העמקת הדיון (איזה באסה)
שים לב שיש כאן התנגשות בין שתי מסורות מוסיקליות שונות: במסורת המערבית-אירופאית, המתיימרת להיות מקצועית ומדעית, יש הפרדה מוחלטת בין המלחין, המבצע והמוסיקה עצמה. דהיינו, המגמה ה"מקצוענית" באירופה יצרה הפרדה מתודית בין מי שכותב את המוסיקה, מי שמנגן אותה - ובין התוצאה הסופית, שהיא לעתים כתובה ולעתים מוקלטת. דהיינו הפרדה בין אובייקט ובין סובייקט. במסורת השחורה, למשל, אין הפרדה בין המוסיקה למוסיקאי. הבלוזר השחור שמנגן את המוסיקה *הוא* המוסיקה, בין השאר מפני שהוא גם שר את מה שהוא מרגיש באותו רגע. אין אובייקט ואין סובייקט. כאשר אנחנו עוסקים ברוק מערבי, יש בעיה עם ההפרדה בין המוסיקאי ובין המוסיקה שהוא יוצר, במיוחד כאשר יש קטעי שירה המבוצעים על ידי המלחין עצמו. מלחינים קלאסיים, יש לזכור, מעולם לא שרו או ניגנו בעצמם את יצירותיהם - לכל היותר ניצחו עליהן. במסורת של הרוקנרול - המלחין הוא המבצע וגם ה"קול" שאתה שומע בשירה. לכן קשה להפריד בין המוסיקאי ובין המוסיקה. ברוק המתקדם, במיוחד האינסטרומנטלי, קיימת הפרדה מסוימת בין המוסיקאי ובין המוסיקה. יש מקרים שבהם המוסיקה מופרדת כמעט לחלוטין, והמוסיקאים אפילו נמנעים מצירוף תצלום שלהם על העטיפה (למשל: פינק פלויד הקפידו לא לצרף צילומים שלהם על האלבומים - הם טענו שהמוסיקה צריכה לדבר בפני עצמה). בתרבות הפופ ההמונית - המוסיקאי מוכר את עצמו כמודל, כדוגמן, כסמל סקס, והוא מסרב להפריד בין המוסיקה ובין המוסיקאי. לדעתי, ככל שאתה מפריד יותר ויותר בין המוסיקה ובין המוסיקאי, אתה יכול להגיע לרמת מודעות גבוהה יותר, עניינית יותר, מקצועית יותר וגם יותר מעשירה. בדיוק כפי שבדיון רציני אתה אמור להשיב לטיעון ולא להשיב לבן-אדם, כך במוסיקה אני מקפיד לדבר על המוסיקה ולא על רוחב הכתפיים של המוסיקאי שכתב אותה. תהליך הדה-הומאניזציה שאני מעביר את המוסיקה אכן מבטל את מעמדו של האורגניזם הביולוגי בכל התהליך, אבל מעניק למוסיקה חיים משל עצמה, שאינם נגמרים לעולם, כל עוד קיים התיעוד המוקלט או הכתוב שלה. המוסיקה הזאת מקבלת חיי נצח, כי היא לא קשורה לאלמנט ביולוגי קצר-ימים. התולעים לעסו את מוצרט לפני מאות שנים, אבל המוסיקה שלו מתועדת היטב. עוד כשלושים שנה, חברי 'יס' יתפגרו, אבל האלבומים שלהם יישמרו. עוד כשישים שנה אני כבר לא אחיה כאן, אבל הדיסקים שלי יועברו לנכדים שלי, אם הם ירצו להאזין להם בכלל.
