Unreachable
New member
מממ..
אפשר לשים את זה בהודעות? |וורד-טיפשוחצוף|
אפשר לשים את זה בהודעות? |וורד-טיפשוחצוף|
תחרויות 2004
- פותח הנושא °•°תות שובב°•°
- פורסם בתאריך
ליבי ומונטה
New member
זה מדהים
אם זה לא רציני אצלך אז מעניים מה אני בכל מקרה קיבלתי צמרמורת בשניחלקים: 1.החלק של הקפיצה 2. כשהיא דיברה עם אמא שלה ושהתגלה לה שהיא גם....(אני בכוונה לא אומרת כדי לא להרוס למי שעוד לא קרא)
אם זה לא רציני אצלך אז מעניים מה אני בכל מקרה קיבלתי צמרמורת בשניחלקים: 1.החלק של הקפיצה 2. כשהיא דיברה עם אמא שלה ושהתגלה לה שהיא גם....(אני בכוונה לא אומרת כדי לא להרוס למי שעוד לא קרא)
תודה כולם ../images/Emo24.gif../images/Emo20.gif../images/Emo23.gif
בהודעות- הן דהרו בשדה הירוק והפתוח, הרוח מלטפת את פניה של דסה בעדינות, שורקת באוזניה ומעיפה את שערה הארוך אחורה, כשובל גלימה. בל מרגישה את הרוח ומחישה את צעדיה, אלו היו הרגעים הכי קסומים, הכי פרטיים. רק דסה ובל, לבד. זה היה הזמן היחידי בלי גבולות, בלי "אסור", בלי "לא", זה היה הזמן של שתיהן, של דסה, בת העשירים החולנית ושל בל, סוסה זקנה שסיימה את קריירת המרוצים שלה. אבל לכל דבר טוב יש סוף. דסה הוליכה את בל חזרה לאורוותה, מקווה שאין אף אחד בסביבת האורוות, מאז אותה תקרית עם איין היא פחדה שמישהו שוב יראה אותה ויגיד לאימה. שטח האורווה היה ריק, דסה הורידה מבל את אוכף הצד שהיה קשור לבטנה ואת הרסן שישב בפיה, "בואי יפה, מהר!", רק עם בל, דסה הרגישה מספיק בנוח לדבר. בל היא היחידה שתאהב אותה, שתקבל אותה ושתהיה איתה לא משנה מי היא ולא משנה מה היא אומרת. חברות טובות לא היו לה, כולן פחדו ממנה כי היא היתה כל הזמן חולה, חיוורת, לבד, סגורה באחוזה הגדולה שלהם. אביה בקושי היה בבית, הוא היה סוחר מצליח והרבה פעמים הוא היה נוסע לצרפת או לגרמניה, משאיר את דסה עם אימה והמשרתים. אם המשרתים לא היו, דסה מזמן היתה לוקחת את בל ובורחת, רעיון שעלה בראשה כבר הרבה פעמים, תודות לברידג'יט, המשרתת-אומנת שלה, היא נשארה. ברידג'יט היתה היחידה שהרשתה לה לצאת, למדשאות המטופחות של האחוזה, לגנים הפורחים, לנדנדות היפות שקשורות לענפי העצים העתיקים ששתולים ליד משטחים מרוצפים בשיש לבן ועליהם כסאות נוח, ברידיג'יט היתה היחידה שהעלתה על פניה חיוך, חוץ מבל כמובן. ברידג'יט גם היחידה שידעה על בל, היחידה שידעה כמה הסוסה החומה הזקנה חשובה לדסה. "ברידג'יט", פנתה אליה דסה באותו בוקר בהיר כשהיא חזרה מהאורוות, "האם ראית את ההזמנה שקיבלנו לטורניר קפיצות הסוסים שיתקיים בכפר עוד שבוע?" "כן, ולא. את לא עושה את זה", פניה של ברידג'יט אטו הבעה חריפה ומצווה. "בבקשה! את סיפרת לי שפעם היית קופצת, את תוכלי לאמן אותי" "וגם אם אני אאמן אותך, על איזה סוס תרכבי? יש פה רק את בילי שמאולף לקפיצות והוא פצע את רגלו לפני שבוע" "ומה עם בל?" שאלה דסה בתקווה. "בל? את בסדר דסה?" האומנת שמה את ידה על מצחה של דסה, כבודקת חום. "בל לא יודעת לקפוץ?" "היא יודעת, אבל לא יכולה" "היא יכולה." דסה חרצה, מגינה על הסוסה שלה. "את רוצה שננסה מחר?" "כן" "אז עכשיו את הולכת ללמוד ספרות ובערב נבנה מספר מכשולים ונתאמן עליהם לפנות בוקר מחר" "בסדר" "ואף מילה לאמא שלך" "תסמכי עלי" חיכה