מצוין, אנחנו נפנה למשרד השיכון, ונגיד להם שאת חיית איתו ושיתנו לך את הבית לגור בו כיוון שאין לך לאן ללכת. ואכן לאחר הליך מסוים קיבלה טלי את הבית, הם השאירו לה את כל הציוד, טלי עברה לגור שם והחבר שלה הצטרף אליה. כשהייתה יעלי בחודש רביעי מת אביו של אבי בהפתעה, ההלם הכה בכולם, יעלי בכתה כלא מאמינה אם היה מישהו במשפחתו של אבי אותו אהבה ולו עשתה כבוד היה זה אביו. (עוד אבדה ובזמן קצר) במשך השבעה כל בוקר נסעה יעלי לביתם של האבלים, עזרה בבישולים, בשטיפת כלים, כל יום וכל היום עמדה וטרחה, היו אלה ימי גשם קרים. יעלי חלתה מיד עם תום השבעה בדלקת ריאות אף אחד מבני משפחתו לא אעז אפילו לשאול בשלומה דבר שחרה לה מאוד, למרות כל שבת במשך השלושים הייתה מתלווה לאבי למשך השבת בבית אימו. שבת אחת לירון ביקשה להישאר אצל טלי לשבת יעלי הסכימה לה. באותה שבת באה אימה עם בן זוגה לחיים, ומשהו הציק ליעלי כל אותה שבת, משהו לא נראה לה אצל אימה ובן זוגה , יעלי לא ידעה מה בדיוק מפריע לה. היא גילתה זאת במוצאי שבת כשחזרו הביתה, טלי ולירון סיפרו לה כי ביום שישי הייתה לירון אצל אימה, ועמי ניסה לנגוע בה, לירון נרתעה והוא אמר לה אל תפחדי והושיט ידו לנגוע בשד שלה, לירון נבהלה וצרחה לאימה, אימה שמעה את הצווחה וקמה, הוא נוגע בי אמרה לה, היא משקרת לא עשיתי לה כלום טען עמי, לירון התקשרה מיד לטלי שתבוא לקחת אותה, הן גם סיפרו שהגישו תלונה במשטרה. לירון סיפרה שלא פעם הוא פתח את דלת השירותים כשהייתה שם , אוי סליחה לא ידעתי שאת שם היה אומר לה, יעלי נטרפה מכעס, היא התקשרה לאימה והטיחה בה את ההאשמות, אימה שיחקת אותה תמימה ושאינה יודעת על מה היא מדברת, את זה נראה במשטרה אמרה לי יעלי וטרקה את הטל', עכשיו אני מבינה למה כשראיתי אותם משום מה הרגשתי שמשהו לא בסדר. בחקירה במשטרה סיפרה לירון את שאירע, עמי הכחיש, אנט העידה נחרצות הילדה משקרת אני הייתי בבית, לא היה ולא נברא, היא סתם רוצה לסכסך ביני לבין החבר שלי. התיק נסגר. איך את מסוגלת לגונן על גבר ולא על הבת שלך, אני שונאת אותך ולעולם לא אסלח לך על זה שהרסת לכולנו את החיים. אמרה לאנט אותה כבר לא כינתה אימא, היא החליטה שהיא אינה ראויה יותר לכינוי אימא כי היא אינה כזו. המשך יבוא...

 

[gunaama1]

מדהים כמה החיים מלאים במכשולים

יעל אני מחזקת את ידייך מאוד כואב לי לקרוא את סיפורך

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

תודה מתוקה../images/Emo24.gif

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

התגעגעתם?? חזרתי..

החיים ממשיכים יעלי חשה כי הנה הגיעה לחיים שלהם שאפה כל חייה, בעל אוהב, מפנק ומעניק, בית חם ילדים מקסימים. יעלי הייתה מסונוורת מאהבתו של בעלה אליה, כל כך מסונוורת עד שלא שמה לב כי זה בא על חשבון הילדים . היא המשיכה לתת להעניק אך הוא לא, בשבילו רק יעלי הייתה קיימת. לקראת סוף ההיריון, לירון אחותה שברגישה שאינה יכולה עוד, קמה וברחה מן הבית, היא הלכה למי שאימה אמרה לה שהוא אביה, יעלי שלחה את אבי להחזירה, אולם, בני המשפחה שהיו עבריינים לא נתנו לו לקחתה בחזרה, יעלי בכתה כל הלילה, הילדה תיהרס שם, היא הולכת לאיבוד..., אך לא היה בידה להחזירה. לירון לא שמרה איתה על קשר, ויעלי לא נותרה ברירה אלא להשאיר את הטיפול למשרד הרווחה. יעלי ילדה בן יפיפה,והייתה עסוקה כל כולה בגידול ילדיה, ובטיפוח בית חם אוהב. אחותה טלי התחתנה עם חברה לחיים והחלה לבנות חיים משלה. אבי אחיה התדרדר לסמים מזה זמן רב, יעלי הגיעה להבנה כי אינה יכולה לתקן את כל מה שאימה הרסה ויש דברים שמעבר ליכולתה. אבי משכנע את יעלי לעבור דירה , איני סובל את העיר הזו אמר לה, בואי נגור במקום אחר נבנה לנו חיים, היא לא ידעה שמטרתו הייתה להרחיקה מכל מי שהיא אוהבת. יעלי הסכימה מהסיבה שרצתה אף היא לקחת מעט פסק זמן מהמרוץ בו הייתה עד כה. למרות, יעלי לא הפסיקה לשמור קשר עם אחיה , טלי לא כל כך הסתדרה עם בעלה החדש, יעלי ידעה להנחות ולייעץ לה כיצד לפעול לתכנן את חייה שיהיו טובים, כלנית באה לבקרה והן שמרו על קשר. עם כל זאת התמודדה יעלי יפה, ואז ניחתה עליה המכה – לירון, היא נלקחה למוסד סגור, ע"י צו של שופט, לאחר בירורים הסתבר לה כי אנט חתמה בבית המשפט שהיא מסכימה שייקחו את לירון לשם, יעלי מיד פנתה לרווחה, ועמדה על כך שיוציאו את לירון משם, זה מקום לעברייניות טענה לירון לא עבריינית. בינתיים הוחלף ללירון עובד סוציאלי, הוא הבטיח ליעלי שיעשה כל מאמץ להוציאה משם ולארגן לה מסגרת מתאימה. יעלי כל אותו הזמן הייתה בקשר באשר לנעשה, לאחר חודשיים אכן הוצאה משם לירון , והיא התקבלה למעין פנימיית בנות בצפון, היא חזרה ללימודים, בהם הצליחה מאוד, היא באה לביקורים ויעלי אף היא ביקרה אותה, הן שמרו על קשר. אבי ביקש מיעלי כי הוא רוצה להיגמל וכיוון שהיא גרה מחוץ לעיר הוא רוצה לעשות זאת בביתה ובעזרתה, יעלי כמובן הסכימה (מה לא תעשה למען אחיה), למרות שידעה כי הדבר יגרור מצבים לא נעימים (קריזים ותופעות לוואי) אותם יעבור לנגד עיניהם של ילדיה. אבי עבר את הגמילה הפיזית, תוך כמה שבועות, וכשהרגיש חזק דיו החל לעבוד. לאחר תקופת מה חזר לגור אצל סבתם. הגמילה לא החזיקה מעמד זמן רב, ואבי שוב חזר להשתמש בסמים. המצב הכלכלי של יעלי ואבי מתערער, יעלי מתמודדת מצב כלכלי לא ישבור אותה זה יכול לקרות בכל בית. מה שהכי חשוב כרגע ליעלי הם ילדיה עליהם גוננה כמו אימא אווזה. את המעט שהיה השקיעה רק עבורם. בעלה לא אהב את אהבתה הגדולה לילדיה , הוא רצה אותה רק בשבילו, כשהמצב החמיר יעלי ביקשה לחזור לעיר הולדתה, אני רוצה את משפחתי לידי טענה, גם הסבירה כי יש להם שם בית וכי אין צורך לשלם שכ"ד דבר שיחסוך להם. הם חזרו לבית שלהם, אבי לא ממש השקיע כדי להציל את המצב, יעלי החליטה כי היא תעשה זאת, בנה היה כבר בן שנה היא הכניסה אותו לפעוטון, ויצאה לעבוד. היא עבדה בעבודות פיזיות קשות, כמו ניקיון בתים, טיפול בקשישים, ובנוסף הייתה אימא במשרה מלאה, הכל רק שלא יחסר לילדיה כלום. אבי אילץ אותה לוותר על חסכון שצברה עבור ילדיה לטובת החובות שצבר, כאב לה קלות אך המשיכה להיות חזקה. אבי שראה שיעלי מתמודדת עם המצב, חזר גם הוא לעבוד באופן יותר קבוע, ואכן המצב בבית החל להתאושש. אך לא לתקופה ארוכה, אבי שוב זלזל בעבודתו, צבר חובות גבוהים (הוא היה עצמאי בתחום הבניה), כל הכנסתה של יעלי הספיקה לכלכלה, להוצאות השוטפות ולצורכיהם של הילדים כגון ביגוד והנעלה.. אט אט החלו להגיע פקודות מאסר בגין החובות של אבי, חלק מהחובות היו גם על שמה של יעלי כיוון שהשתמש בשקים שלה שחזרו החוסר כיסוי, פקודות מעצר הגיעו גם לה. למזלם יעלי הכירה את השוטר שעסק בתחום וכל פעם נתן להם שהות לארגן את הכסף עבור הפקודה, כדי למנוע מאסר. כך הם הצליחו לשרוד, יום אחד בא שוטר אחר ועמד על כך שהוא עוצר את יעלי, יעלי התחננה בפניו תן לי חצי שעה, משום מה השוטר היה עקשן ויעלי נעצה, היה זה עבורה דבר משפיל וכואב גם יחד. אבי ארגן מבני משפחתה את הכסף ואכן שחרר אותה תוך חצי שעה, יעלי הפצירה בו כי חייבים לעשות משהו, אי אפשר להמשיך כך. הם פנו לבית משפט שם פרסו להם את החובות לתשלומים. מי שנכנס לביתם לא ידע מהו באמת מצבם הכלכלי שכן יעלי לא החסירה כלום, הילדים לא צריכים לדעת שאנו שורדים בקושי רב, אפילו מחשב היה להם (ואני מדברת על לפני 14 שנה) יעלי המשיכה לעבוד בעבודתה ששאבה ממנה המון כוחות, ודרבנה את אבי לעשות כמוה, אף איימה עליו כי לא תוכל להמשיך לחיות כך, אבי פחד לאבד את יעלי, לכן לקח גם הוא את עצמו בידיים והחל לעבוד ברצינות. החיים אכן השתפרו, ויעלי נשמה לרווחה. הילדים מעט גדלו, בשכונה גרו סוחרי סמים, דבר שגרם להרבה נרקומנים להגיע לשכונה, יעלי לא רצתה שילדיה יחשפו למראות האלה, היא החליטה כי עליהם לעבור דירה, היא שכרה את ביתה, והשכירה בית גדול באזור חדש בעיר. המצב הכלכלי השתפר מאוד, יעלי הרשתה לעצמה לעבוד פחות קשה. היה לה יותר זמן, היא התנדבה בביה"ס של הבנות בגן של הילד, היא שאפה להיות אימא הכי הכי ואכן הצליחה, המורות הגננת פירנו לה עד כמה היא מיוחדת ועד כמה היא משקיעה, זה רק דרבן את יעלי לתת יותר ויותר. כבר המשך..

