aint mindless
New member
הסיפור - 2
דורית טרקה את הדלת והתקדמה לעבר בעלה. עוד לפני שהיא הספיקה לפצות את פיה, ה"זמיר" התחיל לשיר – " תגידי, את השתגעת, או מה?!" דורית לא הבינה על מה המהומה, "מושיקו, מה קרה? מה, אסור לי לשחק בשדכנית לפעמים? אז יצא שאני מכירה גם את נוגה וגם את נדב, ושניהם אנשים מדהימים, אז מה הבעיה?" משה לא הבין איך הגאון שאיתו התחתן, לא שמה לב לבעייתיות שיש למשודכים העתידיים. "איך את לא שמה לב? ודווקא את מכולם?!" -"תגיד, מה אתה רוצה ממני?" "מה אני רוצה?! נוגה ונדב?! ביחד? הם האנשים הכי שונים בעולם, הכי לא מתאימים!" דורית פחדה לעקל את הדברים, את החוסר איזון שאולי יווצר כשהשניים יכירו. צמרמורת עלתה בגבה. היא פנתה אל עבר החלון, צופה בשקיעה האינסופית, מקשיבה לשקט שמביא עימו החושך. ולאחר מכן הסתובבה לעברו של בעלה. היא הסתכלה אליו במבט של 'ירד לי האסימון' ומשה מהבין שאשתו ירדה לסוף דעתו וסוף כל סוף קלטה שהשניים לא מתאימים. "אז הבנת, בסופו של דבר." -"כן, הבנתי. אתה מרוצה? שאני אתקרב כדי לטפוח לך על השכם?" "את לא יכולה." -"למה לא יכולה, בבקשה תראה.." עוד בזמן שדורית דיברה היא הרימה את ידה, וזו כמעט נחתה על כתפו של משה, אילולא הזכיר לה שאסור להם. "לאאא.." משה קם מהכורסא המרווחת כמו ארי. לרגע עברה בדורית תחושת ניכור, כאילו שבעלה שלה אינו חפץ בה יותר, כאילו שהשווה את נדב ונוגה אליהם ובריחוקו ממנה סימן לה שגם הזוגיות הקצרה שלהם הייתה טעות. אבל היא ידעה שכל זה לא היה נכון, ושבעלה קם ממושבו בגלל שבאמת היה אסור להם לגעת אחד בשנייה, עד לליל הטבילה מחר בערב. -"מושיקו, שכחתי, סליחה." היא אמרה בביישנות משום שידעה שבעלה חרד לדברים כגון אלו וגם היא. משה הבין שפרח האיסור מזיכרונה וניחם אותה, "לא נורא, קורה. זה לא שכבר נגעת בי." היא הבינה שזה הסימן שלה להמשיך ואמרה, "אם ידעת כבר שהם לא יתאימו, למה שתקת? לפחות היית מסמן לי." -"זה הכה בי ברגע שנוגה יצאה מהדלת. אבל את יודעת מה?" הוא ניסה להרגיע אותה. "עזבי, כבר מחר נראה מה לעשות." היא חייכה אליו ולחשה לו "תודה." -------------------------- החלק הזה חדש - הוא לא עלה לפורום אז.. חושך מצרים. קמתי מהמיטה בגלל השעון מעורר. הבית היה חשוך עד כדי כך שאפילו את הידיים שלי לא ראיתי ועוד היה לי היה לי דה ז'ה וו. כשהייתי בן עשר, תקופה קצרה אחרי שאבא ואמא מתו, היה לי מנהג מוזר. ממש מוזר. הייתי מסתובב בבית של סבתא וסבא ערני לגמרי באמצע הלילה, ומת מפחד מהמחשבה שלאיזה גנב יתחשק לעשות אצלנו בדק בית. "חנה, תיקחי את הילד לרופא." סבא תמיד אמר לסבתא. "הוא עושה הליכת ירח." "אויש משה," היא הייתה