דסה. "ועכשיו לשיעורים!" אמרה ברידיג'יט בהתלהבות הכל כך אופיינית שלה. היום עבר לאט, לאט מדי. דסה חיכתה למחר, מחר היא תקפוץ עם בל. לאחר ארוחת הערב ברידג'יט ודסה יצאו למגרש רכיבה ובנו שלושה מכשולים, מהקורות והעמודים שאחד המשרתים בנה כדי לאמן את בילי, שהשתתף קבוע בתחרויות ארציות. "זה יהיה הגובה בתחרות", אמרה ברידג'יט והצביעה על המכשול הישר שעמד באמצע, "שני פיט לכל היותר". "זה גבוה!" אמרה דסה בהתלהבות ונעמדה ליד המכשול שגובהו היה מעט מעל ברכה. "זה מספיק". קבעה ברידג'יט ולקחה את דסה חזרה לאחוזה. הבוקר הגיע, ברידג'יט העירה את דסה בשקט והובילה אותה לאורוות, בל עמדה באורוותה, שמיכת הלילה עדיין קשורה עליה, הסוסים עוד לא הואכלו, מוקדם מדי. דסה החלה להוריד את השמיכה מבל והברישה אותה כשברידגי'ט הביאה אוכף קפיצות מחדר הציוד, "אני ארכב עם זה?" שאלה דסה בפליאה. "כן, בתחרות ההיא אוכף צד לא מורשה, אני מקווה שיש לך מכנסי רכיבה". "אבא קנה לי לא מזמן זוג חדש." אביה תמיד דירבן אותה לרכב, היתה זאת אימה שפחדה. "יופי, איתן תרכבי בתחרות." ברידג'יט החלה לאכף את בל, דסה בינתיים הוציאה מכנסים מאחד ארונות הציוד הסמוכים ולבשה אותן. כשבל היתה מוכנה הן יצאו למגרש, פעם ראשונה זה הרבה זמן שדסה רכבה על בל במגרש, היא לא אהבה את הגדר, היא אהבה את החופש, אך בל, שהיתה רגילה להכל הצליחה להרגיע עם דסה בעזרת הקשבה מופתית והתנהגות נאותה, 'זה הולך להיות כיף' חשבה וקיוותה. הן החלו לקפוץ, האנדרנלין שזרם בגופה של דסה היה שווה להרגשה שהיא חוותה בזמן הרגעים שלה ושל בל לבד בשדה, כל הרצונות שלה, כל החשבות שלה, כל השאיפות שלה הסתכמו ברצון לעבור מעל המשוכה, בל התלהבה, דסה הרגישה שהיא יושבת על סוסה בת שלוש ולא על סוסה בת עשרים, בל התקדמה בטרוט פתוח למכשולים ועברה אותם בקפיצה קטנה ומאושרת, ברידג'יט עודדה אותן מהצד ותיקנה טעויות קטנות של דסה. השבוע עבר במהירות, הן קפצו עוד פעמים מאז אותה פעם ראשונה, והכל הלך טוב. בוקר התחרות הגיעה, ברידג'יט סיפרה לאימה של דסה שהן הולכות לטיול ביער, היא אישרה. ברידג'יט העירה את דסה בזהירות, החולצה הלבנה שלה היתה מקופלת, מגוהצת, על השולחן, לידה מכנסי הרכיבה החומות בהירות שאביה קנה לה ולידן מגפי עור, "יפה, לא?" שאלה אותה ברידיג'יט שהבחינה במבט ההמום של דסה על המגפים. "מאוד, של מי הם?" "הן היו שלי, אבל הן עכשיו שלך", חייכה ברידג'יט. "תודה!!" אמרה דסה בהתלהבות וקפצה על ברידג'יט וחיבקה אותה. "בואי נמהר, איין הסכים להסיע אותנו, אבל אנחנו צריכות להכין את בל" הן יצאו. בל עמדה בתא, כאילו מחכה להן. דסה הורידה את שמיכת הלילה והברישה אותה, בל הבריקה, לילה לפני דסה שטפה אותה. איין הגיעה עם המשאית, דסה וברידג'יט העלו את הציוד על המשאית, "מה זה?" שאלה דסה כשראתה את ברידג'יט מחזיקה ציוד חדש, אוכף שחור ומבריק, ראשית רכיבה חדשה עם מתג כסוף ונוצץ, ארבע תחבושות לבנות מגולגלות ושמיכה לבנה נקיה. "זה ציוד התחרויות של בילי, מגיע לך לרכב עם ציוד חדש" "איזה יופי!" פניה של דסה נצצו בשמחה. "הסוסה כבר למעלה?" שאל איין בקוצר רוח. "עוד דקה!" אמרה דסה ורצה לכיוון התא של בל, שמה מהר את שמיכת הלילה הגדולה והעלתה אותה למשאית. "אפשר לנסוע", התנשמה דסה בכבדות ונכנסה לתא הקדמי במשאית.
