בא לכם לסכם את שנת 2003?
השנה שלי היתה בכמה דברים טובה ומעולה ואפילו מצויינת, ובחלק מהדברים היתה גרועה מאוד. נתחיל בדברים הפחות נעימים, כדי שנסיים בדברים הטובים. בעבודה - קצת "תקעו" לי סכינים בגב. קיבלתי סכום כסף קטן (מאוד) בונוס כי עבדתי קשה, מצד אחד בנות העירו הערות כאילו אני מרוויחה מיליונים יותר מהן (כן בטח, ממש מיליונים), כשעניתי להן - בואו קחו את הסכום הזה, שהוא מגוחך לגמרי, תעבדו אתן במשבצת הזאת, תמלאו אותה כמו שצריך ותקבלו את "הפרס" הזה שאני מקבלת, כמובן שהן שתקו, אבל למה להעיר הערות כאלה מלכתחילה? אי אפשר לשתוק לפעמים? לפחות כך חושבים שאנשים חכמים (לא שהם כן, אבל לפחות האשליה). בפורומים - יש פורומים שאני אוהבת להיות בהם, כל דקה שאני קוראת בהם כיפיים יותר ויותר, ויש פורומים שלפעמים לא מבינה, לא יודעת מאיפה זה בא פתאום, לא יודעת מאיפה כל הכעס הזה נובע ולמה להוציא אותו על אחרים. למה לא לקחת אחריות למה שקורה בחיינו עלינו. לפחות יותר מפורום אחד שאני נוהגת להיות בו בקביעות, אני נהנית בו ממש ועוד פורום אחד נוסף שאני קוראת בו בעיקר, לא כותבת, אתחיל לכתוב בשלב כלשהו - בעתיד הקרוב מאוד. במשפחה - אחותי עברה משבר אישי, לא אפרט איזה בדיוק, אבל היה קשה לי, זאת אחותי שאני הכי קרובה אליה, הייתי שם לצידה, ניסיתי להיות חזקה כמה שאפשר, אבל זה קשה. קשה מאוד. ניסיתי לעזור כמה שיכולתי, הקשבתי ותמכתי כמה שיכולתי - אבל לפעמים זה לא מספיק ולפעמים כמה שמתכננים דברים ורוצים מאוד דברים שיתקיימו ולמרות שאנו משקיעים בהם את כל הנשמה והלב, זה לא יוצא תמיד איך שמתכננים את החיים. דיאטה - למרות שניסיתי כמה פעמים, למרות שכל פעם הכרזתי (בשקט, לעצמי הכוונה) שאני מתחילה בדיאטה, תמיד "נפלתי" בענין זה ולא הצלחתי. קשה לי להתמיד בנושא הזה. יש דברים כיפיים שקל לי וכיף לי להתמיד בהם, אבל לא בזה וסתם חבל לי. ונעבור לדברים השמחים
חבר - הכרתי את דרור, חמד של בחור, בחור מקסים, יצאתי עם המון בחורים ולא הכרתי מישהו שמוכן להשקיע בקשר כמו שהוא מוכן. פורום חברויות - כל מילה מיותרת ולא צריך להרחיב, נכון?
אומץ ותעוזה - קיבלתי השנה יותר מזה מבשנים שהיו קודם. מנוי לספריה - עשיתי הפסקה בערך של שנה מקריאת ספרים, לאחר שלפני שנתיים קראתי המון (כנראה יותר מדיי המון עד שנתקעו לי בגרון הספרים), אז שנה שעברה לא קראתי כי עשיתי הפסקה והשנה חזרתי לזה שוב - ושוב פעם אני נהנית מזה.
לפעמים אני רק רוצה שיהיה לי מישהו לספר לו את כל זה, גם אם הוא לא יכול להגיד שום דבר. להוציא את הדברים בדיבור, לשם שינוי, ולא בדמעות. ולפעמים הזמן עובר יותר מדי מהר.