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

המשך

השושנים הפכו לקוצים.. אבי לא אהב את העובדה שיעלי נותנת את כל כולה לילדים, הוא השקיע בה הכל, והיא החזירה לו מעט ולידים המון, הוא פשוט קינא בילדיו שלו עד כדי שנאה, הוא היה מכה אותם באכזריות, מתנהג אליהם לא יפה. יעלי לא אהבה את התנהגותו לילדים וככל שהתאכזר אליהם כך היא יותר גוננה עליהם, היא אף איימה עליו שאם ימשיך להכותם היא תפנה למועצה לשלום הילד, והם ידאגו לטפל בו, האיום הפחיד את אבי והוא הפסיק להכותם, אך תמיד היה בתחרות מתמדת איתם על לבה של יעלי. ושוב החל לזלזל בעבודתו כבד שבוע ישב חודש... שוב חובות, שוב עיקולים, שוב תסכולים. כל פעם לקחו טלוויזיה יעלי דאגה לקנות חדשה. הילדים לא יישארו בלי . מנהלת ביה"ס של הבנות שאהבה את יעלי והן נעשו חברות, ראתה את מצוקתה הכלכלית של עלי והציעה לה: את פה כל היום בהתנדבות, אני רואה את הכשרון שלך, ואת הגישה המיוחדת שלך לילדים, מה דעתך לעבוד כאן בבית הספר גם תהיי קרובה לילדייך, תמשיכי לתת, וגם תקבלי על זה שכר, תתחלי כממלאת מקום כמו הרבה מורות כאן אחר כך אציג את כישוריך למפקחת ואתן לך תפקיד קבוע. יעלי שמחה על ההצלחה והחלה לעבוד בבית הספר , בחופשות הגדולות המשיכה לעבוד יעלי בניקיון בתים, היא דאגה לפרנסת הבית. ואבי בשלו עדיין צובר חובות, יעלי מרגישה שלא איכפת לו, אבל היא בשלה עובדת מתפקדת כאימא, מעלימה מילדה את מה שקורה בבית. מיותר לציין שמצב זה גרר הרבה מריבות בין הזוג. כמעט כל יום ביקרו בביתם מעקלי הוצאה לפועל בלווי שוטרים, יעלי לא נשברה עד שיום אחד הייתה עם ילדיה בלונה פארק, ובנה ראה שוטר והתכווץ כולו, אימא שוטר אמר לה, אל תפחד בני הוא פה לשמור עלינו הרגיעה את הילד, אך הדבר גרם לה להגיע להחלטה שזהו עד שהדבר פוגע בילדים היא לא מוכנה לסבול את זה. היא העמידה בפני אבי עובדה או שאתה לוקח את עצמך בידיים או שמתגרשים, אני הבאתי את הילדים האלה לעולם כדי להעניק להם שלווה ואושר ולא כאב וסבל. אבי אכן נבהל אך לא התאמץ מספיק המצב נמשך כמו שהוא, הוא גם רמז ליעלי בכל מיני צורות שמגירושים היא רק יכולה לשכוח. יום אחד מגיע אבי הביתה ומודיע ליעלי כי הוא מכר את הבית שלה, וכי עליה רק ללכת לחתום על המסמכים. יעלי זעמה עליו, איך אתה עושה דבר כזה הרי נישאר ללא קורת גג, יעלי הסביר אבי, גם כך לא שילמנו משכנתא הרבה זמן ויש חוב גדול על הבית, וחוץ מזה אני ואת לא מצליחים לקבל משכנתא כזוג כי אנחנו לא מוכרים כמחוסרי דיור, בבנק אמרו לי שלא אוכל לקבל את זכאותי רק אם אמכור או אהיה גרוש . בלב כבד חתמה יעלי על המסמכים והבית נמכר כיוון שאכן הרוב הלך למשכנתא, נותר בידה מעט כסף מהמכירה. יעלי החליטה שהיא חייבת תכנית איך יוצאים מהמצב הזה?! היא פנתה לאבי ברכות כפי שרק ידעה והציע לו שמע אבי יש לי רעיון איך מצילים את המצב, כיוון שרוב החובות על שמך , ואנחנו כרגע מחוסרי דיור, כל שנה עוברים דירה כי לא מצליחים לשלם את דמי השכירות, דבר שמכביד על כולנו, עלה במוחי שאולי נתגרש ב- כאילו, כשיבואו מהוצאה לפועל אראה להם מסמכים כי אינך גר איתי ואנחנו גרושים ל יקלו לי בגללך, וגם תוכל לממש את הזכות שלך במשרד השיכון. וכמובן נמשיך לחיות יחד, ואל תשכח שגם תהיה לי קצבה מביטוח לאומי כחד הורית, כך שתהיה לנו עוד הכנסה נוסף לעבודתי. הרעיון קסם לאבי, יעלי שמחה והם החלו בהליכי הגירושים, כיוון שאבי היה בטוח שהכל משחק כל ההליך הלך ללא בעיות. יעלי אכן קיבלה קצבה מביטוח לאומי וגם עבדה היא הרגישה הקלה. לקראת סוף ההליכים היא הבהירה לאבי כי הוא חייב לצאת לתקופה מהבית, כי אם יבואו מהוצל"פ או חוקר ביטוח לאומי יארו שהוא אכן לא חי עימה, ואחרי שיירגעו הרוחות הוא יחזור, אבי "אכל" את הפיתיון ויצא מהבית. יעלי נשמה לרווחה. ביום הגט בהירה לו שמבחינתה זה לא היה משחק וכיוון שכל החודשים האלה לא עשה ולו מאמץ קטן לשנות את המצב הכלכלי שלהם וכי סמך על הכנסותיה בלבד היא מעונינת לממש את הגט. אתה בטחת לי גן של שושנים אמרה לו אבל אף פעם לא אמרת לי שיש יותר קוצים מאשר שושנים..... אחזור מחר...

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

תרגיל והיפוכו...

תרגיל והיפוכו.. אבי כעס על "התרגיל" שעשתה לו יעלי אך הבין שאין לו ברירה והוא חייב ללכת. יעלי המשיכה לעבור, לטפח את ילדיה , היא לא נשברה היו בה כוחות על להמשיך הלאה, יש לה ילדים יש לה אחריות היא חייבת לשרוד. עברו להם מס' חודשים, לילה אחד חוזרת יעלי מבילוי, ובמקום שמרטפית מוצאת את אבי בביתה יושב ומחכה לה, יעלי המומה שואלת לפשר הדבר, אבי בוכה ומתחנן שאינו יכול לחיות בלעדיה, מבטיח להשתנות ונסות יותר, יעלי מניחה לו לישון בביתה, נדבר על זה מחר אמרה לו. למחרת אבי הביע צער רב על מה שעולל, ביקש עוד הזדמנות אחת, יעלי לא ממש רצתה אך חשבה בלבה שאולי אכן אבי יבין שהיא רצינית וייקח את עצמו בידיים. אבי אכן אהב את יעלי אהבה חזקה, היא הייתה עבורו כל עולמו, הוא פינק אותה במתנות, בבגדים, אפילו ארוחות שהגיש לה עד המיטה. הוא עבד, ונתן ליעלי את הכספים שתשלם עבור כל החובות שצבר על שמה, הוא גם לווה משני בנקים הלוואות גדולות לכיסוי החוב שם, וטלי אחותה הייתה אחת מהערבים להלוואה, טלי הייתה נשואה אימא לילדה היא עובדת בעלה עובד, החיים שלה מבחינה כלכלית היו טובים, היא רצתה לעזור לאחותה ולו כדי להחזיר לה על מה שעשתה ועושה למענה. מידי פעם הגיעו מהוצל"פ יעלי הציגה את תעודת הגירושים והם הניחו לה. כל עוד לא לקחו לה דבר מהבית לא היה איכפת לה. כיוון שלא חששה יותר מעיקולים הרשתה לעצמה לקנות מוצרים לבית, היא רכשה לילדים טלוויזיות לחדרים, מכשיר וידאו, מערכות סטריאו לילדים ועוד... הילדים תמיד היו לבושים במיטב הבגדים וההנעלה, לא חסר להם דבר, הן מבחינה חומרית והן מבחינה נפשית יעלי העניקה להם מעל ומעבר, החברים שלהם קינאו על החיים היפים שלהם, ועל האימא שבכל הזדמנות זכתה בעוד תעודת הוקרה מבית הספר, על פעולותיה למען ילדיה. יעלי ראתה תקופה של שקט ושלוה יחסית והייתה מרוצה מחייה. התלמידים בבית הספר אהבו אותה, המורים, מנהלת בית הספר הייתה חברה טובה שלה, וכיוון שהייתה כל כך טובה מזכירת בית הספר הציעה לה לעבוד במקומה ביום החופשי שלה, יעלי הסכימה לעבוד ואף שמחה אע"פ שקשה היה לעבוד כל ששת ימי השבוע, היא אהבה את העבודה ולכן לא היה איכפת לה. היא גם ידעה יפה כיצד לארגן את חייה כך שזה לא יפגע בקן המשפחתי שלה. אבי לא ממש אהב את "התהילה" שקוצרת יעלי, הוא העדיף אישה כנועה שתהיה תלויה בו, ולא אישה עצמאית שיכולה להסתדר גם בלעדיו, כל הזמן קונן בו הפחד שהיא יום אחד תעזוב אותו. הוא החל שוב לזלזל בעבודתו, לא שילם את תשלומי ההלוואה שלווה מהבנקים, ובלי שיעלי תרגיש הביא אותם שוב למצב של קושי כלכלי, יעלי לא הבינה עדיין מה גורם לאבי לחזור שוב ושוב על דפוס התנהגות זה, הוא היה משכנע אותה שעושה זאת ללא כוונה, שלא הולך לא שהוא חסר מזל. ותוך כדי "רכש" את לבה באהבתו הגדולה אליה ובפינוקים שלו. מכתבים החלו להגיע לערבים , טלי אחת מהם, טלי פנתה ליעלי ואמרה לה יעלי תעשי משהו אם בעלי ידע הדבר יגרום לסכסוך ביני ובינו, היות ויעלי הייתה המפרנסת היחידה היא לא יכלה לעמוד בכל התשלומים, כולל שכ"ד (הם נאלצו לעבור כמעט כל שנה דירה כי תמיד פקששו בתשלומים). טלי האשימה את יעלי בכך שאבי גרם לה לבעיות, באיזה שהוא שלב טלי סיפרה לבעלה, והם נאלצו לשלם את חלק היחסי שלהם בהלוואות, דבר שגרם לטלי ויעלי להסתכסך, הן לא דיברו שנתיים בשל כך, דבר שהעציב את יעלי מאוד. יעלי נשברה, הקשר שלה עם טלי היה חזק מידי מכדי לקרוע אותו בצורה כזו. יעלי מבינה שאבי חסר תקנה, ושכל אהבתו אליה אינה שווה את הייסורים שהיא עוברת איתו, היא בונה והוא הורס, דבר שחזר על עצמו בשיטתיות . אבי מבחינתו ניסה להצדיק את מעשיו שאחד שלא אשם במה שקורה, אין עבודה, השוק חלש וכו'. יעלי מבחינתה ממשיכה להיות חזקה ולו למען ילדיה. בתקופה מסוימת אבי מציע לגיסו שותפות בעבודה, הגיס שגם היה מחוסר עבודה ומצבו הכלכלי היה בכי רע הסכים. הגיס היה איש חזק ויציב, הוא ידע יפה לנהל את העניינים, ועבודה בשפע החלה לזרום. מהר מאוד הם הצליחו להרוויח המון כספים ושתי המשפחות נשמו לרווחה. יעלי ראתה ברכה בגיס הזה שבא והציל את המצב, המצב הכלכלי השתפר ללא הכר, המצב בבית היה טוב כפי שמעולם לא היה, הבית היה מלא שמחת חיים. יעלי הרגישה שאכן היא ואבי עלו על דרך המלך, שמכאן הם יהיו במצב של עלייה בלבד, ואכן כך היה. תקופה ארוכה רואה יעלי כי אכן המצב רק הולך ומשתפר, יחסיה עם אבי אף הם משתפרים, ובכלל החיים פתאום יפים. היא מחליטה להביא עוד ילד לעולם, היא מציעה זאת לאבי והוא שמח על כך, מזה שנים הוא רוצה עוד ילד אבל יעלי סירבה. ואכן יעלי נכנסת להריון, כולם בבית מאושרים על התינוק שיגיע, הם עוברים לבית יותר גדול, אך יעלי פתאום מבינה שהיא עשתה טעות, עד שסוף סוף נשמה לרווחה, עד שאפשר לחיות ללא דאגות , הילדים גדולים יש קצת יותר מרחב מחיה, היא חשבה שזו שטות להביא עוד ילד כל כך מהר, אך את הנעשה אין להשיב. דבר אחד לא השתנה אבי עדיין קינא בילדיו שמקבלים את רוב תשומת לבה של יעלי, ועדיין היה בתחרות מתמדת איתם. המצב הכלכלי השתפר אך אופיו לא, הוא נהג להקניט את הילדים בשמות גנאי, הוא הכה אותם לעיתים רחוקות אך כל פעם זכה למנת התקפה מצד יעלי, עד הילדים שלי הייתה אומרת לו. הילדים גדלו, הם לא ממש ידעו את כל התלאות שעברה יעלי , היא הסתירה מהם עד כמה שיכלה, היא דאגה שיחיו בעולם שכולו רק חום ואהבה וללא מחסור. בקיץ נולדה התינוקת שהביאה אושר נוסף למשפחה, הילדים שהיו כבר גדולים עזרו בגידולה כולם היו כרוכים סביב הילדה הקטנה. ועוד פלא אבי ממש מאוהב בילדה הזו. יעלי שמחה על כך שהנה הגיעה ילדה שהצליחה לקחת מאהבתו של אבי אליה. הילדה הקטנה הסבה אושר ועניין למשפחה. המשך יבוא....

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

מעט רקע..