בהודעות- הן דהרו בשדה הירוק והפתוח, הרוח מלטפת את פניה של דסה בעדינות, שורקת באוזניה ומעיפה את שערה הארוך אחורה, כשובל גלימה. בל מרגישה את הרוח ומחישה את צעדיה, אלו היו הרגעים הכי קסומים, הכי פרטיים. רק דסה ובל, לבד. זה היה הזמן היחידי בלי גבולות, בלי "אסור", בלי "לא", זה היה הזמן של שתיהן, של דסה, בת העשירים החולנית ושל בל, סוסה זקנה שסיימה את קריירת המרוצים שלה. אבל לכל דבר טוב יש סוף. דסה הוליכה את בל חזרה לאורוותה, מקווה שאין אף אחד בסביבת האורוות, מאז אותה תקרית עם איין היא פחדה שמישהו שוב יראה אותה ויגיד לאימה. שטח האורווה היה ריק, דסה הורידה מבל את אוכף הצד שהיה קשור לבטנה ואת הרסן שישב בפיה, "בואי יפה, מהר!", רק עם בל, דסה הרגישה מספיק בנוח לדבר. בל היא היחידה שתאהב אותה, שתקבל אותה ושתהיה איתה לא משנה מי היא ולא משנה מה היא אומרת. חברות טובות לא היו לה, כולן פחדו ממנה כי היא היתה כל הזמן חולה, חיוורת, לבד, סגורה באחוזה הגדולה שלהם. אביה בקושי היה בבית, הוא היה סוחר מצליח והרבה פעמים הוא היה נוסע לצרפת או לגרמניה, משאיר את דסה עם אימה והמשרתים. אם המשרתים לא היו, דסה מזמן היתה לוקחת את בל ובורחת, רעיון שעלה בראשה כבר הרבה פעמים, תודות לברידג'יט, המשרתת-אומנת שלה, היא נשארה. ברידג'יט היתה היחידה שהרשתה לה לצאת, למדשאות המטופחות של האחוזה, לגנים הפורחים, לנדנדות היפות שקשורות לענפי העצים העתיקים ששתולים ליד משטחים מרוצפים בשיש לבן ועליהם כסאות נוח, ברידיג'יט היתה היחידה שהעלתה על פניה חיוך, חוץ מבל כמובן. ברידג'יט גם היחידה שידעה על בל, היחידה שידעה כמה הסוסה החומה הזקנה חשובה לדסה. "ברידג'יט", פנתה אליה דסה באותו בוקר בהיר כשהיא חזרה מהאורוות, "האם ראית את ההזמנה שקיבלנו לטורניר קפיצות הסוסים שיתקיים בכפר עוד שבוע?" "כן, ולא. את לא עושה את זה", פניה של ברידג'יט אטו הבעה חריפה ומצווה. "בבקשה! את סיפרת לי שפעם היית קופצת, את תוכלי לאמן אותי" "וגם אם אני אאמן אותך, על איזה סוס תרכבי? יש פה רק את בילי שמאולף לקפיצות והוא פצע את רגלו לפני שבוע" "ומה עם בל?" שאלה דסה בתקווה. "בל? את בסדר דסה?" האומנת שמה את ידה על מצחה של דסה, כבודקת חום. "בל לא יודעת לקפוץ?" "היא יודעת, אבל לא יכולה" "היא יכולה." דסה חרצה, מגינה על הסוסה שלה. "את רוצה שננסה מחר?" "כן" "אז עכשיו את הולכת ללמוד ספרות ובערב נבנה מספר מכשולים ונתאמן עליהם לפנות בוקר מחר" "בסדר" "ואף מילה לאמא שלך" "תסמכי עלי" חיכה דסה. "ועכשיו לשיעורים!" אמרה ברידיג'יט בהתלהבות הכל כך אופיינית שלה. היום עבר לאט, לאט מדי. דסה חיכתה למחר, מחר היא תקפוץ עם בל. לאחר ארוחת הערב ברידג'יט ודסה יצאו למגרש רכיבה ובנו שלושה מכשולים, מהקורות והעמודים שאחד המשרתים בנה כדי לאמן את בילי, שהשתתף קבוע בתחרויות ארציות. "זה יהיה הגובה בתחרות", אמרה ברידג'יט והצביעה על