ענייני התפתחות/חינוך/גבולות ועוד
בעצם אני לא ממש יודעת אם זה קשור לשלב התפתחותי או לענייני חינוך שמתחילים יותר ויותר להכנס לתמונה. בכל מקרה השאלות להלן( סליחה, קצת ארוך...): בני בן 13 חדשים. הוא בעל מזג מאד נוח בגדול, לא עושה אף פעם יותר מידי דרמות במצבי תסכול או כעס, נרגע די מהר אם נופל או מקבל מכה. אין לו חרדות זרים- מאד חברותי, ילד מאד סמפטי ומשעשע, מלא חיוניות ומרץ, חזק מאד פיזית, מהיר,גם בהתפתחות, ונראה בגדול באמת בריא ומסופק. זה עניין של שבועיים שהמזג שלו קצת משתנה, בעיקר למולי, אבל גם עם בעלי, שמבלה איתו לא פחות זמן( שנינו עצמאיים ועובדים חלקית מאד כרגע). ההתנהגות שבעיקר אני חווה היא הרבה יותר כועסת וחסרת סבלנות. חוט מאד קצר, מה שלא ממש אפייני לו, והתרגזויות מאד ווקאליות ורועמות. הרבה פעמים זה די ברור שהוא עושה "דוקא" ובוכה או מתרגז בצורה קצת מלאכותית. כמו כן זה קורה בשיא המצב-רוח הטוב, נניח סמוך להתעוררות משינה- הוא קם מחייך מקבל חיבוקים ונישוקים ושמחת מפגש, מתחילים לשחק או לעשות משהו ו...בום. משהו . קורה והוא מתרגז. זה מאד צורם וברור שחל איזה שינוי. ניסיתי לחשוב ממה זה נובע. יש לי כמה מחשבות: א. הוא הרבה יותר פיסי מאי- פעם כעת, מתעניין בטירוף במכשירי חשמל, בעיקר כאלה שעושים רעש, הוא יכול לשחק המון זמן עם השואב למשל ולחקות את הרעש שלו( “בררר...ברררר..) הוא הרבה יותר " נזק", ממש היפר-אקטיבי( מצבים שאפיינו אותו בעבר רק סביב מחלות ומצוקות, בעיקר בבקיעות שיניים שהטריפו אותו) הוא מטפס על שולחנות ונעמד, מוציא דברים מהפח, מעיף את הפח( כבר הוצאנו את הפח בנתיים), לוחץ על כפתורי הגז ,ועל המצת, למרות שמקבל תמיד תגובה ברורה שמשלבת תקיפות והזזה שלו משם, גורר מכשירי חשמל בחוט שלהם(או לפחות מנסה) דברים רבים שיודע שלא מכניסים לפה( או שהוא מנחש שיש סכוי שאסור, כמו בטריות שנתקל בהן) מכניס ד-וו-ק-א, מלווה בחיוך הכי ממזרי שיש ובבדיקה שלנו ישר. באוכל כבר למדנו שכשהוא מעיף חתיכות מזון, במקום להגיד לו לא, פשוט מורידים אותו מכיסא האוכל ואומרים לו: "אנחנו רואים שסיימת”( כשהוא מאד רעב הוא כמובן אוכל) אבל מבעס אותי שהוא התחיל גם להעיף מזונות שלא בא לו עליהם וקודם פשוט לא היה אוכל. עכשיו זה העפה וזעם- כי הוא רצה בננה למשל- אהבת חייו- וקיבל צימוקים לדוגמא.כך גם עם החתלות והחלפות בגדים ועוד,ועוד. בגדול אנחנו מרגישים שסף התסכול, השובבות/קונדסות, הזעם ובדיקת הגבולות עלו והרבה בתקופה האחרונה. יכולנו לבלות בהרבה אמירת לא אבל אנחנו שומרים את ה"לא" להכרחי ביותר, מתעלמים מהרבה מהקונדסות ומהיללות התובעניות( למרות שזה יכול לשגע פילים הרי אי אפשר להגיד לילד בגילו:” אני לא מדברת איתך אם אתה צועק”, או: “לא נעים לי שאתה מרים את הקול. תדבר בשקט ואז נענה לך”. הוא הרי לא יבין- חוץ מהטון אולי), מזיזים( מסר פיסי) ממעשים מסוכנים, ומתאפקים. אבל מבפנים גם אצלינו, בעיקר אצלי, נבנית תחושת תסכול וחוסר הבנה. עצוב לי. מרגיש לי לא פייר, אני לא ממש מבינה על מה זה יושב. מאחר ורגשות אשמה אמהיים זה 'בילט-אין' אז יש גם לי כאלה ואני שואלת את עצמי אם זה קשור אולי לזה שהוא רואה אותי קצת פחות עכשיו; למרות שאני לא עובדת אבא לוקח אותו די הרבה בזמן האחרון כדי שאעבוד בבית או אטפל בענייני, אני בתקופה לא פשוטה נפשית, אז נכון, יכול להיות שהוא חש את זה בכל מיני לוולים אבל אנחנו מאד לא מזניחים אותו, הוא מטופל, הוא איתנו, הוא מקבל אהבה וזמן, ויונק ואוכל טוב. אבל אולי בכ”ז... אומר קול האשמה, הוא רואה אותי יותר עסוקה בענייני כעת, יותר עם הגב אליו( והוא יותר עם אבא) יותר על המחשב, פחות בפוקוס. ואני רוצה לדעת איך לעזור לנו לכולנו, להיות פחות מתוסכלים ומתקשרים בצורה טובה יותר. האם אנחנו צריכים להבין שזה שלב התפתחותי( ואם כן- איך להתנהל מולו ואיך "להזין” את עצמינו בתקופה הזאת? הרי מאד קשה להיות אמא שמחה וחיובית אם כל הזמן יש בי תחושה שלא מרוצים ממני, כועסים ומתגרים בי?) בקיצור מאתגר קצת. אציין עוד שהוא לא הולך למשפחתון עדיין אם כי הייתי רוצה להפגיש אותו עם ילדים נוספים ואף באופן קבוע- עוד אחד או שניים שזה מה שהכי מרגיש לי נכון ואנטימי ונראה לי שהוא מאד זקוק לזה. אנחנו עובדים על זה אבל זה עדיין לא פשוט לנו למצוא. עלתה אצלנו גם השאלה אם הוא אולי מתוסכל מזה שהוא צריך הרבה יותר פעילות פיסית, בעיקר בחוץ- כמו זו שעושים בגן. בבית הוא מתנהל איתנו ולמרות שיוצאים ומשחקים גם בחוץ ןבמרפסת- נראה לי שהוא יכול היה להיות שם שעות ושזה נורא טוב לו( עם כמה שפחות הגבלות ואיסורים כמובן) הוא גם כמעט ולא מתעניין בצעצועים שלו- כולל בימבות וצעצועי התפתחות של השחלות וכו'- שבעקרון עניינו אותו אבל הוא די נטש הכל. הוא מתעניין בבלאגנים שבחוץ בעיקר, קידוחים, מים,צינורות, חשמלים. אקשן..... מחשבות/רעיונות עבורינו??
