אתם בחרתם-aint mindless

[סורר ומשורר 21]

גהה או אברבנאל?

אתה לא אמיתי שישבת לענות על כל זה...

 

[aint mindless]

חחחח..

לא אכפת לי להמשיך..

 

[סורר ומשורר 21]

*שווארמה

 

[יפה ושמנה זה מה יש]

ספר

על הריגוש הכי הכי שהיה לך בחיים.

 

[או טו טו אתאיסט]

בא לי לספר לך

אבל לא שאלת אותי

 

[יפה ושמנה זה מה יש]

../images/Emo9.gif

אתה, מוזמן לספר לי במסרים

 

[aint mindless]

הנסיעה

לח"ל, ללא ספק. בינתיים.

 

[יפה ושמנה זה מה יש]

לאן נסעת?

 

[aint mindless]

ללונדון.

 

[המשlטט]

מה דעתך על.....?

החוק המטומטם שרצים להעלות את שכר המינימום?

 

[aint mindless]

אין לי דעה לגביו.

למרות שהיום שאלתי את השאלה הזו 17 פעם.

 

[יפה ושמנה זה מה יש]

למה זה חוק מטומטם????

אני שומעת את זה לראשונה ממך, והכל נראה לי בסדר גמור במה שכתבת, רוצים להעלות את השכר מינימום. זה מצויין. מה רעעעעעעעעעעעעעעעעעע?!?!

 

[המשlטט]

תכלס -

את רק מסתכלת על העובד. ועל המעביד חשבת? כי תכלס, אחרי שיעלו את המחיר, לא יהיה לו מספיק כסף, בשביל לשלם לכולם. ואפילו אם יהיה לו לשלם לכולם. זה יהיה לו קשה. בגלל שזה סכום לא קטן!(לכמה עובדים.) אז לכן הוא יפטר כמה מהעובדים שלו. וככה יהיה אצל רובם. ואם ככה אוטמוט השירות תהפוך ליותר חרא! ואז יוצא שיהיו יותר מובטלים. לכן, דעתי שאם יעלו שזה יהיה רק בשקל שניים יותר.

 

[רiעה צxן]

מתי התחלת

לכתוב את "שחורים"? וכמה זמן אתה עובד על כל פרק? אתה כותב הרבה?

 

[aint mindless]

הפרק הראשון

של שחורים נכתב באוגוסט 2009. בהתחלה הצעתי לכולם שכל ניק יכתוב פרק ואז ייצא משהו מעניין. כולם התחמקו, אז אני נשארתי וכתבתי את הכל לבד. פרק לוקח לי בערך כשעה, תלוי בגודלו, והרעיון בא תוך כדי, זה לא שאני חושב על משהו לפני או מתכונן. אני אוהב לכתוב, אבל עם שחורים קצת "קשה" לי כי העלילה נהייתה הזויה, אז אני מכריח את עצמי לכתוב (כי אני רוצה!) למרות שלא תמיד יש לי כוח, אבל אני יכול לומר שאני כמעט בטוח שאני אסיים את זה מתישהוא, גם אם זה יהיה רק בעוד כמה שנים.. כתבתי עוד סיפור שהעלתי אותו לכאן לבדיקה על האנשים פה (הוא גם פורסם בעמוד הראשי - בתמונה), אם תרצה אני אשמח להעלות אותו, אבל הוא רק בהתחלה של התחלה.

 

[aint mindless]

אה, ו...

יש לי גם בלוג בתפוז על שם ניק אחר. בלוג די מצליח. שם אני כותב כמעט כל שבוע.

 

[רiעה צxן]

תעלה את הסיפור...

אכפת לך לשלוח את הקישור לבלוג?