המכשול הישר שעמד באמצע, "שני פיט לכל היותר". "זה גבוה!" אמרה דסה בהתלהבות ונעמדה ליד המכשול שגובהו היה מעט מעל ברכה. "זה מספיק". קבעה ברידג'יט ולקחה את דסה חזרה לאחוזה. הבוקר הגיע, ברידג'יט העירה את דסה בשקט והובילה אותה לאורוות, בל עמדה באורוותה, שמיכת הלילה עדיין קשורה עליה, הסוסים עוד לא הואכלו, מוקדם מדי. דסה החלה להוריד את השמיכה מבל והברישה אותה כשברידגי'ט הביאה אוכף קפיצות מחדר הציוד, "אני ארכב עם זה?" שאלה דסה בפליאה. "כן, בתחרות ההיא אוכף צד לא מורשה, אני מקווה שיש לך מכנסי רכיבה". "אבא קנה לי לא מזמן זוג חדש." אביה תמיד דירבן אותה לרכב, היתה זאת אימה שפחדה. "יופי, איתן תרכבי בתחרות." ברידג'יט החלה לאכף את בל, דסה בינתיים הוציאה מכנסים מאחד ארונות הציוד הסמוכים ולבשה אותן. כשבל היתה מוכנה הן יצאו למגרש, פעם ראשונה זה הרבה זמן שדסה רכבה על בל במגרש, היא לא אהבה את הגדר, היא אהבה את החופש, אך בל, שהיתה רגילה להכל הצליחה להרגיע עם דסה בעזרת הקשבה מופתית והתנהגות נאותה, 'זה הולך להיות כיף' חשבה וקיוותה. הן החלו לקפוץ, האנדרנלין שזרם בגופה של דסה היה שווה להרגשה שהיא חוותה בזמן הרגעים שלה ושל בל לבד בשדה, כל הרצונות שלה, כל החשבות שלה, כל השאיפות שלה הסתכמו ברצון לעבור מעל המשוכה, בל התלהבה, דסה הרגישה שהיא יושבת על סוסה בת שלוש ולא על סוסה בת עשרים, בל התקדמה בטרוט פתוח למכשולים ועברה אותם בקפיצה קטנה ומאושרת, ברידג'יט עודדה אותן מהצד ותיקנה טעויות קטנות של דסה. השבוע עבר במהירות, הן קפצו עוד פעמים מאז אותה פעם ראשונה, והכל הלך טוב. בוקר התחרות הגיעה, ברידג'יט סיפרה לאימה של דסה שהן הולכות לטיול ביער, היא אישרה. ברידג'יט העירה את דסה בזהירות, החולצה הלבנה שלה היתה מקופלת, מגוהצת, על השולחן, לידה מכנסי הרכיבה החומות בהירות שאביה קנה לה ולידן מגפי עור, "יפה, לא?" שאלה אותה ברידיג'יט שהבחינה במבט ההמום של דסה על המגפים. "מאוד, של מי הם?" "הן היו שלי, אבל הן עכשיו שלך", חייכה ברידג'יט. "תודה!!" אמרה דסה בהתלהבות וקפצה על ברידג'יט וחיבקה אותה. "בואי נמהר, איין הסכים להסיע אותנו, אבל אנחנו צריכות להכין את בל" הן יצאו. בל עמדה בתא, כאילו מחכה להן. דסה הורידה את שמיכת הלילה והברישה אותה, בל הבריקה, לילה לפני דסה שטפה אותה. איין הגיעה עם המשאית, דסה וברידג'יט העלו את הציוד על המשאית, "מה זה?" שאלה דסה כשראתה את ברידג'יט מחזיקה ציוד חדש, אוכף שחור ומבריק, ראשית רכיבה חדשה עם מתג כסוף ונוצץ, ארבע תחבושות לבנות מגולגלות ושמיכה לבנה נקיה. "זה ציוד התחרויות של בילי, מגיע לך לרכב עם ציוד חדש" "איזה יופי!" פניה של דסה נצצו בשמחה. "הסוסה כבר למעלה?" שאל איין בקוצר רוח. "עוד דקה!" אמרה דסה ורצה לכיוון התא של בל, שמה מהר את שמיכת הלילה הגדולה והעלתה אותה למשאית. "אפשר לנסוע", התנשמה דסה בכבדות ונכנסה לתא הקדמי במשאית.