קצת רקע על מה שקרה סביב.. לאחר גירושי מאלי לא דיברתי עם אבי דויד כ- שלוש שנים, במשך זמן זה נולדה בתי השניה, הוא שאל והתעניין בי כל הזמן, שנינו רצינו לחדש את הקשר אך לא ידענו איך. כשנולד בני אבי בעלי הזמין אותו לברית והוא בא, כך השלמנו . הקשר חזר להיות אוהב ואדוק לא לפני שאמרתי לו עד כמה כעסתי שלא היה לצדי כשהייתי צריכה אותו, תשובתו הייתה לא יכולתי לראותך מתגרשת, ולראות אותי סובלת כן שאלתי, לא ידעתי עד כמה טען והביע את צערו. מאז ואילך הקשר שלנו הלך והתהדק והוא היה שם בשבילי כל זמן שהייתי צריכה אותו. עם אימי לא דיברתי כ- שבע שנים, כשהייתי הרה בבתי הקטנה נפטר דוד אהוב שלי, אני במשך כל השבעה עד השלושים הייתי שם יום יום כדי לעזור ולתמוך, לא הייתה ברירה והשהות עם אימי גרמה לכך שנשוב לדבר. אך רגשותיי אליה לא השתנו, עדיין כעסתי עליה על מה שעוללה לנו... אלי הבעל הראשון שלי – נגמל אף הוא מהסמים, יש בינינו קשר טוב, הוא עוזר ותומך מתי שרק צריך, הוא מתארח אצלי באופן חופשי, הוא ואישתו שמעריצה אותי מאוד, נולדו לו עוד שני ילדים, אך הוא עדיין פוזל החוצה לעבר נשים אחרות ובוגד בה חופשי אופי שטבוע בו ואינו יכלו לשנותו. החיים הזוגיים שלהם לא סוגים בשושנים, אך היא אישתו כל כך אוהבת אותו שמוותרת לו על מעשיו. עדי מבחינתה מרוצה מהקשר הטוב , היא מרוויחה שני אבות. אבי אחי - ממשיך להשתמש בסמים כשמידי פעם הוא עובר גמילה זו או אחרת, אך ללא הצלחה. הוא מתחתן, ולאחר שלוש שנות נישואים הוא פונה אלינו בבקשה שנעזור לו להיגמל, הפעם מבטיח זה יצליח, כולנו נרתמנו למענו, עברנו איתו את הגמילה הפיזית והנפשית, דבר שארך כמה חודשים. כמתה הוא קיבל: אישתו נכנסה להריון אחרי כמה שנים של ניסיון כושל. נולדה להם בת מקסימה, אישתו שהתה אצלי תקופה אחרי הלידה כדי שאעזור לה ואלמד אותה . היום הוא כבר לא משתמש בסמים זה כבר 10 שנים, יש להם עוד בן והחיים שלהם סבירים. טלי - במשך שנתיים לא דיברנו, שלחתי לה אנשים והפצרתי בה שתשלים איתי אך היא לא הסכימה. לאחר שנתיים התחלתי לשלם לה את החוב אותו שילמה ובאיזה שהוא שלה השלמנו, היום אנו בקשר חזק ואמיץ, היא נשואה באושר יש לה שלושה ילדים. יש בינינו עזרה הדדית, אני מעניקה מבחינה רגשית, עוזרת לה כשהיא צריכה אותי, והיא עוזרת לי מבחינה חומרית. כלנית - כלנית סיימה את לימודיה, היא לא התגייסה לצבא, היא הכירה בחור והם החליטו להתחתן, לאחר מריבה עם הוריה המאמצים היא ברחה מהם, אספתי אותה אליי, כיוון שלא היה לה שם אבא בת"ז עלתה בעיה ברבנות, כשאבי הלך לחתום אבהות עליה , אנט קלקלה ועמדה על כך שהוא לא אביה, היא כמעט הפכה לפסולת חיתון כי אנט לא ידעה להגיד מי אביה. אחרי תלאות רבות הצלחנו והיא יכלה להתחתן, לפני החתונה השלמתי בינה לבין הוריה, מסיבה שמה שלא יהיה הם אלה שגידלו אותה מגיל ארבעה חודשים עד היום ולהם מגיע הקרדיט להשיא אותה, ואכן אביה האומן שאהב אותה מאוד השיא אותה ברוב הדר. היא נשואה היום אימא לארבעה ילדים, טוב לה בחיי הנישואים, אך מה שעברה בילדות עדיין מציק לה והיא עוברת היום טיפולים וסדנאות שעוזרות לה להתגבר על העבר. אנו בקשר טוב, היא ובעלה אוהבים ומעריצים אותי. לירון - לאחר תקופה מסוימת היא ברחה מהפנימייה בצפון, היא חזרה לגור אצלי תקופת מה, אני עדיין שאפתי לכך שהיא תצליח ובגדול, השאיפות שלי היו "גדולות " עליה. לאחר אבחון פסיכולוגי שערך כשבוע, הגיעו תוצאות שגרמו לי לבכות: עקב המאורעות שהיא עברה, הילדות הקשה וכו' נאמר בדוח, אם אי פעם היא תגיע למצב שבו תינשא ותתפקד כאם וכרעייה דיינו. (בכל אמרו לי תרדי ממנה, בקשר ללימודים, שלא נדבר על צבא – כל החלומות שלי לגביה נופצו). היא הכירה בחור נישאה, לא היה קל בתחילת נישואיה אך בהדרכתי היא בנתה לעצמה בית. כשילדה את הבן הבכור שלה שלי הוא נכד היא שהתה אצלי תקופה מסוימת, כדי שאלמד אותה כיצד לטפל בו - זה הרי ברור למי הולכים אחרי לידה ראשונה בדרך כלל לאימא ועבורה הייתה זו אני. היום היא אם למופת לשלושה ילדים, כולנו מאושרים שהיא מצליחה לתפקד כאם וכאישה , בדרך בכי טובה שאפשר, אני עדיין מלווה אותה בקשר יומיומי ותומכת בה מבחינה רגשית. האחים מצד אבי – הגדול חזר בתשובה לאחר שגם הוא "נפל " לסמים הוא היום איש אדוק, התחתן לא מכבר, הוא מאושר, הקשר שלנו הדוק וחם. הבת – התחתנה וילדה שלושה ילדים, התגרשה ומגדלת את ילדיה בגפה, היא מזכירה לי מעט את אימה בגידול ילדיה, יש בינינו קשר אם כי לא יומיומי. הבן הקטן - נשוי אב לילדה והתינוק השני בדרך, לילד הזה כולנו מצדיעים הוא בכוחות עצמו עזר לעצמו, ועלה על דרך המלך.

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

עוד כמה פרקים וזהו...

על הדבש ועל העוקץ.... החיים הטובים ממשיכים, ויעלי מרגישה שהנה חייה מתחילים לראות אור. למרות שהמצב הכלכלי שלהם טוב יעלי חוזרת לעבודתה בבית הספר, היא מאוד אוהבת את העבודה , את התלמידים, את הקן החם שמצאה לה בבית הספר, כולם שם אהבו והעריצו אותה מאוד. אבי עדיין עובד עם גיסו, יעלי עם החושים המחודדים שלה "מריחה" שמשהו באוויר לא בסדר, אבי וגיסו רכשו רכב מסחרי, כלים רבים בעלי ערך גבוה, ואף רכשו משאית כדי לחסוך את דמי ההובלה של החומרים שקנו לעבודה. יעלי תהתה מדוע כל הרכוש המשותף רשום רק על שמו של השותף, היא פנתה לאבי ואמרה לו אני מבינה שאינך יכול לרשום על שמך, אני רוצה שחצי מן הרכוש ירשם על שמי, משהו כאן לא נראה לי בסדר. ואכן היא צדקה, לאחר כמה חודשים הגיס פירק את השותפות, וכל הרכוש נשאר לו , אבי הצליח לקחת לא יותר כמה כלי עבודה חשמליים. הם נותרו חסרי כל , יעלי לא נכנעה ולא נשברה, ואף עודדה את אבי שזה לא סוף העולם. היא הציעה לו שכיוון שיפתח תיקים במס הכנסה ובמע"מ על שמה, וכחד הורית יהיו לה הטבות וזכויות. אבי הדריך את יעלי כיצד לעשות זאת, ואכן כך עשו, יעלי עודדה את אבי להמשיך לעבוד כפי שעבד עם גיסו, באותה מוטיבציה וקצב כפי שעבד עד היום. יחד הצליחו לעלות לפסגה ואפילו יותר מאשר כשהיו עם הגיס, הן עכשיו כל ההכנסות היו בשלמותן להם ולא הצטרכו להתחלק בהן. יעלי פתחה חשבון בנק על שמה, פיקחה על כל ענייני הכספים ואף הצליחה לחסוך סכום נכבד – אגורה לבנה ליום שחור, כך חשבה. יעלי ניהלה את כל העסק. יעלי רכשה לעצמה רכב חדש בליסינג, ולאבי רכב לעבודה, רכשה לו כלים שחסרו לו בעבודה, המצב הלך והשתפר. הם שכרו וילה חדשה, לכל ילד היה חדר משלו הייתה טלוויזיה ומערכת בכל חדר. המשפחה הייתה מאושרת, יעלי הרגישה שהנה היא מצליחה להעניק לילדה את כל הטוב שבעולם, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת חום אהבה, ולענות על כל הצרכים שלהם מכל הבחינות. בכל דבש יש גם עוקץ – עדי בתה הגדולה בגיל ההתבגרות, יעלי מתמודדת היטב עם "השיגעונות" שלה, ואם נתקלת במצב בו אינה יודעת מה לעשות, היא לא מתביישת לפנות למנהלת ביה"ס חברתה או ליועצת כדי להיוועץ איתה כיצד עליה להתנהג, יעלי גם מרבה ללכת להרצאות בנושא גיל ההתבגרות, עוברת קורס של מכון אדלר, היא רוצה לעשות הכל ונכון למען ילדה. יעלי לומדת כי ישנם דברים בהם עליה לוותר ולתת לעדי להתנסות בהם בעצמה ולומדת מתי אסור לה לוותר. עדי מכירה בחור , לאחר חקירה מסיבית של יעלי מתברר כי מדובר בעבריין, יעלי אוסרת על עדי להתראות איתו, אך עדי לא מקשיבה לה, היא ממשיכה להיפגש איתו, יעלי חוששת לעתידה של בתה, אך הבת בשלה, עיקשת. הדבר גורם לסכסוכים וויכוחים בין יעלי לבתה, יעלי ניסתה בדרכי נועם ולא עזר, ניסתה בכוח ולא עזר, היא אף ניסתה פסיכולוגיה הפוכה – בכך שהסכימה לעדי להמשיך בקשר איתו, בדעה שאהבה אסורה היא אהבה מתוקה, אולי אם היא תהיה מותרת היא כבר לא תהיה כל כך מתוקה, ועדי תכיר במגרעות של הבחור, שנתיים תמימות עדי הייתה בקשר עם הבחור, יעלי פנתה לאביה, שיעזור לה, אך משם לא באה הישועה, היא פנתה גם לגיסה בעלה של לירון שהכיר אותו אך גם משם לא באה הישועה. יעלי הייתה חסרת אונים , אך לא הרימה ידיים, היא עמדה על כך שעדי תמשיך בלימודיה, שאותם רצתה עדי לנטוש, בעזרת מנהלת בית הספר של עדי והעו"ס הצליחו להפחיד את עדי ע"י תרגיל שעשו לה, שאם תנטוש את הלימודים ישלחו אותה למוסד סגור, עדי האמינה שכך יהיה ופחדה. יעלי הייתה עם עיניים פקוחות אחרי עדי וכל מה שהיא עושה. לאחר שנתיים עדי אכן ניתקה את הקשר שלה עם הבחור, לטובת בחור אחר, לא עבריין, אך גרוע מכך.... איך ממשיכים חייה של יעלי, כיצד היא מתמודדת עם עדי בפרק הבא (מחר)....

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

הדבש הלך נשאר העוקץ...

