היום מנוחה, אחרי סוף-שבוע אינטנסיבי.
ביום שישי רציתי לעשות את החמישה-קילומטרים לבד, במקום עם הילדה הפצועה (שמצבה משתפר מאד, היא כבר הולכת, ואני מקוה שבהמשך השבוע היא גם תרקוד ובסוף השבוע היא כבר תרוץ). כיוון שרצתי לבד, אמרתי לעצמי: הבה ונעבוד על זה קצת. שני קילומטרים איטיים, אחד מהיר, ושניים איטיים זה בסדר, לא? אחד מהיר! זה הכל! לא צריכה להיות בעיה של ריכוז, וגם לא של פחד להתעייף, זה רק קילומטר! נו, טוב. בשבת הייתי אצל הבנזוג ברמת אביב. מדדתי לי מסלול חדש במפה, שהוא הבטיח לי שאין בו בוץ טובעני. יצאתי לי לדרך בלב קל, עד שהגעתי לגשר שמתחת לאיילון. מה זה? כל המעבר מוצף! מה עושים? חשבתי על הנשים הגיבורות בפורום, ונכנסתי בזהירות, מודדת את עומק הזרם בהליכה. מסתבר שהוא לא עמוק. עברתי והמשכתי בדרך. המסלול הוא בערך הלוך-חזור-הלוך-חזור, סה"כ עשרה ק"מ, אז יצא שעשיתי "הלוך" ועוד קצת לאט בשביל שלושה ק"מ, את כל שאר ה"חזור" ועוד כמעט "הלוך" שלם יותר מהר בשביל עוד ארבעה, ואת כל השאר שוב לאט. היה קשה. את הנחל הקטן שנוצר מתחת לגשר חציתי עוד שלוש פעמים בריצה איטית (ספלש-ספלש-ספלש כזה). ב"חזור" השני התחיל לטפטף גשם. לא הפריע לי, אבל פתאום נתקפתי דאגה שאם הגשם יתחזק מאד פתאום, אולי עד שאגיע לגשר אי אפשר יהיה לעבור... אבל זה לא קרה, לשמחתי. חזרתי ספוגת נעליים וגרביים. על מה שהראה השעון לא נדבר, כי חבל לקלקל. אני רצה בשביל הכיף, לא?
(להתקשר היום למאמנת. די, נמאס)