המשך..../images/Emo20.gif../images/Emo23.gif
הנסיעה עברה מהר, הכפר היה רק עשר דקות מהאחוזה. הם הגיעו וברידג'יט הלכה לדוכן השופטים להרשם. איין ודסה הורידו את בל, דסה הברישה אותה מהר ואיין החל לשים עליה את האוכף ולחבוש את ארבעת רגליה החומות בתחבושות החדשות. "לכי להתלבש, אני אדאג לזה" אמר לה בקרירות. היא הלכה להתלבש וחזרה לאחר חמש דקות, ברידג'יט כבר עמדה שם, בכף ידה מספר שחור וחוטים, איין ישב בתא הקדמי במשאית, ישן. בל היתה מוכנה, היא נראתה צעירה ורעננה בציוד החדש ועם פרוותה המבריקה. "בואי דסה, אני צריכה לקשור עליך את מספר הכניסה", דסה צעדה לכיוון ברידג'יט. "איזה מספר אני?" שאלה דסה בעוד ברידג'יט קושרת את המספר על גבה של דסה. "את מספר 16 מתוך 25 מתחרים" "עכשיו בואי, הראשון כבר בפנים, אנחנו צריכות להתחמם." דסה לקחה את כובע הרכיבה שברידג'יט הושיטה לה ועלתה על בל, הן הלכו למגרש החימום ושם קפצו מספר פעמים, בל הלכה בצורה מדהימה, היא הקשיבה, קפצה הכל נקי ורגוע. "מה המסלול?" שאלה דסה את ברידג'יט. "איחרנו קצת ולכן לא הספקנו ללכת אותו, אבל את יכולה לעמוד ליד השער ולהסתכל על המסלול שאנשים אחרים עושים." דסה כיוונה את בל לכיוון השער ועמדה שם, מסתכלת על האנשים שקפצו את המסלול, רק אחד עשה סיבוב נקי בנתיים, סיבוב בלי הפלות או סירובים. הגיע תורה של דסה להכנס, היא נכנסה בהליכה מהוססת, והעבירה את בל לטרוט, היא נכנסה למכשול הראשון, מכשול ירוק ישר, בטרוט ובל המשיכה בקנטר, כל הקפיצות היו נקיות והמסלול היה מהיר, המכשול האחרון היה אפור ומתחתו היו 2 חבילות חציר קטנות, בל עצרה לפניו, דסה נזרקה קדימה וכמעט נפלה, נשענת על צווארה של בל, המומה, בל נבהלה וקפצה את המכשול מהמקום, מפילה את הקורה עם רגליה האחוריות אבל משאירה את דסה בתוך האוכף, מחיאות כפיים נשמעו מסביב. דסה כיוונה את בל לכיוון היציאה בזמן שהמתחרה הבא נכנס. דסה ירדה מבל וישר חיבקה את ברידג'יט שמלמלה בשקט "כל הכבוד..", עדין המומה מהכמעט נפילה. התחרות נגמרה והקריין הכריז את הזוכים. "מקום שני דסה נוריס שרכבה על בל", דסה צרחה ששמעה את שמה מוקרא וישר עלתה על בל והלכה לכיוון הדוכן שופטים לטקס חלוקת הפרסים, הן קיבלו רוזטה אדומה גדולה ויפה וחזרו הביתה מאושרות. "דסה! מה יש לך ביד?" שאלה אותה אימה כשהיא נכנסה לאחוזה, "זה? זה כלום.." "דסה! לא להתחמק, בואי הנה ותראי לי את זה" ציוותה עליה. דסה הלכה בשקט, ראשה חוקר את הרצפה, והושיטה לאימה את הרוזטה האדומה שקיבלה. "מקום שני? תחרות קפיצות?" שאלה אותה, המומה. "כן..." מלמלה דסה, מסרבת להביט בעיני אימה, מפחדת מתגובתה. "איזה יופי!! כל הכבוד", דסה הרימה את ראשה, לא מאמינה שמי שאמרה את זה כרגע היא אימה, אותה אימא שמסרבת לתת לה לשחק בחוץ, אותה אימא שנרתעת מסוסים, "על איזה סוס רכבת?" "רכבתי על בל.." "בל? בל שלי?" "שלך?" "לא ידעת? אני רכבתי והתחרתי על בל בקפיצות לפני שנולדת, הינו אלופות אנגליה" "בל? בלי שלי? ואת?" "בל שלנו" אמרה אימה וחייכה.