העוקץ אם יש משהו שיעלי הכי אוהבת לעשות , זה ללמוד, יעלי נרשמת ללימודים באוניברסיטה המקומית לתואר ראשון, מנהלת ביה"ס בו היא עובדת מנווטת אותה ומעודדת אותה על הצעד שבחרה. באחד מביקורה בבית המנהלת (כבר אמרתי שמעבר לעבודה הן היו חברות טובות), יעלי מעירה למנהלת כי היא רואה שיפור במראה עורה של המנהלת, המנהלת מספרת לה שבביקורה האחרון אצל אביה ברומניה, הוא קנה לה כמה מוצרים מבית מרקחת, יעלי מתעניינת ומבקשת לראות את המוצרים, המנהלת מביאה לה את המוצרים, יעלי בודקת אותם ביסודיות, המנהלת תמהה?, יעלי אומרת לה אכן מדובר במוצרים מאוד איכותיים, לשאלתה של המנהלת עונה יעלי: שכחת שעבדתי בחברת קוסמטיקה, עברתי כמה קורסים, למדתי ואף הפכתי מהר למנהלת מחוז. ולשאלתה למה לא הביאה לביה"ס את עבודתה הנוספת ענתה יעלי לא הרגשתי נוח לנצל את מעמדי בביה"ס לקידום המכירות שלי. יעלי שאלה מה המחיר לאריזה, המוצר הכי יקר כאן עולה דולר הראתה לה המנהלת. מ ה??? שאלה יעלי המומה. הראש העסקי של יעלי החל לעבוד, תקשיבי אמרה למנהלת אנו יכולות להרוויח המון כסף , יש אפשרות להביא את המוצרים לארץ שאלה? הרעיון קסם למנהלת שמיד חייגה לאביה שברומניה, והתברר שהדבר אפשרי. יחד הן הכינו רשימה מוצרים התחלתית, יעלי הבטיחה למנהלת שהיא מסוגלת למכור כל מוצר בלא בפחות מ 80 ₪ , שיש לה ניסיון במכירות ולא איכפת לה לנסות "בקטן" ואם הולך ממשיכים הלאה, כשהן מתחלקות ברווחים. המשלוח הראשון הגיע, תוך ימים ספורים נגמר המלאי, במשלוח הבא הן הזמינו כמות כפולה, וגם משלוח זה אזל תוך ימים ספורים, יעלי והמנהלת נחלו הצלחה במכירות.כמעט כל שבוע הגיע משלוח ונמכר במהירות. יעלי מציעה שהן תסענה בחופשת הפסח לרומניה כדי לראות אם יש מוצרים שהן לא מכירות... והן נוסעות, מגיעות למפעל עצמו שם הן רוכשות את המוצרים בעלות יותר זולה, מכירות מוצרים חדשים, וקונות כמות גדולה פי כמה. בנוסף הן נתקלו שם ביבואן של הלבשה תחתונה וגם מזה הם מביאות בכמויות, שנמכרו בארץ בזול ועם רווח ענק לשתיהן. עם כל ההצלחה המסחררת, יעלי הרגישה שהמעמסה קשה לה, היא גם עבדה בביה"ס, גם בקוסמטיקה, גם להיות אימא, וגם לנהל את העסק של אבי, ועדיין תומכת במשפחתה , עוסקת בצדקה כל מי שזקוק לעזרה כזו או אחרת הי תמיד נחלצת לעזרה (אני בכוונה לא מפרטת מה כיון שאומרים שאם מספרים זה לא שווה, אבל מדובר בהרבה מעשים וכמעט יומיומיים). ושלא נדבר על הבעיות עם עדי (בהמשך יסופר). היא מחליטה שהיא סומכת על אבי, שהוא יכול להמשיך לנהל את העסק שלו בעצמו. היא נותנת לו כרטיס אשראי כדי שיוכל בעצמו להפקיד, למשוך מהחשבון דברים שעד כה עשתה בעצמה. היא הקדישה את עצמה לבית לעבודתה הישנה והחדשה. היו לה תכניות גדולות לגבי העבודה בקוסמטיקה, היא תכננה להקים חברה בה יעבדו, סוכנות שיפיצו את המוצרים..... לכאורה חיים טובים, עם התגשמות של חלומות, עד שנוחתת המכה משום מקום (נו איך לא?!), יום אחד שואל אבי את יעלי: בטעות הוצאתי תדפיס שמראה שיש לנו הרבה כסף בבנק, מהיכן הוא, הוא לא שלנו מנסה יעלי לשקר, הוא של אלי הגרוש לי ביקש שאשמור לו, אל תעבדי עליי אמר אבי, נו טוב אמרה יעלי חסכתי קצת שיהיה לנו, אתה יודע לימים קשים, וחוץ מזה אמרת שאתה רוצה משאית אז אני חוסכת שיהיה. לא לקח לו הרבה זמן, לאבי, לדאוג לכך שהמינוס בבנק יגדל יותר מהחיסכון, יעלי הייתה עסוקה מידי, ובטוחה בו כדי לשים לב שהוא שוב "מזייף". יעלי מקבלת טל' מהבנק, מצטערים להודיע לך כי חרגת מעל האשראי, יש לך שבועיים לכסות לפחות את החריגה. לבה של יעלי נשבר, איך אתה יכול לעשות לי את זה התווכחה עם אבי, אתה ממש מומחה בלהרוס דברים, עד שהצלחנו להגיע לאן שהגענו, אני לא מבינה אותך, אני נותנת לך שבועיים להציל את המצב!! לאחר שבועיים כמובן שאבי לא הראה אפילו כיוון של ניסיון , וכל מה שבנתה יעלי ירד לטמיון. באותו יום בו נפרעו כל חסכונותיה היא יצאה מדעתה, היא צעקה בבית אתה עושה לי את זה בכוונה, היא שברה כל מה שעלה בידה, פעם ראשונה שילדיה ראו אותה במצב כזה, היא ניפצה הרסה בלי הכרה. הילדים ניסו להרגיע אותה, הרסת לי את החיים אמרה בבכי מר. למרות זאת היא לא נשברה, היא החליטה להמשיך במה שהצליחה ויהי מה, הוא לא יהרוס אותה. ימים אחדים לאחר שנרגעה ניסתה לשוחח איתו, מדוע הוא עושה את מה שעושה? למה תמיד שמתחילים "לנשום" הוא מוריד אותם לתהום, תשובתו הייתה את אוגרת כסף כדי לעזוב אותי אני יודע, אתה דפוק הכסף הזה שלנו לא רק שלי, אני בטחתי בך... ואז מתלקח ויכוח סוער, עם אבי אי אפשר היה לשוחח על דברים או קשיים כל פעם שניסתה לשוחח איתו הוא היה נכנס למצב של הגנה שהוא לא אשם, והיה מתקיף בחזרה (ההגנה הכי טובה זו ההתקפה זה היה המוטו שלו) ובמקום שיחה היה מתלקח ויכוח. לאחר כחודשיים באו מחברת הליסינג ולקחו ליעלי את הרכב, יעלי שוב התפרצה בזעם ובבכי, היא נשברה. ואז נפל לה האסימון, אני יודעת למה אתה עושה לי את זה, אתה רוצה אותי תלויה בך, לא מוצא חן בעינך שאני ככה מצליחה ומשגשגת, וכל זה מהפחד המטופש שלך שאם יהיה כסף אני אברח, את טיפש אם אתה חושב כך, דברים טובים לא עוזבים, עוזבים דברים רעים ומזיקים. שתי חברות שלה שכאבו את כאבה לוו לה כסף כדי להחזיר את הרכב, והיא אכן החזירה אותו, היא גם החליטה שהם חייבים לעזוב את הוילה שכן אין באפשרותם לשלם שכ"ד כל כך גבוה, היא מצליחה ע"י סיבות שונות להפר חוזה באמצע ולעבור לדירה גדולה מספיק אך יותר זולה. בחופש הגדול היא יוצאת לעבוד במלצרות כדי לחסוך לתואר ולחברותיה, כמה פעמים עמדה במבוכה כאשר באו הורים מביה"ס לאכול במסעדה ושאלו אותה אם יש לה אחות שמורה בב"ס כך וכך... היא הבליגה ובלעה, היא תעבוד כמה שהיא יכולה, היא לא תיכנע. בנוסף הציעה לאבי שיתחילו טיפול אצל יועצת נישואים, אבי הסכים, אני אוכיח לך בטיפול שאת אשמה במה שקורה לנו אמר, אבי כשהולכים לטיפול זה לא כדי להוכיח מי אשם, אלה להעלות בעיות ורעיונות כיצד לפתור אותן, אם זו גישתך אז נוותר מראש, הוא הסכים לטיפול, מידי שבוע הם היו הולכים לטיפול. יעלי בתחילת שנת הלימודים חזרה לעבודה בבי"ס, החלה ללמוד לתואר ראשון , הלימודים נתנו לה סיפוק והם עזרו לה להתמודד. היא לא המשיכה בתחום הקוסמטיקה, היא לא יכלה לעמוד להרצאות בנושא בפני נשים, ולמכור כשהיא נמצאת "במלחמה" מתמדת, היא נותנת את כל הזכויות לחברתה המנהלת ופורשת מהעסק. (זה מה שהוא רצה ובזה הוא הצליח) כבר המשך...

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

עדי, הדובדבן שבקצפת....

עדי, הדובדבן שבקצפת.... יעלי עדיין חזקה ואיתנה, היא מצליחה מאוד בלימודים, ציוניה גבוהים והיא גאה בעצמה, היא עובדת ששה ימים בשבוע ועדיין שורדת. היא ואבי ממשיכים בטיפול הזוגי ומתמידים מידי שבוע. יעלי מגלה כי עדי בתה הכירה בחור בעצם הוא לא בחור הוא איש מבוגר, די ידוע בעיר, עשיר מאוד אבל נ ש ו י . עדי ילדה בת 16 יפיפייה (ולא בגלל שהיא בתי היא אכן מאוד יפת מראה) הורסת את חייה במו ידיה, יעלי יוצאת למלחמה כנגד הקשר הזה, עדי בורחת מהבית כשהוא מבטיח לשכור לה דירה לדאוג לה. יעלי מגיעה לביתו של האיש ומאיימת עליו שהוא מתעסק עם קטינה והיא תגרום לו לבעיות, הוא כמובן מכחיש את הקשר, יעלי מקציבה לו שעה להחזיר את עדי לביתה. ואכן תוך שעה עדי חוזרת, היא חוטפת סטירה ולא מיעלי אלא מאחותה (זו מה מש"פ שאימצה את יעלי). עדי מבטיחה לסיים את הקשר, עדי ילדה תחמנית וערמומית כאביה מנסה לעבוד על יעלי שהקשר נגמר, יעלי אישה שכבר אי אפשר לעבוד עליה, היא יותר מידי מנוסה בחיים. ושוב ויכוחים, בריחות מהבית, חזרה, וחוזר חלילה. יעלי חשבה שהכסף שלו מושך את עדי, אבל עדי מתוודה בפניה שלא הכסף לא המתנות, היא אוהבת אותו, את יכולה לסרב עד כמה שתרצי לא יעזור לך אימא. יעלי מנסה להסביר לעדי שהיא הורסת לעצמה את החיים שקשר אם אדם כזה אין בו עתיד, והיא כל כך מצליחה בלימודיה, חבל לזרוק הכל לטמיון. שום דרך לא עזרה עדי בשלה, היא אוהבת אותו ולא יעזור. יעלי שבורה, שואלת את עצמה איפה נכשלתי בחינוכה של הילדה? איפה טעיתי? היא פונה לקבל עזרה ממומחים, מנסה דרכים רבות, אולי היא מחפשת אהבה? יעלי קונה לה מתנות קטנות עם פתקים בהם מביעה את אהבתה ואת העובדה שהיא חושבת עליה ואיכפת לה, עדי מאוד מתרגשת מאימה אך גם כל המאמצים להראות לעדי אהבה לא מצליחים . יעלי נשברת כשעדי עוזבת את הבית והפעם לא בבריחה, עדי פונה לרווחה ומספרת להם סיפורים (היא אלופה בכאלה) כמה לא טוב לה בבית, ולשמחתה בדיוק נפתח פרוייקט חדש ברווחה שנקרא הבית החם, בו משכנים בנות שלא טוב להן בבית, והם גרות שם עד המוצאות לעצמן מסגרת חדשה. נגד זה אין בידה של יעלי מה לעשות. יש לציין כי עדי ממשיכה בלימודיה בהצלחה, היא מצליחה במבחני הבגרויות, היא אהובה ונערצת בביה"ס, אף הוצע לה להמשיך לכיתה י'ג להמשיך בבגרויות ובמקצוע אותו למדה. והיא עושה זאת, אך הקשר שלה ממשיך ואף מעמיק. ליעלי לא נותר אלה להשלים עם המצב ולהיות עם היד על הדופק. היא מתמוגגת כשעדי מסיימת את לימודה בהצלחה, היא מייחלת שבתה תתגייס, בתקווה שבצבא היא תפקח את עיניה. בכל הזמן הזה האיש מצהיר כי הוא אוהב את עדי אהבה של אמת, הם נוסעים לחו"ל לעיתים קרובות, הוא רוכש לעדי רכב, הוא גם טוען שאינו מוכן להתגרש מהסיבה שאינו מוכן לחלוק עם הרכוש הרב שיש לו. עדי מבחינתה גם לא מוכנה שהוא יתגרש למענה, היא אפילו מעודדת אותו להתייחס יפה לאישתו ולמשפחה .(היא מזכירה לי את עצמי). הוא מצליח לשכנע את עדי לא להתגייס, הבחור יודע למה, הוא משכנע אותה שתמשיך ללמוד באוניברסיטה עדיף מלבזבז שנתיים על הצבא, והיא אכן נרשמת לאוניברסיטה, אך לא מממשת את הלימודים. עדי חוזרת לתקופה קצרה לגור אצל אימה, יעלי בוכה כמעט כל ערב על בתה אשר עמלה למענה רבות, גידלה אותה ולא בקלות והיא , עדי ככה הורסת את חייה. האם והבת לא מסתדרות בשל חילוקי הדעות, הוא שוכר לה בית בעיר אחרת, עדי עוזבת לגור שם. יעלי לא מרפה מהקשר שלה עם בתה ולו בשל לפקוח עין על הנעשה, לייעץ, להנחות , ולמנוע מעדי לעשות שטויות, היא זורמת עם עדי... עדי כמו שאמרתי ילדה יפיפייה, יש לה המון מעריצים שממש סוגדים לה, היא בת 19, יש לה חיוך כובש, היא מסחררת כל גבר שעובר לידה. "החבר" שלה מפחד, הוא חושש שיבוא יום ועדי תעזוב אותו לטובת בחור צעיר יותר ורווק, הוא יודע שהיא איתו לא בגלל כספו, דרישותיה צנועות והיא מסוחררת מכל הכסף "שנשפך" ממנו. הוא מחפש דרך כיצד הוא יכול להשאיר את עדי בשבילו, והא אכן מצא, הם יעשו ילד, הוא מתחיל "לשטוף" לעדי את המוח לילד, עדי מספרת זאת לאימה, יעלי מנסה לשכנע אותה שהיא עושה טעות איומה, שהכל מקובל אבל לא ילד. עדי בשלה, היא מנסה כמה חודשים, וכל חודש כשמקבלת את הווסת היא מתייאשת. שבת אחת היא באה לאימה, אימא הגעתי למסקנה שאת צודקת, אסור לי להביא ילד לעולם, אני יהרוס לי את החיים ואולי בגלל זה אלוקים לא נותן לי להיכנס להריון, החודש אני מקבלת את הווסט אני מתחילה לשתות גלולות. אני לא רואה עתיד איתו את צודקת אימא, אל תדאגי אתן לך לראות אותי בשמלת חופה. יעלי שמחה שהצליחה לשכנע את בתה שהיא טועה ושעדי הגיעה להבנה הזו. אך הגורל תמיד מתעתע בנו ודווקא אותו חודש עדי לא מקבלת את הווסט. בדיקה ביתית מראה שהיא הרה., יעלי נשברת, אין מנוס הוא ניצח, הוא מבחינתו מאושר הוא הצליח ללכוד את עדי ברשת. יעלי "מפורקת" ממה שעבר עליה בשנים האחרונות, כל עולמה חרב עליה. הריונה של עדי התפרסם בעיר, היא מקבלת "צו" איסור כניסה לעיר, היא באה רק לשבתות וגם זה בסתר שלא יראו אותה. יעלי: עדי מה אגיד לך את הדובדבן שבקצפת............ מה עבר עליי בחיי שאישיים באותם שנים? ולאן הגעתי היום? על כך בפרק הבא שהוא האחרון....