משתגעת. "תפסיק לבלבל לי את המוח. יש לו מחלת ירח, לא הליכת ירח, מ-ח-ל-ת-! את ההליכה עושה הגוי ההוא עם הקוקו שמתעסק באזור החלציים בזמן שהוא רוקד." -"פשש.. חנה'לה, אני רואה שהתחלת לפקוח עיניים...." כן. הם תמיד היו ככה, עד שהמוות הפריד אותם אחד מהשנייה וגם ממני. בזמן שאני עדיין עומד, הטלפון בחדר צלצל. גיששתי אל המתג והדלקתי את האור, ובאותו זמן לקיתי בעיוורון רגעי. הרמתי את הטלפון. "שלום." -"בוקר טוב, מי זאת?" היה לי סאונד של כרית. "היי, זאת נוגה. תשמע, אני מעדיפה שניפגש במקום אחר ולא אצל דורית ומושיקו. סבבה?" -"רגע, רגע." לא היה לי שמץ של מושג מי זאת על הבוקר. "מי זאת נוגה? אנחנו מכירים? ולמה אנחנו צריכים להיפגש?" "מה דורית לא דיברה איתך?" שמעתי עצבים בקול שלה. -"לא." עניתי. "ומשה?" היא התעקשה. "גם לא." משהו לא הסתדר לי. "ולמה שאני אדבר עם משה על הבוקר? מי את?" היא צחקה. וזה היה מריר. "אני לא מאמינה שהם עשו לי את זה!" היא אמרה כאילו לעצמה. -"גברת, את מוכנה להגיד לי מי את?!" ואז היא כבר כעסה. "תבין, אדון, אני לא גברת. אני בחורה צעירה. ועכשיו כבר לא בוקר. כבר שתיים בצהריים." ניתוק. מעולה. השעה כבר שתיים בצהריים, ובמקום שאני אהיה בעבודה, אני עומד בחדר עם טלפון טרוק ועם תחתונים מלפני יומיים. פשוט נהדר. ------------- זה מה שכתבתי בנתיים.
דורית טרקה את הדלת והתקדמה לעבר בעלה. עוד לפני שהיא הספיקה לפצות את פיה, ה"זמיר" התחיל לשיר – " תגידי, את השתגעת, או מה?!" דורית לא הבינה על מה המהומה, "מושיקו, מה קרה? מה, אסור לי לשחק בשדכנית לפעמים? אז יצא שאני מכירה גם את נוגה וגם את נדב, ושניהם אנשים מדהימים, אז מה הבעיה?" משה לא הבין איך הגאון שאיתו התחתן, לא שמה לב לבעייתיות שיש למשודכים העתידיים. "איך את לא שמה לב? ודווקא את מכולם?!" -"תגיד, מה אתה רוצה ממני?" "מה אני רוצה?! נוגה ונדב?! ביחד? הם האנשים הכי שונים בעולם, הכי לא מתאימים!" דורית פחדה לעקל את הדברים, את החוסר איזון שאולי יווצר כשהשניים יכירו. צמרמורת עלתה בגבה. היא פנתה אל עבר החלון, צופה בשקיעה האינסופית, מקשיבה לשקט שמביא עימו החושך. ולאחר מכן הסתובבה לעברו של בעלה. היא הסתכלה אליו במבט של 'ירד לי האסימון' ומשה מהבין שאשתו ירדה לסוף דעתו וסוף כל סוף קלטה שהשניים לא מתאימים. "אז הבנת, בסופו של דבר." -"כן, הבנתי. אתה מרוצה? שאני אתקרב כדי לטפוח לך על השכם?" "את לא יכולה." -"למה לא יכולה, בבקשה תראה.." עוד בזמן שדורית דיברה היא הרימה את ידה, וזו כמעט נחתה על כתפו של משה, אילולא הזכיר לה שאסור להם. "לאאא.." משה קם מהכורסא המרווחת כמו ארי. לרגע עברה בדורית תחושת ניכור, כאילו