והודעה.

[o0Invisible0o]

../images/Emo2.gifתהני!!../images/Emo24.gif

 

[yaeloolik]

../images/Emo189.gif../images/Emo192.gif

אני אתגעגע

. מלאמלא..

 

[shmeksit]

תהני! ../images/Emo24.gif

כולן טסות לכל מיני מקומות ורק אני בארץ;; פופ.

 

[Black Pearl666]

../images/Emo109.gif../images/Emo29.gif לא נכון

גמני פה

 

[lady blak]

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

אימא שלי לא מרשה לי ללכת למפגשפיקנייק

כי היא נזכרה שמפגש קודם כולן היו גדולות ממני

וכל כך רציתי....

 

[זברה נוחרת]

../images/Emo97.gifאז תגידי לה

שאני יותר קטנה ממך

 

[lady blak]

בשירשור ה"רשמי"למפגשפיקנייק

כתבתי תגובה לכולן

 

[GalGul000]

יו יש עכשיו "לעוף כל הדרך הביתה"../images/Emo12.gif

איזה סרט נוסטלגי. הוא פשוט שמור לי בזכרון כזה. משהו על אווזים.

עם אבא שלה. לא יודעת. ועדין לא ירד לי החיוך מאתמול

[מישהו צריך לתת לי כאפה רצינית ולהחזיר אותי לאדמה].

 

[be a bee]

למיישידיעותשליוםחמישי?:]../images/Emo55.gif

^_^''

 

[broken winges]

משהו שכתבתי בעקבות המצב.

סיפור שכזה,הוא לא קצר ולדעתי גם לא ארוך. סליחה מראש על הטעויות בכתיב ובלשון וכאלה אני אשמח אם תתקנו אותי(יולי

) _____________________________ אני זוכרת את היום ההוא שבו ראיתי את התמונה הכי מזעזעת שיכולה להיות, אמא שבוכה על הקבר של הבן שלה.הבן היחיד שלה,בשר מבשרה שהיא אהבה ואוהבת יותר מכל. _________________________________________ יום רביעי,26 ביולי ברחוב היה עוד חושך כאשר גברת מוריסון התעוררה משנתה. עוד לילה שבו איננה מצליחה להרדם. היא הביטה לטלוויזיה מולה,עוד מטח קטיושות נפל על תושבי הצפון. היא כיבתה את הטלוויזיה,מתי זה כבר ייגמר? מיררה לעצמי בשתיקה. חצי מחדר השינה שלה כבר היה ארוז בקרטונים,מוכן להעברה המתוכננת בעוד כשבוע מהיום. היא ירדה מהמיטה והלכה למטבח במטרה להכין לעצמה קפה. היא לגמה מהספל. מר, הקפה היה מר ושחור יותר מהחושך ששרר ברחוב. היא הוסיפה שתי כפיות סוכר. מר, הקפה היה עדיין מר ונדמה היה לה שהוא אפילו יותר שחור מקודם. היא רוקנה את הספל לכיור מביטה בכל גרגרי הקפה שנותרו כמו בוץ על הספל והניחה אותו בכיור, לצד ספלים רבים שנראו אותו הדבר,ספלים שרוקנה במשך הלילות האחרונים והשאירה אותם עם אותו בוץ בכיור. היא הלכה בחזרה למיטתה והתחבאה מתחת לשמיכתה. היא לא ידעה ממה היא מתחבאת,אולי מעצמה,ואולי מאותה הידיעה. היא החלה לבכות ולא הפסיקה עד שנרדמה. ___ יום חמישי,27 ביולי גברת מוריסון הניחה עוד ספל ריק מקפה בכיור. היא לא ידעה כבר מה לעשות עם עצמה,אותה פעולה חזרה על עצמה כל לילה מחדש. היא הביטה בפתק שהיה תלוי על המקרר "יום נעים אמא,יצאתי לבסיס,תתקשרי:]" אותו כתב מבולגן וסמיילי המעט עקום שצוירו על הדף לפני זמן רב השיבו לה מבט. כמה זמן כבר עבר?היא איבדה את תחושת הזמן. היא קימטה את הדף וזרקה אותו מהחלון מכיוון שהפח כבר היה ארוז, גברת מוריסון הוציאה דף לבן והחלה לשרבט עליו אותיות.בהתחלה הייתה כותבת מספר שורות ומוחקת אותן בקווים חזקים של דיו שהשאירו חריטות על הדף גם מאחור. אבל לאחר כמה שורות כאלו היא החלה לכתוב בלי הפסקה,המילים כאילו צוירו על הדף מעצמן: "זה המכתב הראשון שאני כותבת לך מאז א,מאז... אני מסתכלת על הסמיילי העקום שלך,בערך אותו סמיילי שציירת לי בגן.אתה זוכר? חזרת הבייתה עם ציור,שני סמיילים גדולים מחזיקים ידיים,אמרת שאלו אנחנו. שאלתי אותך איפה אבא ואתה אמרת שאבא בבית שלו והצבעת על בית קטן בפינה התחתונה של הדף. בכיתה ג' אני זוכרת שרבת מכות וחזרת כולך מלא פצעים. באת אליי והתכרבלנו ביחד במיטה ואחר כך חבשתי לך את הפצעים,ואז לחשת באוזניי: "אמא,אני יודע שאבא יכעס אז אל תגידי לו שאמרתי לך,אבל אני..אני אוהב אותך יותר ממנו!" אני נשבעת שדמעות עלו לי בעיניים.רק אז קלטתי כמה גדלת. חיבקתי אותך חזק ולא נתתי לך ללכת לשחק כדורגל עם חברים עד שתיתן לי נשיקה ותבטיח שלא תתרחק. אני יודעת שהיו המון פעמים שכעסתי עלייך ואתה בטח שנאת אותי,אני יודעת שאני לא אמא מושלמת, אבל ניסיתי בדרכים שלי וכמו כל אדם גם אני עשיתי טעויות. אבל אני גם לא חושבת שהייתי כזו גרועה,למה זה מגיע לי? אה?" בשלב הזה ידה של גברת מוריסון החלה לרעוד והיא החלה לבכות אך הייתה נחושה בדעתה לא להפסיק לכתוב. "אני הייתי צריכה לאסור עלייך ללכת!הייתי צריכה להגיד להם שאתה רגיש ועדין אני הייתי חייבת!אבל עכשיו מאוחר מדי.הייתי כל כך טיפשה,כל כך נאיבית.איך האמנתי באמת שלא תיפגע?איך נתתי לך ללכת?!איזה מן בנאדם אני?!" היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לכתוב: "אבל אין לך מושג מה זו ההרגשה הנוראה הזו לראות את החדר שלך ריק, אין לך מושג מה זו ההרגשה הנוראה הזו להתעורר לבוקר בלי הריח שלך ובלי הבוקר טוב שלך. אין לך מושג אפילו מה זו ההרגשה שאין יותר את ערמות הכביסה שהיית מחזיר הבייתה פעם בחודש שעמדו במרפסת וחיכו עד שאעשה כביסה. אין לך מושג מה זה לחיות בלעדייך. מה זה לשבת על פיסת אדמה ולדעת שלזה הם קוראים אתה! אתה לא אדמה!אתה בשר ודם!אתה הילד שלי!התינוק שלי!ותמיד תהיה! אבל רק לשבת שם ולראות את הפיסת אבן הזו עם השם שלך,כאילו מישהו עקר לי את הלב,מחץ אותו,סובב אותו וזרק אותו למקום כלשהו. ההרגשה הזו של האשמה,שאני לא יכולה להיות איתך. התקופה הנוראית שאחרי,כל הטלפונים...כל האנשים,הם בכלל לא מבינים כלום!כאילו שהם מבינים. אני לא האמנתי בה' ואתה תמיד ניסית לשכנע אותי שהוא קיים ושהוא שם שומר עלייך ושהכל זה גורל. זה גורל זה?!זה חרא זה זה..." גברת מוריסון לא יכלה להפסיק לבכות. היא הלכה לכיור ושטפה את פניה ולאחר מכן המשיכה לכתוב רק מספר שורות אחרונות: "זה לא יאמן איך ברגע אחד אדם יכול לאבד את הדבר היחיד שהיה אי פעם חשוב לו,זה לא יאמן שאתה לא פה. שאני לא אראה אותך,שאני לא אשמע את הצחוק שלך,את הבכי שלך,את הכעס והפחד שלך. אני מרגישה שלקחו לי את הנשמה ושאני מתהלכת בלי שום מטרה בחיים. ואני כל כך רוצה לחבק אותך ולהגיד לך כמה שאני אוהבת אותך ושתמיד אהבתי ושאני אוהב. אין לך מושג מה זאת ההרגשה הזו, בלעדייך." גברת מוריסון קיפלה את המכתב ותלתה אותו על המקרר במקום שבו היה תלוי הפתק הקודם, היא ידעה שהוא יראה אותו. אבל זה כבר לא היה משנה לה,כל מה שהיא רצתה זה את הילד שלה,את הבן שלה בחזרה. ______________________________________________________________________ ובנימה אופטימית,אני מקווה שכל המלחמה הזו תגמר כבר,בלי יותר מדי נפגעים,בנות תשמרו על עצמכן ותהיו חזקות