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

סוף דבר..

אני משרשרת את זה בכמה שירשורים כיון זה ארוך מידי ולא ניתן לשרשר בשרשור אחד... סוף דבר במשך שנה זו, אני אישה לומדת עובדת ומתמודדת. הכסף שאני מכניסה משמש לכלכל, הוצאות שוטפות, תשלומי הרכב, ותשלומים לאחותי טלי – על ההלוואה. אבי לפעמים מכניס כסף אבל אני לא סומכת עליו בתחום. אנחנו ממשיכים בטיפול הזוגי שאני לאט מבינה שאינו מניב פירות. סיימתי את השנה הראשונה של לימודי התואר בהצלחה יתרה, ומתקרבת גם סוף שנת הלימודים בבית הספר, מידי פעם בחופשים עבדתי במשק בית, במיוחד בחופשת הפסח, כדי שתהיה עוד הכנסה , הפועלים של אבי מגיעים כמעט כל יום כדי לדרוש את השכר שלהם, הוא אינו משלם במקום זאת הוא מחליף פועל, לי כאב על הפועלים התמימים ואני משלמת להם כל פעם מעט מהכסף אותו אני מרוויחה בעבודת משק הבית, מידי פעם מנהלת ביה"ס שולחת אותי לסדנאות למכירת מוצרים ונותנת לי אחוזים, היא מפצירה בי לחזור לעבוד איתה אך אני איני מסוגלת, קשה לי על כל מה שמסביב לעסוק בתחומים רבים. הבת השניה שלי לא כל כך מסתדרת בחטיבה, ביסודי הייתה ילדה מצטיינת, משום מה בחטיבה הלכה לאיבוד, גם בשבילה אני מגיסת כוחות שלא תיפול בין הכיסאות. הבן הוא ילד דיסלקטי, קשה לו בלימודים, גם הוא צריך את מלוא תשומת הלב, אני במשך השנים גייסתי עבורו את כל העזרה שאפשר לקבל, אבחונים, ריפוי בעיסוק וכו. הקטנה בינתיים הכי פחות דורשת, היא עוד בשלב של חום ואהבה מספיקים לה ואת זה היא מקבלת בשפע גם מאבי, השאר לא ממש, הם זוכים יותר לשמות גנאי, הוא "יורד" עליהם ולפעמים גם מכה. אני השתדלתי כמה שפחות לנזוף בהם ולהכות אותם, אולם היו רגעים בהם הייתי יוצאת מגדרי ולא מרגישה מה אני עושה, אחר כך הייתי מצטערת שאני לפעמים מוציאה על הילדים את התסכול שלי, אך זה קרה לעיתים נדירות מאוד. הביטוח של הרכב החדש שלי נגמר, אני אומרת לאבי בלי ביטוח הרכב עומד, כמה ימים אחר כך אבי מראה לי תעודת פוליסה, את יכולה לנהוג ברכב יש ביטוח. כשבועיים לקראת סוף השנה אבי אומר לי כי לא ניתן לנסוע ברכב שלו, המציא כמה בעיות וטען כי אין לו איך לנסוע לעבודה, אני "הגיבורה הלאומית" אומרת לו טוב תשתמש ברכב שלי, רק שלא יגיד שאני לא עוזרת לו להמשיך בעבודתו, ושלא תהיה לו סיבה לשבת בבית. 30.6.2000 יום אחרון ללימודים אני מקבלת טל' בביה"ס, אבי על הקו: יעלי עשיתי תאונה, אני לא שואלת אותו עם נפגע או קרה לו משהו, שאלתי הראשונה יש ביטוח לרכב? הוא עונה לי כן אל תדאגי. הוא שקט במשך הימים הבאים, אני מבחינתי מחכה שבוחן רכב יבחן את הרכב שנמצא במגרש החנייה של חברת הליסינג. תוך כדי שאני מחכה אני שמה לב שהוא ואחותי (ההיא המאמצת) מסתודדים ביניהם, משהו לא נראה לי ואני שואלת אותה, תגידי מה הסוד? היא שלא יודעת לשקר - כשהיא מחייכת את החיוך הענקי שלה מיד יודעים שהיא מסתירה משהו, אני אומרת לה שמעי אני אחותך ספרי לי, והיא מחייכת לי, אין ביטוח לרכב אני אומרת לה, נכון!! היא עונה שמעי לא היה ביטוח חובה, אבי אומה שרק הכנף ברכב נפגעה והוא רוצה שאני אעזור לו לחפש מישהו שיתקן את זה. לא יכולתי לשלוט בכעס שלי, פרצה ביני לבין אבי מריבה קשה, כיניתי אותו בשמות של: רמאי נוכל ושקרן, אתה פשוט לא יכלו לראות שיש לי משהו, עד לאיזה שפל אתה רוצה להוריד אותי, הוא מבחינתו מנסה להתגונן, יש לו משפט קבוע: מה את רוצה ממני? מה אני אשם? אני אתקן לך את הרכב. אתה איתי גמרת וזה סופית אני אומרת לו, אני רוצה שתיקח אותי לראות את הרכב. אנחנו נוסעים למגרש החנייה, אני רואה את הרכב שלי שנותרו רק 3 תשלומים והוא שלי מרוסק לחלוטין, אני אומרת לאבי, אתה רוצה להגיד לי שמזה יצאת ללא שריטה? (האמת באותו הרגע היה לי חבל שהוא לא נפצע באורך אנוש), ומה בדיוק אתה רוצה לתקן? הרכב חבול מרוסק מכל הכיוונים. הוא מספר לי שרכב נכנס בו, הוא הסתחרר על הכביש ונכנס במשאית. (ויצא מזה ללא שריטה אפילו). חזרנו הבית, אני מתחילה לחשוב על הצעדים הבאים שלי, דבר אחד ברור לי אני עם אבי לא ממשיכה לחיות. בפגישה האחרונה אצל היועצת, אבי אומר אני באתי לפגישות רק כדי להוכיח שיעלי היא זו שלא בסדר בינינו , שנה אנחנו בטיפול רק כדי שתוכיח לי זאת אני אומרת, והוא בחוצפתו עונה שכן, אני פונה ליועצת, שמעי אני עם הטיפולים סיימתי, אני כבר החלטתי מה אני עושה. את הבת והבן אני שולחת לפנימייה ומתגרשת נקודה. היא נמסה לשכנע אותי לנסות עוד, ואף טוענת שהיא יכולה לעזור לנו לקבל בית ממשרד השיכון, ובעוד דברים שיעזרו לנו, אני עונה לה טוב שנזכרת אחרי שנה להציע את זה, לא תודה אני אסתדר לבד. אבי היה בשוק מהחלטותיי, אני כבר לא שמה עליו, ולא מתייעצת או שואלת אותו. קו המחשבה שלי היה, הילדה לא מסתדרת בחטיבה מקום יותר קטן וחמים יסייע לה, הבן לא יסתדר בחטיבה, "במפעל הלימודים" הגדול הזה הוא ילך שם לאיבוד, מניסיון שלי עם ילדים דיסלקטיים, ידוע שהם זקוקים למסגרת יותר קטנה כדי להצליח. אני משוחחת עם ילדיי מציעה להם את ההצעה לפנימייה, לתדהמתי הם שמחים על כך. בלי להסס פעמיים אני מתחילה בהלכי ההרשמה, איך שהוא העובדת של עליית הנוער רואה שאני לא עושה את הצעד הזה בלב שלם, וכי קשה לי, היא אומרת לי אל תדאגי אתן לך את אחת הפנימיות הטובות בארץ, אני מבטיחה לך שלא תתאכזבי. הילדים נרשמו לפנימייה במרכז הארץ. במשך כל החופשה אני שואלת אותם אם הם אכן רוצים ללכת לפנימייה, ותמיד הם עונים בכן מוחלט. את הפרידה מאבי אני דוחה, לא רוצה להפיל על ילדיי כמה טראומות יחד, אני מחליטה שקודם אתן להם להסתגל, וכל דבר יעשה בעתו. אני רוכשת להם בגדים חדשים ציוד וכו, אני כואבת עלמה שאני עושה , הם מתרגשים. ב 1.9.2000 אני ואבי מסיעים אותם לפנימייה, עם הרכב שלו (שפתאום כן יכול לנסוע), אני עוזרת להם לפרוק את הציוד,לאחר מספר שעות נפרדת מהם, הדמעות זולגות מעיניי ואני פורצת בבכי כל משך הנסיעה חזרה הביתה, המשפחה התפרקה, אני שנשבעתי שאתן לילדי את כל כולי שולחת אותם לגור מחוץ לבית, במקום זר ללא אהבתי והגנתי. אני שוקעת אט אט בדיכאון..... אני משוחחת איתם כל יום דאגתי לקנות להם פלאפונים כך שנהיה בקשר רצוף, הם מספרים לי עד כמה טוב וכייף להם בפנימייה, והם השתלבו יפה בביה"ס ובחברה, אני גם מבקרת אותם אחת לשבוע, כל פעם עם חצי בית רק שלא יחסר להם כלום, לבן אף קניתי מערכת עם טלוויזיה, ולבת מערכת עם דיסקים, כילדה ידעתי מה זה להיות חסרת כל בפנימייה לילדים שלי לא רק שלא יחסר אלא יהיה להם עודף.... עם זאת הבית ריק , רק אני אבי והקטנה. אני מנחמת את עצמי בזה שהילדים משדרים לי כי טוב להם, ובזה שאני מקבלת הרבה תשבחות עליהם מהמדריכים מהמנהל ... מיד המשך..

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

המשך..

