...
בעוד כשבועיים+ השכבה יוצאת לפולין. עד לפני שנה לא היה כל ספק שאני אטוס. בספטמבר, חודש לפני היומולדת, ביקשתי מההורים לחגוג בחו"ל כי זה יום כיפור. לאחר הרבה שכנועים הם הסכימו אבל הם אמרו שהם לא יוכלו לשלם גם על פולין, ואני, שבאותו הרגע כ"כ רציתי לטוס לספרד, הסכמתי. לפני כמה חודשים במהלך שיחה עם המחנכת סיפרתי לה על הבחירה שעשיתי ובאותו רגע הרגשתי שלמה איתה. רק בחודש-חודשיים האחרונים כשהתחילו כל ההכנות פתאום קלטתי שאני באמת לא טסה. אני לא יודעת עד כמה משמעותי המסע הזה יכל להיות עבורי אבל... לא יצאתי לאף טיול שנתי עם השכבה והשנה מלבד פולין וכמה סמינרים לא היה לנו איזה טיול גדול, אז מהבחינה הזאת... אני מניחה שאם הייתי לומדת בבי"ס אחר שבו לא יוצאת כזאת כמות [מהכיתה שלי לא יוצאים 4, כולל אותי. אחד בגלל פציעה קשה] של תלמידים אולי זה היה מפריע לי פחות.. גם אין לי מושג מה אני אעשה לבד כמעט שבועיים. ------------------------------------------------------ חצי שנה עברה מאז שהצטרפתי לפנימייה ועד כה היה ממש כיף. אומנם זה לא ענה על כל הציפיות שלי, אבל חלק מזה באשמתי. עוד 15 ימים זה נגמר. 15 ימים! ובמקום להיות שם עכשיו ולנצל אותם, אני פה בבית מתבכיינת לכן. למרות שנהנתי, אני מרגישה מין תחושת החמצה כלשהי... אני מצטערת שלא הצטרפתי עוד בי"א. מצד אחד יש את היאוש בגלל כל הבגרויות שתכף מתחילות. ויש הרבה מהן! והעובדה שכנראה כל המאמץ הזה לשווא כי אני בכלל לא אקבל תעודת בגרות.. אבל מצד שני, עצוב לי שכל זה עומד להסתיים. אני אתגעגע לפנימייה,לחברות,לצפית. עוד כמה חודשים אני מסיימת ללמוד ואין לי מושג מה אני אעשה עם החיים שלי. יש לי תוכניות לעתיד הקרוב [עבודה,טיול,צבא וכדומה] אבל אני לא יודעת אם אני אוכל לממש את כולן. ושוב אני ארגיש את אותה תחושת ההחמצה... זהו. סיימתי להתבכיין. לילה טוב