חלק מן הדברים שרשמת
קורים גם אצלנו ואני בטוחה שאצל עוד הרבה תינוקות בגילאים האלה, אבל אני לא לוקחת את הדברים כל כך "קשה". ברור לי שהתינוק שלי, חסר הישע מלפני מספר חודשים, למד ללכת ובפועל יוצא מסוגל לבצע דברים שלא עשה בעבר. בצירוף עם סקרנות טבעית ורצון לעצמאות, יוצא שפחות ניתן לצפות לשלוט בו כפי שהיה לפני מספר חודשים. המזג משתנה היות והתינוקות גדלים, מתחילים להביע רצונות משלהם ולפעמים כאשר הם בלתי מובנים בגלל חוסר יכולת תקשורת מילולית, אז קורות סצינות של רוגז וזעם. סוג של תסכול מקושי בהעברת מסרים. ממש חלק מהדברים שרשמת קורים גם אצלי : ברור שהוא "הרבה יותר פיסי מאי פעם", מן העובדה הפשוטה שהוא יותר נייד ומגלה את יכולות הקפיצה, הריצה והטיפוס. הבן שלי בן שנה ו-5 חודשים, כל היום מטפס על הספות והמיטות וקופץ עליהן. הדבר היחיד שמפריע לי בזה הוא שאני פוחדת שהוא ייפול ויכאב לו. גם שלי מתעניין בטירוף במוצרי חשמל, שלטים, כפתורים וכו'. גם שלי מטפס על שולחנות ועל כסאות. מוציא דברים מהארונות, לוחץ על כפתורי הגז והמצת, מכבה ומדליק טלויזיה, רוצה לשים דיסק במחשב, ועוד מיליון דברים, שחלק אני מרשה וחלק לא. בודק גבולות באמצעות הכנסת דברים לפה, דברים שברור לו שאסור, אבל מחייך אלינו במבט של "דווקא" ועושה בכל זאת, אוהב לגעת באוכל שלו אבל לומד לאט לאט לאכול עם כפית ומתחיל לשים לב ולהעדיף שמגש האוכל שלו יהיה נקי, ואם נופל משהו על המגש, הוא מתעקש שאנקה ורק אז ממשיך לאכול. אז מה ? אני רואה הכל בצורה הכי טבעית כי מדובר בתינוק. תינוק סקרן, ששואף לעצמאות, לא יודע מה מותר ומה אסור, וכאשר יודע שאסור, מחפש חיזוקים שוב ושוב. גם אצלי לא מדובר בילד של ספרים, פאזלים וטלויזיה, אלא כזה שמעדיף לבחון בחוץ משאיות, מכוניות ואם תתני לו הוא כל היום יהיה בחוץ, מן הבוקר עד הערב. לא צריך להיות כל כך תובעניים ולהציב מסגרות כל כך נוקשות בגיל כזה, בכל אופן לדעתי. אז לפעמים שהוא ממש מעצבן, אני מרימה את הקול, ומזיזה מן המקום, ונוזפת, לפעמים מתעלמת, כי הכל כל כך דינאמי וכל כך נקודתי שקשה מאוד לעמוד מאחורי החלטה גורפת כלשהי לגבי צורת ההתייחסות שלי כלפיו בכל מצב נתון. זה בלתי אפשרי, צריך להיות טבעיים, ולא להשאב למסגרות מוקצנות ומרובעות לכאן או לכאן. אני רואה בכל העניין שלב התפתחותי תקין, ואני ממש לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה רובוט שמבצע משימות ולא מביע רגשות, רצונות ואת עצמו בכלל. אפשר לפעמים לצאת מן התבניות שבנינו לעצמנו בראש, ולנסות להתגמש לנוכח סיטואציה קיימת.
בינתיים, לדעתי, לא לפתור לה את הבעיות .אם היא באה בבכי כשחטפו לה משחק, לא ללכת אל הילד החוטף ולקחת לו. לנחם אותה על הבכי, לחשוב מה כדאי לומר לילד ("זה שלי, ואני לא רוצה שתיקח לי") וללכת איתה יד ביד כדי שהיא תגיד את זה לילד. אם היא מתביישת לומר, ללכת איתה, אבל לומר לילד "X רוצה לומר לך משהו". לא להשאיר אותה מאחור בעוד את עושה את המו"מ (אני לא יודעת אם זה מה שאת באמת עושה. אני רק מתארת דברים שאני רואה הרבה פעמים בגינת המשחקים. ילד שרגיל שההורה פותר לו את הקונפליקטים, לא ייאמץ דרכי התמודדות אחרות)