אני נרשמת לשנה שניה באוניברסיטה, בונה לעצמי מערכת שעות שלא תיתן לי לנשום, ממלאת את החסר. בעודי מחכה שיקלידו לי את מערכת השעות אני מקבל פון משכנתי, בואי מהר, הגיעו מעקלים לביתך, הם יחזרו בקרוב עם פורץ מנעולים. אני עוזבת הכל ו ט ס ה הביתה, שכנתי מחכה לי בחוץ, במהירות הבזק אנחנו מעברות את מוצרי החשמל לביתה בעודי מתעסקת הפירוק המחשב, הם מופיעים. אני רואה שזה בכלל של אבי, אני טוענת כי אני גרושה ממנו, מוציאה תעודת גרושים, החלטת של בית משפט שלא לעקל לי בגללו, הם אומרים שניתנה להם הוראה לעקל בכל זאת. אני מנסה להתעקש שאסור להם, הם מנסים לברר אצל העו"ד שביצע את העיקול ואומרים לי שהם קיבלו הוראה לקחת בכל זאת.הם לקחו טלוויזיה מיקרוגל ומחשב, כמעט גם את מכונת הכביסה החדשה שלי, על גופתי המתה אתה תיקח אותה אמרתי גם מה שלקחת אינך צריך לקחת. הוא מציע לי לפנות לבית משפט ולבדוק את הנושא. וכך עשיתי, מתברר שהעו"ד הצליח להוכיח שאני חי איתי (יש לו צילומים נכנס ויוצא מהבית, ואף צילומים בעבודה), יש לו הרבה הוכחות על אבי אפילו אצל איזה קבלנים עבד. בבית משפט מציעים לי לעשות, הצהרה כי הרכוש שלי ונקנה בכספי, ואז יוחזרו לי הדברים ולא יעקלו לי בגללו. אני לא מאחלת לאף אחד כזה סיוט, מצאתי את עצמי כל יום בבית משפט, מצלמת מסמכים לעשרות עותקים, וכל פעם חסר מסמך זה או אחר (שלא אומרים לי מראש שצריך אותו) דבר שמתיש אותי נפשית. תוך כדי "הריצות" אני מנסה לאתר את הגרוש לשי אלי שנמצא בבית סוהר, הוא חבר של העו"ד שביצע אצלי את העיקול, הוא מתקשר אליי אני מבקשת ממנו לעזור לי ואכן הוא עוזר, הוא אומר לי לכי עם עדי לעו"ד הוא ישחרר לך את המעוקלים. אני אצל העו"ד לא עומדת ברגשות ופורצת בבכי, הוא נותן לי מכתב בו הוא משחרר לי את המעוקלים ואומר שרק בזכות אלי הוא עושה זאת. בעלך רמאי ונוכל הוא אומר לי, ואני פניתי אליו אין ספור פעמים, היה בא היה אומר שרשה שאין ביכולתו הייתי עוזר לו, אני יודעת אני עונה לו, עזרת לנו פעם עם כמה חובות שהיו לנו. כשחזרתי הבית אני מספרת לאבי כי העו"ד רוצה רק לדבר איתו הוא מוכן לעזור לו, לך אליו אני אומרת לו, אני לא הולך, תעשי את התצהיר וזהו . איך אני שונאת אותו, בא לי להרוג אותו בגלל האי אכפתיות שלו – תתמודדי לבד. תוך כדי הריצות לבית משפט, אני מגלה שאבי סיבך אותי בחובות גדולים, מכתבים מתחילים להגיע על צ'קים שחילק בשמי וחזרו מחוסר כיסוי, השוק הגדול היה כשקיבלתי מכתב על צ'ק בסך 20.000 ₪ , אבי אני אומרת לו מה זה? מה מה זה הוא עונה את ידעת על זה, אני אתן לך צ'ק בסכום כזה, אתה זייפת צ'קים שלי בלי חשבון, מה אני עושה. תעשי איחוד תיקים הוא עונה לי בפשטות. החיים מתחלים להסתבך, שוב ריצות לבית משפט, ביום החופשי שלי אני נוסעת לבית משפט מחוץ לעיר כי שם החוב הגדול ושם צריך להגיש את הבקשה, בדרך אנחנו עוברים תאונת דרכים בה אני נפצעת ברגליי, ומכה בראש. הודעתי על כך בבית הספר, שיט אומרת לי המזכירה לו היה זה בעיר היינו עושים לך את זה תאונת עבודה, היינו אומרים שהיית בדרכך לכאן. תמצאי לי מחליפה אני אומרת לה אני לא אעבוד תקופה מסויימת. אני בדיכאון עמוק, לא ישנה בלילות, לאחר כמה לילות רצופים שלא ישנתי אימי המאמצת מביאה לי כדור שינה, אך גם איתו איני מצליחה להירדם. אני נעשית עצבנית מחוסר שינה, מחשבות גוררות מחשבות, ואבי ישן שנת ישרים כל לילה , אני שואלת אותו איך אתה יכול לישון טוב עם כל הצרות מסביב, מה את רוצה שאני יעשה הוא אומר לי, לי אפילו אין כבר כוח להתווכח איתו, אני מוצאת את עצמי מכה אותו בשנתו, מכעיס אותי לראות שאני איני מצליחה להירדם והוא ישן טוב בלילה. איני חוזרת לעבודה אע"פ שמבחינה פיזית אני יכולה, מבחינה נפשית איני מסוגלת, אני מצליחה להוציא חופשות מחלה. ותוך כדי בקורי אצל הרופאה אני מספרת לה שאני מרגישה רע מבחינה נפשית וכי איני ישנה בלילות, היא נותנת לי כדורי שינה.( הכדור הראשון "מפיל" אותו ל12 שעות שינה רצוף. ). אני בוכה לאבי שיעזור לי שאיני יכולה להתמודד לבד, אבי אם לא תעשה משהו אני מתאבדת אני מאיימת עליו, הוא בשלו מה את רוצה שאני יעשה, ושוב אני נמנעת מלהיכנס לעימותי וויכוחים, אין לי כוחות לזה. שנת הלימודים באוניברסיטה מתחילה, אני הולכת ללמוד בתקווה שזה יחזק אותי. חזרתי גם לעבודה כך שחיי היום יום שלי גדושים ומלאים. אני יושבת הכיתה ומרגישה שאני לא שם, הראש לא מפסיק לחשוב, אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר. שוב מאיימת על אבי בהתאבדות אך הוא בשלו, אני לא הולך לעו"ד אל תדאגי בית משפט יקבל את הצהרתך. אני יודעת שלא יש לעו"ד הזה מספיק הוכחות. כל השבוע ביקרתי כל יום אצל כמעט כל מכריי ובני משפחת. 13.11.2000 הגיע יום המשפט, אני עומדת בדוכן כולי רועדת, אני מסתכלת לעו"ד בעיניים – תרחם עליי, הוא מחזיר לי מבט ואף מסנן אם בעלך היה גבר הוא היה בא... השופט קבע שהוא צריך לחשוב על החלטה היא תישלח בדואר. אני לא הייתי צריה את המכתב בדואר אני כבר ידעתי מה תהיה ההחלטה. מבית משפט אני הולכת ישירות לקופת חולים, לשמחתי הרופאה שלי לא נמצאת, אני מבקשת רק מרשם לכדורי השינה, הרופא המחליף מציע לי למרשם לחודשיים (60 כדורים), אני לוקחת אותם, נוסעת הבית, מוצאיה את הקטנה מגן הילדים, עדי עיין גרה בבית, אנחנו "ברוגז" בעקבות מריבה , אני נכנסת למיטה, הקטנה נרדמת לידי, ועדי עושה את עצמה מסדרת את הבית ותוך כדי היא עוברת דרך החדר שלי לראות מה אני עושה, היא מרגישה שמשהו לא בסדר איתי. אני עסוקה בלכתוב את מכתבי הפרידה שלי, לילדים מכתבי אהבה, עדי מקבלת מכתב מעט יותר חריף מהשאר, בו אני מאחלת לה חיים מוצלחים, אך עם זאת מאשימה אותה כי הדרך שבחרה שברה אותי וכפיצוי אני מצפה ממנה שתדאג לאחים שלה. אבי מקבל מכתב חריף ביותר ובו כל האשמותיי. טלי אחותי מקבלת "פקודה" שהיא חייבת לדאוג לבן שלי, היא אוהבת אותו מאוד ואני סומכת עליה בעניין, ואני בכלל שכחתי שבליה מתוכנן לה לטוב עם בעלה לחו"ל. לאחר שסיימתי את מכתביי, אני מניחה אותם מתחת לכרית, עדי עדיין מסתובבת בבית, ואני בולעת את כל 60 הכדורים , במחשבה שאם אחד "הפיל" אותי ל12 שעות, 60 יהרגו אותי. אני בולעת את כולם מבלי להניד עפעף, מדליקה סיגריה אחרונה וצוללת..... בבוקר למחרת, אני מתאמצת לפקוח עיניים, בטשטוש אני רואה שאני ישנה בחדר, בבית חולים, לא מבינה היכן אני ומה קרה. לאט אני משחזרת את מה שהיה, מאוכזבת שלא הצליח לי, ניגשת אליי אחות, אני שואלת אותה היכן אני? היא עונה לי ניסית להתאבד את במחלקת פסיכיאטרייה, מה אני עושה כאן אני שואלת? אשפזו אותך בלילה היא עונה לי, אני רוצה לקום אני אומרת לה, היא תומכת בי ואני קמה מהמיטה, ראשי סחרחר, אני רואה הכל מטושטש, אין לי נעליים ולא גרביים, היא דואגת לי לגרביים ואני יוצאת ללובי של המחלקה, מתה לסיגריה, ככה כמו מלאך אני פוגשת את מי שהייתה אחת החברות הטובות שלי, ועוזרת הבית שלי בתקופות היפות, היא רואה אותי ואל מאמינה, יעלי היא קוראת לי, אילנה אני קוראת בשמה ואנחנו מתחבקות ואני בוכה....

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

....

