בוקר טוב הילהל../images/Emo20.gif
התחתנתי בגיל 23 בגיל 24 ילדתי את עמית, תינוקת ראשונה, אני אמא מפוחדת היות ואמרו לי שייתכן שהתינוקת עם פיגור שכלי, אני זוכרת איך הנקתי ובכיתי בלי סוף, אבל בגיל 3 חודשים כבר ידעו להגיד שאין שום פיגור שכלי. כשעמית היתה בת 7 חודשים הייתי שוב בהריון עם שיר, זה היה כאילו לגדל תאומות, היו המון רגשי אשמה ונקיפות מצפון, בדיעבד לא הייתי יולדת בהפרש כל כך צפוף, המון קנאה, מתח, ריבים, עמית לא קיבלה את מלא תשומת הלב היום כשהן גדולות, בנות 12 ועשר וחצי (בערך) הן רבות המון, ממש שונאות אחת את השנייה ומאוד עצוב לי לראות את זה. כשהן היו בנות 5-6 יצאתי ללמוד חינוך, ניר טיפל בהן בצורה יוצאת דופן, השכים אותן, הלביש, האכיל, טייל, בישל ואני הייתי כל כולי בלימודים, במהלך השנה השנייה נפטר אבא שלי הביולוגי ולאחר מספר חודשים גם האבא המאמץ שלי נפטר, הייתי ממש בדיכאון, קיבלתי את זה קשה צפו כל מיני שאלות שנדחקות עם השנים, אבל בזכות ניר והמדריכה הפדגוגית המדהימה שהיתה לי התגברתי על הכל, הריתי בשלישית, בשנה השלישית וכאילו הכל נמוג, צמחה אהבה חדשה בתוכי, שרון הביא עימו הרבה אושר ואהבה, סיימתי בשנה הרביעית את הלימודים בהצלחה גדולה, גדלתי במקום שתמיד דאגו להגיד לי כמה אני לא מוצלחת ואיזה כישלון אני אבל ניר נתן לי המון כוח והצלחתי. האמהות בפעם השלישית הייתה הרבה יותר בוגרת, ההתייחסות לחיים השתנתה מאוד. את שקד ילדתי לפני שבעה חודשים, שקד הפכה אותנו למאושרים, הכניסה המון אור ותקווה בתוך החיים המסובכים כאן בפנימייה, כל ילד מביא איתו משהו מאוד מיוחד, כל ילד הוא עולם ומלואו.