 

[aint mindless]

הסיפור - 1

עמדתי על שפת הצוק. קפאתי, הרוח ליטפה את גופי כמו אם שמלטפת את בנה לפני בשורה רעה. הקרקע כאילו נפערת מתחתיי והשמים מתכווצים ללא רחם, מאיימים להיעלם ואולי, להעלים אותי איתם. חשבתי על נוגה, על הפנים המתוקות שלה, על הפרצוף שאומר "אני כבר לא יכולה יותר". חשבתי על העבר, האם הדרך לתקן ארוכה והאם אפשר לשנות את מה שהיה. חשבתי על החברה המגבילה שנקלעתי לתוכה, על אלה שמרגישים נינוחות איי שם בבית המדרש, המקום שהזמן צבע אותו לאפור בעיניי, למקום שהזמן עצמו עוצר בו מלכת וכל דקה, דקה אחת! מרגישה כמו שנה. חשבתי על הבית, על מה זה בית. ועל אותו אחד שקנה את עולמי, גופי ונשמתי. חשבתי על עצמי. ואז התעוררתי, הייתי מבוהל. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, קור כלבים שרר בחוץ. חשבתי על החלום העמוס הזה שחלמתי כבר בפעם השלישית בתוך שבועיים. חשבתי שהמוח שלי נדפק, הרי זה לא הגיוני לחלום את אותו החלום כמעט כל לילה. זה אומר עליי משהו? שאני משתגע? או שאולי זה סתם, אולי באמת זה סתם. קמתי. לא יכולתי להירדם שוב. לקחתי תהילים, קראתי מזמור אחד וייחלתי בליבי שארוחת הבוקר המוקדמת תצא טוב. היא יצאה טוב. מה שקורה לעיתים רחוקות מדיי כי בכל זאת, לא הייתה לי אמא שתלמד אותי איך להכין חביתה ואבא שילמד להכין סלט. טוב, על מי אני עובד?! שום אבא לא מלמד את הבן שלו איך להכין סלט. כל מה שהם הכינו לי זה אפוטרופוס שיהיה אחראי על סכום של 150 מיליון דולר עד שאני אגיע לגיל שמונה עשרה ושכמובן, אותו אפוטרופוס ייקח לפחות חצי מהסכום ויצחק כל הדרך אל הבנק. אני לא מתלונן, באמת שלא. ובטח ובטח שלא על מצבי הכספי. אולי דברים אחרים כן הייתי משנה, אבל אותו איש שאמר ש"כסף לא קונה הכל" , ידע מה שהוא אומר. אולי הוא אמר את זה תוך כדי ניחום עצמי בשעה שאצלו היה המצב בטטה, אבל הוא צדק כי זה לא משנה, כסף אולי יכול להזיז דברים אבל יש דברים שאין להם מחיר. סיימתי לאכול. אחרי שאכלתי את החביתה הדי מוצלחת, התקלחתי והלכתי למניין ראשון בבית הכנסת "קול יעקב". תמיד אני יודע שאם זכיתי לתפילה של מניין ראשון אז יש לי מן אושר לא מוסבר כזה, מן זיכיון שהכל ילך טוב וששום דבר לא יוכל להרוס לי את זה. קיפלתי את התפילין. התפילה עברה מצוין. בכלל, תפילה בשבילי זה במקום שעה אצל הפסיכולוג. זה מרגיש לי טוב, מפרק ואני מרגיש נקי בלי שום הסבר. יצאתי לרחוב, השעה הייתה כבר שבע, אנשים קמו לעבודה, חציים מקללים על היום שיהיה וחציים סתם מקטרים. אבל אני, למרות החלום שעורר בי תהיות, דיי בטוח שהשמש זורחת לי מהתחת, לפחות עדיין. נכנסתי למכולת, לקחתי דברים שחסרים ובזמן שאני מחשב בעוד כמה זמן יחול פג התוקף של החלב, מישהו קורא לי מטווח של מטרים ספורים. "נדב?!" הסתובבתי וגיליתי שזאת בעצם מישהי. "אה...