אבי מגיע לאחר מכן, תוציא אותי מכאן אני אומרת לו, מה אשפזת אותי במחלקה הזו, אני רוצה הביתה אני אומרת ובוכה. חכי הפסיכולוגית רוצה לדבר איתך הוא אומר לי, לא פסיכולוגית ולא נעליים הביתה. הפסיכולוגית באה אליי ומפצירה בי רק שאכנס אליה לשיחה, אני לא נשארת כאן אני אומרת לה, היא משכנעת אותי לבוא לחדרה רק לשיחה, בשיחה היא משכנעת אותי שאני צריכה עזרה, ושזה המקום לקבל אותו, השתגעת אני אומרת לה אני באמצע לימודי תואר (כאילו שממש איכפת לי כרגע), אני פסיכיאטרייה לא ייתכן, היא ממשיכה לשכנע אותי להישאר לפחות שבועיים, לפחות תנוחי שבועיים, ואחרי זה תחזרי ללימודים, אני מסוחררת מטושטשת מסכימה איתה שמנוחה אכן לא תזיק לי. שבועיים הפכו לחודשיים, קבלתי טיפול תרופתי: נוגדי דיכאון, כדורי הרגעה, וכדורי שינה. היו לי ימים בהם הרגשתי טוב, והיו לי ימים בהם הייתי בדיכאון עמוק, הוסבר לי כי אני סובלת ממחלת דפרסיה – דיכאון, היו לי ימים בהם ישבתי וצחקתי ונראיתי טוב, ופתאום אני בוכה ככה ללא סיבה. לאחר חודשיים של אשפוז, טיפול פסיכולוגי מסיבי, עו"ס שסידרה לי את האיחוד תיקים שלי, ואף הובטח לי שיעזו לי לקבל בית ממשרד השיכון. כמובן שאין מה לדבר על התואר, או חזרה בשלב זה לעבודה. אני בשיחות שלי עם הפסיכולוגית אומרת לה שאני לא רוצה לחיות יותר עם אבי, ואט אט אני מוציאה את כל מה שעברתי בחיי מילדות. אני משתחררת מהאשפוז, ויוצאת לאשפוז יום כלומר מגיעה בבוקר הולכת לבית אחה"צ. אני מתחילה להתחזק, האשפוז עוזר לי, השיחות עם הפסיכולוגית עוזרים לי להבין, להמ הגעתי למה שהגעתי..... עליי לציין שכל משפחתי תמכה בי לאורך כל הדרך. וכמו שהובטח, קיבלתי בית ממשרד השיכון, אבא שלי שראה שאן הגעתי אומר לי בתי תתגרשי ממנו הוא לא בשבילך, זה מה שאני עושה אבא, קיבלתי בית ואני עוברת לגור שם לבד. גם לאבי אמרתי נחרצות שיחפש לו מקום מגורים, אני עוזבת אותך ועוברת לבד. אבי עוד קיווה כבעבר שאני לא ממש רצינית בעניין, הוא שיפץ לי את הבית, עזר לי בהעברת חצי מהציוד, חצי נתתי לו, בשבתות שבהם הילדים היו באים לביקור הייתי מרשה לו להיות איתנו ערב שישי, כדי להקל על הילדים על שתי המהלומות שקיבלו לאחרונה, הם קיבלו את הפרידה שלי מאביהם מאוד קשה, לקח לי הרבה זמן להסביר שהמציאות חייבה את זה, הם לא הבינו את המניעים שלי נתתי להם את הזן לעכל. בפסח אותה שנה שוחררתי מאשפוז יום, המשכתי את הטיפול הפסיכולוגי שלי במסגרת מרפאות חוץ תחילה פעמיים בשבוע, אחר כך פעם אחת בהדרגה. הילדים שלי מקבלים תמיכה מוגברת בפנימייה, אני מאושרת שהם מצליחים מאוד, הילד הדיסלקטי שלי עושה חיל בלימודים, הקטנה אצל לפעמים אצלי לפעמים אצל אביה. עדי בשלה.... אני נרשמת מחדש לאוניברסיטה, ואף משכנעת את אחותי טלי ללמוד איתי. אני מרגישה שא פ ש ר לחיות בלי אבי, אני חוזרת לעבודה אך לא בכיתות רק במשרד, תוך כדי אני מארגנת את מסיבת הבר מצווה של הבן שלי, אני מפיקה אירוע גדול, עם כל מיני אטרקציות משלי, ואבי לא תומך בכלום הכל אני עושה לבד, הן מבחינה כספית והן מבחינת ההפקה. בשלב כלשהו בטיפול, מחליפים לי את הטיפול התרופתי כיון שאין אותו בסל הבריאות, כנראה שהמעבר היה לא מוצלח ונכנסתי שוב לדיכאון. ערב שישי אחד אני לבד בבית בלי להרגיש למה ואיך, אני שולפת כמות אדירה של כדורים שהיו לי, בולעת אותם ויחד עם זה כמות אדירה של אלכוהול, דקה לפני קראתי במרשם שאסור לשתות אלכוהול עם הכדורים האלה וממש שניות לקח לי לעשות את המעשה, בטייפ התנגן לו השיר בהילוך חוזר : אימא – של שלומי שבת, היה מתכונן שהבן שלי שר לי אותו בבר מצווה. ואני צללתי........ לאבי הייתה תחושה לא טובה, באותו ערב הוא התארח אצל אחותי לירון, ואמר לו כי יש לו תחושה לא טוב לגביי, הוא הגיע לביתי שמע את השיר מתנגן, צלצל בפעמון ואני לא עונה, הוא חשב לחזור לביתו, הוא התקשר לידיד שלי אותו הכרתי באשפוז שלי , הידיד הגיע מיד, וכשראה שאיני פותחת הבין מה עשיתי. ושוב למחרת אני מתעוררת, מוצאת את עצמי מאושפזת במחלקת פנימית ב' הפעם, מספרים לי שהצילו אותי ממש ברגע האחרון, עוד חצי שעה ולא הייתה כאן, ומספרים לי שהיו צריכים אף להזעיק מכבי אש כדי שיוכלו להיכנס לבית...לא שמחתי רציתי באמת למות. לא הסכמתי להתאשפז בפסיכיאטרייה, וחזרתי הביתה. יש לי בר מצווה על הראש.... חזרתי לעבודה במשרד, כל ההכנות לבר מצווה מוכנות ואכן הבר מצווה הייתה הפקה של ממש, אנשים היו פעורי פה ממה שהיה שם. בבר המצווה נתתי לבני להעניק לאבא שלי מתנה מקורית שאני הכנתי: בקבוק יין עם הקדשה, כוס יין שעיטרתי בעצמי, מטרה המתנה הייתה שבני נותן לו את היין למשמרת, אבא שלי צריך לשמור על המתנה עד ליום חופתו בה הוא יחזיר לו אותה והיין ישמש לקידוש בחופתו של בני, רעיון שעלה לי לעשות כדי לתת לאבא שלי תחושה טובה על כל העזרה שהוא נותן לי. מיד לאחר הבר מצווה נסעתי לאילת הרגשתי צורך בחופשה להתאוורר לפני הלימודים, ואכן מיד לאחר מכן התחלנו אחותי ואני ללמוד באוניברסיטה. עם כל הרצון הטוב היה לי קשה מאוד, שתיתי כדורי ארגעה בכמויות , ושוב צוללת לדיכאון עמוק בתי הקטנה אצל אביה, הילדים בפנימייה, הבית ריק אני מרגישה שנכשלתי בחיי, שחלומותיי התנפצו כולם, שאין טעם לחיי. ושוב ערב שישי אני לבד, יושבת לבד בבית, אחותי טלי שגרה ממש קרוב לידי באה אליי, נותנת לי את הפון שלה, אם את צריכה משהו תתקשרי היא אומרת לי, מיד אחריה בא אבי אחי יושב איתי קצת אנחנו משוחחים והוא הולך. ואני ככה מול הטלוויזיה , שותה וודקה עם אשכוליות, ובולעת כדורים בלי לשים לב, כבר הייתי דיי ספוגה מכדורים ששתיתי במשך השבוע, וככה אני ממשיכה כדורים שתייה.... למחרת אחה"צ אני מוצאת את עצמי בטיפול נמרץ, מחוברת לאלף מכשירים. לוקח לי זמן להבין היכן אני נמצאת, אני מסתובבת רואה את הידיד שלי לידי, ואת טלי אחותי. אני לוחשת לידיד שלי תשיג לי סיגריות,ואז אני עומדת על כך שינתקו אותי מכל המכשירים, הרפאים מנסים לשכנע אותי שאני חייבת להיות מחוברת, אתם לא מנתקים אני מנתקת, וישר שולפת את ידי למסכת החמצן, מוציאה אותה, את כל המדבקות למינם שמחוברות לי לגוף , חכי נשחרר אותך קראה לעברי הרופאה, והם שחררו, עכשיו אני רוצה פיפי אמרתי, קחי סיר אמרה האחות, אני הולכת לשירותים אמרתי והתרוממתי מהמיטה, תוך כדי הליכה אני מאלצת את עצמי ללכת ישר ולא ליפול, אני מושיטה יד לאחותי שנותנת לי סיגריה ומצת, ואני מעשנת בשירותים, כפי שכבר הבנתם אני פשוט מכורה לסיגריות, בכל פעם שהתעוררתי זה הדבר הראשון שהייתי מבקשת לעשן. מספרים לי אחר כך שהשכנה שלי חזרה בבוקר ממשמרת לילה מוצאת אותי מוטלת חסרת הכרה במדרגות, עם הפון בידי, כשנגעה בי הייתי כה קרה שחשבה שאני מתה, היא אחות המקצועה ולאחר בדיקת דופק הבינה שאני עדיין בחיים, היא חיפשה בפון מצאה את שמו של אבי הגרוש לי והוא הזעיק את טלי אחותי ולקחו אותי עם אמבולנס במצב קשה....

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

...

שוב התאשפזתי בפנימית ב' למחרת באה אליי הפסיכולוגית שלי, לא הסכמתי לאשפוז בפסיכיאטרייה, אבל הסכמתי לאשפוז יום. היא אומרת לי שמעי הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להתאבד, אבל את נחושה בדעתך למות, אמרתי לה אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם הכישלון, במוות שלי אמצא את השקט והשלווה אותם חיפשתי כל חיי. יחד אנחנו עובדות על כך שאני אתחיל להרגיש בסימנים לפני המעשה, שאגיע למצב שבו אני אבוא ואגיד יש לי מחשבה אובדנות, ואז או להיכנס לאשפוז או לטיפול יותר מסיבי, זה היה ההסכם בינינו, ואכן התחלתי לראות את הסימנים לפני ולבוא להתריע אני הולכת לעשות את זה, היו פעמים שהסכמתי להתאשפז בפסיכיאטרייה לתקופה של שבועיים או שלושה, והיו פעמים שהספיק לי לראות אותה פעמיים בשבוע כדי לצאת מהמחשבה. וכך החזקתי מעמד. בפורים אותה שנה אבא שלי כהרגלו בא אליי עם צלחת העוגיות, ודמי פורים לילדים, ואז הוא אומר לי יעלי יש לי סרטן בריאות, תפסיק לדבר שטויות אני אומרת לו, אמנם ידעתי שלאחרונה הוא לא הרגיש טוב, אני רציני הוא אומר לי , אני כבר לא מעשן ושלחו אותי להתחיל טיפול כימי, אני לא מוכנה להאמין אומרת לעצמי הוא מדמיין. לאחר יומיים הוא מתקרש להודיע לי שהאחות מקרדיולוגיה רוצה לשוחח איתי, אני הולכת, ומתעניינת ואכן לאבי יש סרטן, ובעזרת טיפול כימי הוא יכל לשרוד כמה שנים. אני מקבלת הסבר על המחלה על הטיפול, על תופעות הלוואי, אני משתפת בזה את אחיי והיחידים שנתרמים הם טלי אחותי, חיים הבן שלו מאשתו השניה ולירון אחותי הקטנה. בטיפול הראשון אבי מקבל התקף בו מפסיקה נשימתו, הוא מובהל למיון, משם למחלקה, אחרי צילום מתברר שיש לו נוזלים בריאות וכי חייב לנקז אותם. סבל בל יתואר עובר עליו והוא שקט לא מתלונן. הוא מרגיש יותר טוב חוזר הביתה, ואז שוב התקף, ושוב ניקוז, במשך חודש אבי מחובר לצינור בריאות שמנקז את הנוזלים, האחות מקרדיולוגיה אומרת לי שכבר אי אפשר לעשות טיפול כימי וכי הגידול הולך וגדל בקצב מהיר. מיד הבנתי שלא נותר לאבי אלה מס' חודשים לחיות. עם הפסיכולוגית אני עובדת על ההכנה לאובדן של האדם היחיד בעולם שהעניק לי חום ואהבה (אם יש בכלל הכנה כזו), אני וטלי אחותי מסורות אך ורק לטיפולו, כשהוא בבית חולים להיות איתו, ובבית להכין לו אינלציות, לדאוג לו לכדורי מורפיום להקל את הכאבים הנוראים שהוא סובל. אני כמעט כל יום בוכה, אך מחזיקה מעמד כי אני יודעת שהוא צריך אותי. כלום לא מעניין אותי רק אבא שלי להיות איתו כמה שיותר לפני שילך ממני, לטפל בו במסירות... אני לא שמה לב שהבן שלי עושה המון בעיות בפנימייה , הוא מושעה כמעט כל שבוע, את הטיפול בו אני משאירה לאבא לו , אך לאחר שיחה איתי מתברר שאינו רוצה להישאר בפנימייה הוסכם בינינו שיסיים את שנה בצורה טובה, אך הוא ממשיך בדיעבד אני מבינה שהוא עשה את כל זה כדי להיות איתי בבית, הוא טען שאימא זקוקה לו, הוא גם המשיך בבעיות כדי שבפנימייה לא ירצו אותו בחזרה בשנה הבאה. אני כל הזמן מתעניינת במחלתו של אבי , עד כמה התפשט הסרטן, ואני גם יודעת מתי הוא אמור למות , וקשה לי מאוד לקבל את זה. אחי הקטן, אח של חיים מתכן חתונה ל 21.8.2002 , אבא לא ישרוד אני אומרת לעצמי, לא פייר לגבי הילד, אני מתפללת תהילים כל יום, מדליקה נרות ומבקשת מבורא עולם שיתן לאבא שלי עוד חודש לחיים ולו רק למען בנו הקטן שגם כך סבל כל חייו ולא הוגן שחתונתו תהיה מהולה בעצב. ההוא שם למעלה נענה לתפילותיי, אבי שוחרר יום לפני החתונה כשהוא מחובר לבלון חמצן, אבא אתה חייב לבוא לחתונה ולהכניס את בנך לחופה אני אומרת לו, אני לא יכול יעלי קשה לי, אני לא מוותרת, אבי יושב בפתח כשהוא מונשם עם בלון החמצן, הוא מוליך את אחי לחופה ודמעות זולגות מעיניי, לאחר החופה הוא אומר לי אני חייב ללכת הביתה אני לא יכול, ואני מסכימה לו. אני מלווה אותו לרכב, יעלי באתי רק בשבילך הוא אומר לי , כשהוא נוסע אני פורצת בבכי. כמה ימים לאחר החתונה אבי מתאשפז שוב, אני מגיעה ואז רואה את הגרוע מכל, הוא אמנם ערני, אבל לווריד לו מחובר "הקוקטיל" הקטלני, אני מיד מבינה שנותרו לו לא יותר מאשר 24 שעות, אני שואלת אותו אבא אתה יודע לאן אתה הולך? הוא פותח את עיניו לרווחה ושואל למה את מתכוונת, כלום אני עונה ויוצאת משם בוכייה, הוא שואל את אחותי למה היא אמרה לי ככה, לא היה לי את האומץ להגיד לו. לא זזתי ממנו חוץ מאשר לעשן סיגריה בחוץ, הוא זעק מכאבים ואני חסרת אונים לא יכולה לעזור לו, כל הלילה אני איתו, צועקת על הרפאים שירגיעו לו את הכאב, כך שלושה ימים, כשביום וחצי האחרונים הוא מחוסר הכרה, וכל מה שיוצא מפיו זה השם שלי הוא לא מפסיק לקרוא לי יעלי יעלי, הוא שותק רק כשאני מניחה את ידי בידו ואומרת לו אבא אני פה אז הוא נרגע, ושוב אני יוצאת לעשן ושוב מזעיקים אותי הוא קורא לך וכך חוזר חלילה. בלילה האחרון שלו בלי להגיד לנו אנו יודעים שזה קרב, אחי חיים קורא מעל מיטתו תהילים, טלי לידו, ואני בחוץ כבר הרוסה מחוסר שינה ומכמויות אדירות של כדורי ארגעה שאני בולעת. בשעה 4 לפנות בוקר הוא נתן את הנשימה האחרונה שלו, טלי באה אליי ואני אומרת לה זה נגמר נכון, אני ניגשת לחדר מחבקת אותו ובוכה, בכי זועק שבא מכל הלב. בהלוויה היו צריכים ממש להקים אותי מהקבר שכבתי עליו ובכיתי ללא הפסקה. במשך השבעה, שתיתי כדורים ללא הבחנה, עד היום אני לא זוכרת כמעט כלום ממנה כי הייתי "מסטולית" רוב הזמן, באמצע השבעה הגוף שלי קרס, ואיבדתי את ההכרה, כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית חולים , מה אני עושה פה אני שואלת? אשפזנו אותך... אני לא באמצע שבעה? אני שואלת, כן אבל את חייבת להישאר להשגחה, נראה לך אמרתי לרופא, אני הולכת, לאחר משא ומתן חתמתי על עצמי וחזרתי לשבעה. בזמן היותי בביתו אספתי את כל כדורי המורפיום שלו, לא ידעתי אז מה הסיבה כנראה שתת המודע שלי תכנן משהו. השבעה הסתיימה יום לפני ראש השנה, ערב ראש השנה אני שולחת את ילדיי לאביהם, איני מסוגלת לחגוג. בערב השני של החג אני לבדי בבית, אספתי כמות גדולה של כדורי מורפיום, ושתייה חריפה , ואני מתחילה כדורים שתייה כדורים שתייה... פתאום נקישות בדלת, אני פותחת בני מופיע, מה אתה עושה כאן אני שואלת כבר כמעט חצי אפופה מחביאה את שאר הכדורים, רציתי לחזור הביתה אמה, שיט אמרתי לעצמי הפריע לי באמצע. אספתי את כל מה שנשאר בשארית כוחותיי , אחרי שכבר שתיתי כמות לא מבוטלת מהכדורים, אמרתי לבני שאני הלכת לישון ולא להעיר אותי, (הם הורגלו שאני ישנה לא מפריעים לי.) בלילה מתקשר ידיד שלי איתו נהגתי לנהל שיחות רבות לתוך הלילה ובני אמר לו שאני ישנה. בבוקר התקשר שוב ובני שוב ענה שאני ישנה, כך כמה פעמים לבסוף אומר לו הידיד ידידי אמך אינה ישנה גש אליה, והידיד מגלה שניסיתי להתאבד, מנחה את הבן שלי כיצד לעשות לי החייאה, ותוך כדי הוא מזמין אמבולנס, שוב התעוררתי בבית חולים, לא מוכנה להתאשפז בפסיכיאטרייה, הפסיכולוגית שלי עזבה, אין לי מה לחפש שם.