הנסיעה עברה מהר, הכפר היה רק עשר דקות מהאחוזה. הם הגיעו וברידג'יט הלכה לדוכן השופטים להרשם. איין ודסה הורידו את בל, דסה הברישה אותה מהר ואיין החל לשים עליה את האוכף ולחבוש את ארבעת רגליה החומות בתחבושות החדשות. "לכי להתלבש, אני אדאג לזה" אמר לה בקרירות. היא הלכה להתלבש וחזרה לאחר חמש דקות, ברידג'יט כבר עמדה שם, בכף ידה מספר שחור וחוטים, איין ישב בתא הקדמי במשאית, ישן. בל היתה מוכנה, היא נראתה צעירה ורעננה בציוד החדש ועם פרוותה המבריקה. "בואי דסה, אני צריכה לקשור עליך את מספר הכניסה", דסה צעדה לכיוון ברידג'יט. "איזה מספר אני?" שאלה דסה בעוד ברידג'יט קושרת את המספר על גבה של דסה. "את מספר 16 מתוך 25 מתחרים" "עכשיו בואי, הראשון כבר בפנים, אנחנו צריכות להתחמם." דסה לקחה את כובע הרכיבה שברידג'יט הושיטה לה ועלתה על בל, הן הלכו למגרש החימום ושם קפצו מספר פעמים, בל הלכה בצורה מדהימה, היא הקשיבה, קפצה הכל נקי ורגוע. "מה המסלול?" שאלה דסה את ברידג'יט. "איחרנו קצת ולכן לא הספקנו ללכת אותו, אבל את יכולה לעמוד ליד השער ולהסתכל על המסלול שאנשים אחרים עושים." דסה כיוונה את בל לכיוון השער ועמדה שם, מסתכלת על האנשים שקפצו את המסלול, רק אחד עשה סיבוב נקי בנתיים, סיבוב בלי הפלות או סירובים. הגיע תורה של דסה להכנס, היא נכנסה בהליכה מהוססת, והעבירה את בל לטרוט, היא נכנסה למכשול הראשון, מכשול ירוק ישר, בטרוט ובל המשיכה בקנטר, כל הקפיצות היו נקיות והמסלול היה מהיר, המכשול האחרון היה אפור ומתחתו היו 2 חבילות חציר קטנות, בל עצרה לפניו, דסה נזרקה קדימה וכמעט נפלה, נשענת על צווארה של בל, המומה, בל נבהלה וקפצה את המכשול מהמקום, מפילה את הקורה עם רגליה האחוריות אבל משאירה את דסה בתוך האוכף, מחיאות כפיים נשמעו מסביב. דסה כיוונה את בל לכיוון היציאה בזמן שהמתחרה הבא נכנס. דסה ירדה מבל וישר חיבקה את ברידג'יט שמלמלה בשקט "כל הכבוד..", עדין המומה מהכמעט נפילה. התחרות נגמרה והקריין הכריז את הזוכים. "מקום שני דסה נוריס שרכבה על בל", דסה צרחה ששמעה את שמה מוקרא וישר עלתה על בל והלכה לכיוון הדוכן שופטים לטקס חלוקת הפרסים, הן קיבלו רוזטה אדומה גדולה ויפה וחזרו הביתה מאושרות. "דסה! מה יש לך ביד?" שאלה אותה אימה כשהיא נכנסה לאחוזה, "זה? זה כלום.." "דסה! לא להתחמק, בואי הנה ותראי לי את זה" ציוותה עליה. דסה הלכה בשקט, ראשה חוקר את הרצפה, והושיטה לאימה את הרוזטה האדומה שקיבלה. "מקום שני? תחרות קפיצות?" שאלה אותה, המומה. "כן..." מלמלה דסה, מסרבת להביט בעיני אימה, מפחדת מתגובתה. "איזה יופי!! כל הכבוד", דסה הרימה את ראשה, לא מאמינה שמי שאמרה את זה כרגע היא אימה, אותה אימא שמסרבת לתת לה לשחק בחוץ, אותה אימא שנרתעת מסוסים, "על איזה סוס רכבת?" "רכבתי על בל.." "בל? בל שלי?" "שלך?" "לא ידעת? אני רכבתי והתחרתי על בל בקפיצות לפני שנולדת, הינו אלופות אנגליה" "בל? בלי שלי? ואת?" "בל שלנו" אמרה אימה וחייכה.