נוגה?! מה את עושה פה?" הופתעתי. תכירו – נוגה בן טובים. --------------- נעים מאוד, נוגה. נוגה בן טובים. האמת ששאלתי את עצמי למה הרחקתי לכת דווקא עד למכולת הזאת. ועוד אחרי תקופת צינון הדדית דיי ארוכה. אני לא רוצה בזה. זאת אומרת, אני לא יודעת מה אני רוצה. צריך פשוט לבחון את הכל מהתחלה ואז לנסות לגלות ולראות את פסיפס האמת. כבר יצאנו תשעה חודשים, אהבתי אותו ועדיין אוהבת. הכרנו דרך בעלה של חברה שלי, דורית. בהתחלה לא התעניינתי. לא רציתי להיות כבולה בגיל צעיר לאזיקים לבית, משפחה וילדים. זאת לא אני, אבל הזוג שהתחתן לפני רגע, רקע ברגליו כמו תינוק שדורש צעצוע, תכף ומיד! התחלה "את חייבת להבין, אף אחד לא יקשור אתכם ביחד. תנסו, פגישה אחת, שתי פגישות, כן-כן, לא-לא". זאת כבר הייתה המנטרה של דורית. נמאס לי, אני לא רוצה אף אחד, ואני לא חייבת שום דבר לאף אחד. אבל בטח בעיניה של גברת "התחתנתי ועכשיו אני מאושרת" הכל ילך חלק. אני אכיר מישהו חביב, אתאהב, אתחתן, אוליד ילדים, אזכה לראות נינים ונכדים ואמות בשיבה טובה, כן, אלו הם החיים הטובים. "טוב," אמרתי. "אני עושה את רק בשביל שתרדו ממני אחר כך ואם זה לא הולך, תשכחו מלהכיר לי מישהו עד יומולדת היובל שלי בעוד שלושים שנה!" "נוגה מאמי'לה, זה לא יקרה בעוד שלושים שנה. זה יקרה בעוד.." היא כמעט אמרה את זה. ניסיתי לעצור אותה. "דורית, נו למה את נכנסת לדקויות (חבל,יש לך צוואר יפה)?! שלושים, עשרים ותשע, מה זה משנה?" – ניחמתי את עצמי, ואז הבנתי שהיא לא מבינה רמזים ושהיא שכחה שבאופן כללי יש לי בעיה עם גיל. אבל היא התעקשה. "תפסיקי נו.. חודש שעבר היה לך יום הולדת. מושיקו, בת כמה היא?" היא פנתה לבעלה. -"עשרים ושמונה וחודש". זה ברור שדורית שכחה לספר לו על הבעיה שלי, אחרת הוא היה מתאפק. ניסיתי לשכוח מהמסיבה שהם הרימו לי. אבל אחר כך הבנתי שכל מי שהיה במסיבה המחורבנת הזאת, יודע שעברתי ממזמן את הרבע הראשון בחיים אם המקסימום זה מאה. "טוב דיי!!" אף פעם לא הייתי אלגנטית. "בסדר, תדברו עם הבחור ונראה מה יקרה". - "מחר הוא יאסוף אותך, בשבע בערב". היא צפצפה. הסתכלתי על שניהם טוב בעיניים, התמימות הזדונית התפרצה משם כמו חלב שהתחמם יותר מדי על הגז, אני לא מבינה איך הם פועלים במהירות כזאת. איך הם ידעו שאני אסכים? מי גילה להם? "מה המספר שלו?" לפחות שבזה אני אשלוט. דורית הרימה את הפלאפון של משה והטיחה לי אותו בפנים. "תעתיקי." העתקתי. "אז נתראה מחר?" דורית הייתה על קוצים. -"מה? למה שנתראה מחר? אני נפגשת אתכם?" לא הבנתי מה היא רוצה. "נוגה..." שמעתי את הפחד שיצא לה מהגרון ביחד עם שמי. -" הוא יגיע לפה?" שאלתי בחשש. "כן, הוא יגיע לפה," ובעודה קובעת עובדה, היא דחפה אותי לדלת, "נתראה מחר, להתראות.." יצאתי מהדלת לכיוון המדרגות ואז דורית הזכירה לי, "אל תתקשרי אליו, רק תגיעי לכאן. ואל תדאגי מותק, לא משנה מה תגידי, העיקר שתהיי יפה." כן, שכחתי לומר, דורית היא לא רק אשה ורעיה,היא גם חזיר שוביניסטי. ----------------

 

[רiעה צxן]

יפה..

יש רק פרק 1? אני מבין שהפרק הזה לא עבר את הצנזורה של שיבולת...

 

[aint mindless]

זה לא בדיוק פרקים..

והיא לא הייתה אז..