שבעלה שלה אינו חפץ בה יותר, כאילו שהשווה את נדב ונוגה אליהם ובריחוקו ממנה סימן לה שגם הזוגיות הקצרה שלהם הייתה טעות. אבל היא ידעה שכל זה לא היה נכון, ושבעלה קם ממושבו בגלל שבאמת היה אסור להם לגעת אחד בשנייה, עד לליל הטבילה מחר בערב. -"מושיקו, שכחתי, סליחה." היא אמרה בביישנות משום שידעה שבעלה חרד לדברים כגון אלו וגם היא. משה הבין שפרח האיסור מזיכרונה וניחם אותה, "לא נורא, קורה. זה לא שכבר נגעת בי." היא הבינה שזה הסימן שלה להמשיך ואמרה, "אם ידעת כבר שהם לא יתאימו, למה שתקת? לפחות היית מסמן לי." -"זה הכה בי ברגע שנוגה יצאה מהדלת. אבל את יודעת מה?" הוא ניסה להרגיע אותה. "עזבי, כבר מחר נראה מה לעשות." היא חייכה אליו ולחשה לו "תודה." -------------------------- החלק הזה חדש - הוא לא עלה לפורום אז.. חושך מצרים. קמתי מהמיטה בגלל השעון מעורר. הבית היה חשוך עד כדי כך שאפילו את הידיים שלי לא ראיתי ועוד היה לי היה לי דה ז'ה וו. כשהייתי בן עשר, תקופה קצרה אחרי שאבא ואמא מתו, היה לי מנהג מוזר. ממש מוזר. הייתי מסתובב בבית של סבתא וסבא ערני לגמרי באמצע הלילה, ומת מפחד מהמחשבה שלאיזה גנב יתחשק לעשות אצלנו בדק בית. "חנה, תיקחי את הילד לרופא." סבא תמיד אמר לסבתא. "הוא עושה הליכת ירח." "אויש משה," היא הייתה משתגעת. "תפסיק לבלבל לי את המוח. יש לו מחלת ירח, לא הליכת ירח, מ-ח-ל-ת-! את ההליכה עושה הגוי ההוא עם הקוקו שמתעסק באזור החלציים בזמן שהוא רוקד." -"פשש.. חנה'לה, אני רואה שהתחלת לפקוח עיניים...." כן. הם תמיד היו ככה, עד שהמוות הפריד אותם אחד מהשנייה וגם ממני. בזמן שאני עדיין עומד, הטלפון בחדר צלצל. גיששתי אל המתג והדלקתי את האור, ובאותו זמן לקיתי בעיוורון רגעי. הרמתי את הטלפון. "שלום." -"בוקר טוב, מי זאת?" היה לי סאונד של כרית. "היי, זאת נוגה. תשמע, אני מעדיפה שניפגש במקום אחר ולא אצל דורית ומושיקו. סבבה?" -"רגע, רגע." לא היה לי שמץ של מושג מי זאת על הבוקר. "מי זאת נוגה? אנחנו מכירים? ולמה אנחנו צריכים להיפגש?" "מה דורית לא דיברה איתך?" שמעתי עצבים בקול שלה. -"לא." עניתי. "ומשה?" היא התעקשה. "גם לא." משהו לא הסתדר לי. "ולמה שאני אדבר עם משה על הבוקר? מי את?" היא צחקה. וזה היה מריר. "אני לא מאמינה שהם עשו לי את זה!" היא אמרה כאילו לעצמה. -"גברת, את מוכנה להגיד לי מי את?!" ואז היא כבר כעסה. "תבין, אדון, אני לא גברת. אני בחורה צעירה. ועכשיו כבר לא בוקר. כבר שתיים בצהריים." ניתוק. מעולה. השעה כבר שתיים בצהריים, ובמקום שאני אהיה בעבודה, אני עומד בחדר עם טלפון טרוק ועם תחתונים מלפני יומיים. פשוט נהדר. ------------- זה מה שכתבתי בנתיים.