Unreachable
New member
אאא...נחמד../images/Emo13.gif
אני בטוחה שאם היית משקיעה זה היה יכול להיות הרבה יותר יפה
אני בטוחה שאם היית משקיעה זה היה יכול להיות הרבה יותר יפה
S H I L G I
New member
וואי! סיפור מדהים! אהבתי נורא!!
a l o n i s 1
New member
אם כבר סיפורים..
אז עוד לא קראתי אני יקרה ויגיב.. ותגידו לי שמות בבקשה של ספרים טובים בעיברית לקרא תודה..!
אז עוד לא קראתי אני יקרה ויגיב.. ותגידו לי שמות בבקשה של ספרים טובים בעיברית לקרא תודה..!
°•°תות שובב°•°
New member
../images/Emo70.gifoohh.. i'm loving it../images/Emo70.gif
N µ§h¥ K a T a N
New member
../images/Emo45.gif
שאלה.. את יודעת למה אנשים לא אוהבים הודעות ארוכות? כי אין כוח לקרוא אותם... עוד שאלה...: למה תמיד כותבים משהו מענים בסוף? כי אם רוצים להגיב אז צריך לרדת עד הסוף
שאלה.. את יודעת למה אנשים לא אוהבים הודעות ארוכות? כי אין כוח לקרוא אותם... עוד שאלה...: למה תמיד כותבים משהו מענים בסוף? כי אם רוצים להגיב אז צריך לרדת עד הסוף
N µ§h¥ K a T a N
New member
מענין*
°•°תות שובב°•°
New member
הסיפור שלי../images/Emo9.gif
צירפתי גם כהודעה פה, וגם כקובץ וורד
שילוב מושלם/ אבישג שנהר. היה הייתה פעם ילדה שלמדה לרכב על סוסים, שמה היה ג'ניפר. היו לה בעיות והיא הייתה צריכה לעשות פיזיותרפיה. והיא הייתה צריכה לעשות שיעורי רכיבה פרטיים. פעם אחת בשיעור התחיל גשם. המורה שלה אמר לה לא לרכב, אבל היא יצאה בכל זאת ונפלה נפילה קשה. המורה שלה רדף אחריה וצעק אליה וכל זה.. אבל זה היה מאוחר מדי, והילדה נפלה, ונפצעה בראשה לזעזוע מוח קל. הילדה לא ויתרה וההפך, הייתה נחושה בדעתה להמשיך לרכב. אך הוריה לא הסכימו. זה היה סיוט בשבילה, לא הרשו לה לרכב יותר בחיים. המדריך לא ויתר, והיא המשיכה לרכב. אחרי 3 שבועות, אביה של הילדה נפטר. אמה של הילדה, ידעה את מי היא אוהבת, את המדריך שלה, אבל שמרה זאת בסתר. היא נתנה לילדה ללכת לחווה לבד, והמדריך הציע לילדה להתחרות על הפונית "פלור" בקפיצות קטנות. הילדה התלהבה. והאמא לא ממש שמחה. בסוף האמא הסכימה, לאחר שכנועים של אהבתה הנוכחית, המדריך. המדריך סיפר לילדה ולאמא על התחרות, ואמר שהיא תתחרה בגובה 60 ס"מ. האמא לא פחדה כי אם כי זו תחרות ראשונה, 60 ס"מ זה די נמוך, וגם הפונית לא סרבנית. הגיע יום לפני התחרות, וכולם התרגשו עד מאד! הילדה עלתה על פלור כדי לעשות פעם אחת מסלול קפיצות 60, והלך לך מצוין. הילדה שטפה וטיפחה את הסוסה פלור, וסיבנה את הציוד. הכל היה מוכן. המדריך השאיל לילדה ציוד רכיבה, ואת כל החסר לה. הילדה הלכה לחווה, ואמה הביאה לה את התיק ששכחה לחווה, וליוותה אותה למקום התחרות. מקצה ה- 60 היה די בסוף התחרות, הילדה צפתה במקצים הגבוהים של ה- 1.00+ עד מאד. המדריך שלה קפץ 1.20 על סוס בשם סטארמן. והוא זכה מקום 1. גם גביע וגם רוזטה מכובדת. יפה יפה, לחשה לו האמא. הגיעה מקצה ה-60 בחום והיה מייגע מאד. הילדה עלתה והגיעה למגרש החימום, הסוסה הבינה שיש לה קצת בעיות, והחליטה ככה או