 

[sillyputty]

../images/Emo7.gif../images/Emo23.gif ../images/Emo121.gif../images/Emo29.gif

סיפור ממש יפה!. ועצוב..><

 

[broken winges]

תודה רבה ../images/Emo23.gif

 

[קניידעלך ששומע MP3]

ריגשת אותי.

 

[broken winges]

../images/Emo23.gif תודה.שמחה שזה ריגש :]

 

[Blue Pencil]

מקסים../images/Emo99.gif

קיבלת השראה ממישהו? כי הרי זה לא קרה לך[נכון?], ומעניין אותי לדעת מה גרם לך לכתוב על דבר שהוא נקודת מבט שונה מנקודת המבט שלך. [נו, כי לא יצא לך לחוות אהבה בין אמא לבן מנקודת המבט של האמא, נכון?><]

 

[broken winges]

תודה ../images/Emo23.gif

ואפשר להגיד.. לאבא שלי יש זוג חברים שבידיוק התגרשו ופתאום הודיעו להם שהבן הבכור שלהם נפטר(הוא היה חייל אבל זה היה ממשהו אחר,לא המקטיושות ומעכשיו) ואבא שלי אמר כאילו תראו איך חיים יכולים להשתנות פתאום מהקצה לקצה. וזהו אז חשבתי לעצמי כמה קשה,איזה חוסר עונים-אמא שצריכה לאבד את היקר לה מכל. :[.

 

[זוהר נוגה]

*אונים../images/Emo211.gif

 

[shmeksit]

ממש מרגש.

 

[זוהר נוגה]

../images/Emo7.gif../images/Emo23.gif../images/Emo211.gif

יום אחד אני אחזיק ספר שלך, ואגיד לחברים שלי שהכרת אותי

אולי אני אובר ריגשי, אבל הסיפור הזה עשה לי צמרמורת.

 

[behind the masc]

../images/Emo210.gifואו. פשוט ואו.

_ה ממש מרגש..באמת. ועוד אחרי הסוף של הר ברוקבק כולי דומעת פה עכשיו>< את מוכרת, את יודעת את _ה? כי כדי שתדעי, את כותבת מדהים..ממש מדהים ומרגש. אוהבת אותך

ח"ח