לבכות בפרסומות
בעיני, זה לא טוב ולא רע (מתייחסת למה שכתבת על תשובותייך לשאלון: אוהבת ושונאת). זה מי שאת, ובכי זו התמודדות של הגוף עם רגש מסויים - ככה שזה שאת בוכה בפרסומת, או בכל רגע אחר, זה מאד מאד חשוב, כי ככה הגוף שלך עושה דיסצ'ארג' מהרגש. השאלה היא, האם את מקבלת את זה שככה את? אחד הדברים שכן אהבתי (וגם שנאתי) בעצמי בזמן אי השפיות של המחלה, היה הנטיה להגיע לגבהים. ברור שאחריהם הגיעו גם המעמקים, וזה היה נורא. אבל היכולת הזו, להתלהב עד שכל כולי בתוך אקסטזה, הייתה נפלאה. גם היום אני נסחפת רגשית למקום גבוה (ונמוך) יחסית, ונותנת לרגש לכבוש את כל השטחים שבי, כמעט. כמעט = הנקודה המסויימת החדשה, שבה אני שומרת על עצמי, וממנה והלאה זה גבול שלא עוברים.