ככה, היא תזכה. הלך לילדה ולסוסה מצוין בחימום, בדראסז' ובקפיצות. פלור וג'ניפר נכנסו למנז' שם ג'ניפר החלה בטרוט אקטיבי וטוב. היה זה צלצול הפעמון. והכל הלך חלק. היא הגיעה למכשול הסיום, בקאנטר נחמד, והיא באה ולפתע פלור עצרה. פלור עצרה לפני המכשול והפילה את ג'ניפר ארצה לאדמה. לאחר סיום המסלול, היא צפתה בשעון, והזמן שלה היה די נורא, היא החלה לבכות, ולהזיע, ולפתע ג'ניפר התעוררה, היא הבינה שכל הקטע של התחרות היה סיוט בפני עצמו. ובעצם כעת, שהיא התעוררה, זהו היום הגדול והאמיתי.. היא מעט פחדה, עקב הסיוט המכשיל שעמדה בו בלילה, אבל היא החליטה שהיא לא מוותרת וזאת הזדמנות פז בשבילה, להוכיח לאמה שהיא מסוגלת, ושהיא רוצה להמשיך לרכב לעוד הרבה זמן.. ג'ניפר הגיעה לחווה, ראתה את פלור, ליטפה אותו בכף ידה העדינה והביאה לה גזר לאכול. המדריך אמר לג'ניפר שהוא חושב שלפלור יש מצב רוח מצוין. הם הגיעו לתחרות המדריך לקח שני עם סטארמן התותח! וקיבל מקום מכובד ברשימת הזוכים. ג'ניפר חיכתה וחיכתה עד שליבה החל להשמיע פעימות לב כה חזקות, שפלור נבהלה כשג'ניפר התיישבה לצידה. ג'ניפר נכנסה למגרש, המדריך רץ אל ג'ניפר ואמר לה שביטלו את מקצה ה- 60 מחוסר מתחרים במקצה זה. ג'ניפר הייתה עצובה, וירדה מפלור, המדריך הסתכל עליה כ"לא מבין". "למה ירדת?!" הוא שאל. "כי הרגע אמרת שביטלו את המקצה שלי, אז אני לא אתחרה", אמרתי. הוא הניד את ראשו לשלילה. "את תתחרי 70" הוא אמר. שמחתי, עליתי על פלור וג'ניפר התחילה חימום על פלור. הלך מצוין. פלור הבינה שלילדה יש בעיות, והחליטה לנצח בכל מחיר. היא אהבה אותה. היה תורה של ג'ניפר להיכנס למגרש לעשות את המקצה שלה, היא חששה מעט, אך זה לא הפריע לה, היא החליטה להיכנס. היא התחילה בטרוט, עד שנשמע צלצול הפעמון, שגאל את ג'ניפר, והיא החלה קאנטר. ליבה של ג'ניפר תקתק בחזקה, תוך כדי הקאנטר המקפיץ. היא ישבה בשקט עם האגן, דירבנה בצורה טובה, והחזיקה את המושכות בקשר, וכל מכשול שיחררה לפלור את היד שיהיה לה רווח, וכדי שלא תמשוך לה בפה. ג'ניפר ופלור סיימו את המסלול חלק, ג'ניפר הציצה בשעון הגדול שהיה תלוי, ליד דוכן השופטים. וראתה שהזמן שלה בול על השנייה. כולם מחאו לה מחיאות כפיים סוערות ביותר. אמה חייכה אליה ואמרה לה משהו בקול חלש, כמעט ולא שמעה: "היית רוצה לגור בחווה?" הסתכלתי על אמה, ושאלתי "מה?" אמא חייכה ואמרה: "כן אני והמדריך שלך הפכנו לזוג". ואנחנו יודעים כי פלור עשתה זאת, וג'ניפר יודעת כי היא עשתה זאת, אבל בעצם שתיהן עשו זאת- כי השיתוף פעולה שנוצר בניהן, הקשר המדהים, הוא מצוין! הסוסה נתנה לילדה כבוד ואומץ להמשך דרך, והילדה נתנה לעצמה ביטחון ולסוסה כבוד והרגשה טובה לתחרויות הבאות. הן זוג אידיאלי של רוכבת וסוסה. לבסוף הילדה עברה את המחלה והמשיכה עם פלור, ואף קנתה אותה. ולא רק זה, גם אמה והמדריך הפכו לזוג, כך שהיה לה את כל הזמן שבעולם, לבלות בחווה, איתם ועם פלור, הסוסה שלה. מה אמרנו?!
צירפתי גם כהודעה פה, וגם כקובץ וורד
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.