 

[ה ס י פ ו ר ש ל י]

../images/Emo7.gif

חזרתי הביתה , לקח לי המון ימים להתאושש, הבן שלי גר איתי , ילדי מיואשים, הגעתי להחלטה ניסיתי ארבע פעמים הייתי קובה ומוות כמה פעמים, אך כל פעם מישהו נשלח כמו מלאך להציל אותי, זהו אמרתי לילדיי ובני משפחתי אני יותר לא מנסה להתאבד, לא הולך אז לא הולך. אני ממשיכה טיפולים במרפאות חוץ עם פסיכולוגית חדשה, זורקת את כל הטיפול התרופתי (נוגדי הדיכאון) לפח רק אני יאכל לרפא את עצמי, עושה לעצמי גמילה איטית ובטוחה מכדורי השינה, מכדורי הארגעה, ונשארת עם כדור ארגעה אחד במינון נמוך. אני מובטלת, לא עושה כלום עם עצמי, לוקחת את בתי הקטנה חזרה אליי, מאוד קשה לי אבל אני מנסה להתמודד, היו ימים בהם הייתי בדאון רציני, היו ימים בהם הייתי בסדר והיו ימים בהם הייתי "בהיי" – לזה קוראים מניה מחלה הנלוות לדפרסיה, בעבר בימים בהם הייתי בתקופת המניה הייתי מבזבזת המון ללא גבולות ללא חישוב מוקדם – ככה פועלת המניה, היה חורף אחד בו בזבזתי כ 30.000 ₪ רק על בגדים, תיקים, נעליים ושטויות. בשנה הזו גברתי גם על המניה הגעתי להבנה שהיא הזיקה לי, גרמה לי להגיע למצבים כלכליים מאוד קשים, בעצם עד היום איני מצליחה להדביק את הפער. דבר אחד לא עשיתי כראוי והוא לגדל את בתי הקטנה, הייתי חסרת סבלנות כלפיה, הייתי מתחננת לאחיותיי שייקחו אותה קצת ממני, היו פעמים שבלי להרגיש הכאתי אותה אחר כך הייתי מחבקת אותה ובוכה ומבקשת ממנה סליחה. גם אני וגם הגננת הגענו שהיא במצב לא טוב מבחינה רגשית, ויחד החלטנו לקחת אותה לאבחון פסיכולוגי שארך כחודשיים, בתום האבחון, הוזמנו לשיחת סיכום אני ואבי וגם עו"ס שלי בסיכום נאמר: שהילדה בבעיות רגשיות קשות, ושמצבי הנפשי לא בריא לילדה, (הייתי שוב באשפוז יום), אני עם דמעות בעיניים שואלת אותה ומה הפתרון? בית יותר יציב היא עונה לי, לפחות עד שאת תארגני את עצמך ותתאוששי, אבי מציע שהיא תעבור לגור איתו, בינתיים אבי הכיר מישהי ונולד להם ילד משותף, לשאלה כיצד תגיב חברתו לחיים אמר הילדה הזו הכי חשובה לי החיים אעשה הכל למענה, גם אם אצטרך לעזוב את חברתי. כשנשאלתי מה אני אומרת על כך עניתי ושוב עם דמעות בעיניים, מה שטוב לילדה, חשוב לי שלה יהיה טוב לא לי. הוחלט שהילדה תעבור הכנה למעבר אצל פסיכולוגית, וכן שבחופש הגדול נעשה את המעבר בהדרגה. הילדה קיבלה הכנה במשך חודשיים פעם בשבוע, הפסיכולוגית סיכמה שהיא מוכנה למעבר. ההכנה הסתיימה בדיוק כשהחל החופש הגדול. עכשיו מתחילה החפיפה, אני רואה שאת הימים שלה עם אביה היא בעצם מבלה עם בתי הגדולה שגרה באותה עיר שלו, והיא זו שמטפלת ודואגת והיא הרה. מידי פעם הוא לוקח אותה אליו, הבנתי שזה רק זמני הוא עובד במשך היום. "עובד" – עד היום לא השתנה דפוס התנהגותו, אבל את חברתו לחיים זה לא מדאיג.הם חיים יחד בבית שלה. אני כל החופש הגדול בדיכאון, לא עושה כלום חוץ מלישון, טלוויזיה ואינטרנט, מתעוררת כל יום אחה"צ, יושבת בטל. ניסתי לחזור לעבודה ולו לחצי משרה, המנהלת שהייתה חברתי עזבה לניהול בי"ס אחר והמנהלת הנוכחית שהייתה גם היא חברתי אמרה לי שהיום הדרישות במשרד החינוך נוקשות והיא לא יודעת אם אפשרי שאעבוד השנה, בלבי אמרי אם הייתה ציפי הייתה מכה במרפקים כדי שאוכל לעבוד השנה אבל זו לא ציפי... מתחילה שנת הלימודים ואני רואה שהקטנה עדיין אצל עדי, כששאלתי למה ענתה לי בתי אימא היא גרה אצלי לא טוב לה שם וגם לא מטפלים בה כראוי. שתקתי כל עוד בתי הקטנה הייתה מאושרת, ביקרתי אותה פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע כמעט היא הייתה אצלי. אחותי טלי יולדת בן מקסים היא קוראת לו על שם אבא לי, אני אצלה כל יום מטפלת לה בילד, עוזרת לה, והיא מברכת אותי על כך התינוק הזה עזר לי להתמודד עם הדיכאון בו אני שרויה. חודשיים לאחר מכן ב- 15.11.2003 נולדה נכדתי, אחרי חבלי לידה לא קלים, מיד לאחר הלידה יצאתי הייתה שם חברתי חיבקתי אותה ובכיתי וזה לא היה בכי של אושר, היה זה בכי מכאב.... עדי והנכדה שהו אצלי חודש לאחר הלידה, כשאני מנחה ועוזרת לה בטיפול הילדה, איך שהוא נודע למשפחתו של החבר שלה שנולדה לו ילדה, היה הרבה בלגן בעקבות השמועות, האב לא התקרב לעדי או לבת במשך זמן מה, עדי שבורה לא מפסיקה לבכות, היא פוחדת להפסיד אותו, ניסיתי להדריך את בתי מה לעשות וכיצד להתנהג אך היא כמו בעבר עושה מה שהיא רוצה, הרוחות בסופו של דבר נרגעו, עדי חזרה לביתה עם בתה, היה לה קשה להתמודד לבד, היינו שעות מדברות בטלפון תעשי כך וכך.. ואני גם מרבה לנסוע אליה והיא לכאן. ביקשתי ממנה שתרשום אבהות לבתה וסיפרתי לה את הסיפור של כלנית שלא יכלה להתחתן בלי אב, ניסיתי להדריך אותה מה עליה לעשות כדי לדאוג לעתיד בתה, אך היא לא שמעה לי אני הרמתי ידיים ואמרתי שתעשה מה שהיא רוצה. כל פעם שבאה אליי עם הנכדה אני עוטפת את הנכדה ובוכה מכאב, עדי יכולה להרוס את חייה הם שלה, אך מה הקטנה הזו פשעה? ילד זה לא בובה... במשך תקופה זו בתי הקטנה שוהה אצל אביה, בבוקר הוא לוקח אותה לבי"ס אחותו אוספת אותה בצהרים, ובערב הוא אוסף אותה. כל שבת היא אצלי, אני רואה ששמחת החיים שלה נעלמה, היא מספרת לי שלא טוב לה, לא אצל דודתה, ולא אצל אביה, היא לא מסתדרת עם בתה של חברתו .... הלב שלי נשבר. אני מראה אותות מצוקה לאחותי טלי שבמשך שנה שלמה היא עוזרת לי ותומכת בי, אני יודעת שאני בדיכאון והמצב רק מחריף. א נ י כ י ש ל ו ן אימא שלא מסוגלת לגדל את בתה, שלא מסוגלת לשים צלחת אוכל לבנה , שלא מסוגלת לעשות כלום, אפילו לא לנקות את הבית.... היא כישלון. 1.1.2004 אני שוב עושה מעשה נואש, מוציאה מהמחבוא את כל כדורי המורפיום שברשותי, מוסיפה להם כדורי שינה שנשארו לי שותה אותם וצוללת.... אחותי ככה היא מספרת הרגישה שמשהו לא בסדר, היא מתקשרת לעדי ואומרת לה תיסעי לאימא, הרגע התווכחנו עדי אומרת לה, לא חשוב אומרת לה טלי לכי עם הנכדה היא תראה אותה תירגע. לאחר כ 18 שעות אני פוקחת את עיניי מסתכלת סביב מבינה מיד שזה לא הצליח גם הפעם, אומרת לעצמי שיט נשארתי בחיים. לוקח לי זמן לחזור להכרה, כמה שעות לאחר מכן מוציאים אותי מחדר טיפול נמרץ, אני מבקשת שיורידו לי את כל המכשירים, אני רוצה לקום. בתי זו שבפנימייה מובילה אותי לשירותים (נו למה לעשן) אני חוזרת למיטה ומבקשת שישחררו אותי מבית חולים, הרופאים מתנגדים, אני עומדת על כך, אני אתאושש בבית, אני חותמת על אחריותי שחרור והולכת הבית. אחותי מספרת לי שעדי מצאה אותי מחוסרת הכרה, הזמינה אמבולנס, הפדרמיקס שבא ראה שאין בי כמעט רוח חיים, הובילו אותי לבית חולים, שם הייתי בחדר הלם, נאמר לי אחר כך שזה חדר שלא תמיד קמים ממנו חיים. הרופאים מנסים להציל את חיי, אני מובלת לחדר טיפול נמרץ ואז מתחיל המאבק, המצב שלי הולך ומתדרדר, אני נכנסת לתרדמת , מזעיקים את בני המשפחה ומבשרים להם כי הם לא בטוחים שאשרוד את הלילה, המוות קרוב. אני לא יודעת איך ולמה אבל אמרו לי שבשעה 8 בבוקר פתחתי את עיני והראיתי סימני חיים, עלי לציין שהייתי מאוכזבת הייתי כה קרובה למוות ולא הצלחתי. בני המשפחה ביקשו ממני לתת עוד צ'אנס לחיים, אני לא רואה בזה תועלת, מיד כשהתאוששתי ישבתי לכתוב את סיפור חיי, אני רוצה שהם יבינו שעייפתי מהחיים, עייפתי מהסבל תנו לי לנוח אני לא יכולה יותר. הילדים שלי קוראים את הסיפור, וגם אחיותיי אע"פ שהם יודעות הכל. אני היום לא חיה ולא מתה, אין לי רצון לחיות, מצד שני יש עליי לחץ להמשיך, אני לא יודעת כמה זמן אוכל להמשיך. תודה לכל מי שעקב בעקביות, שתמך, שעודד, על המסרים שקיבלתי