|באס|נמאס לי כבר, אני לא יכולה יותר.
כי גם אני מלאה בעצבים שמרעילים אותי, ואני חייבת לפרוק אותם, לא משנה איפה. אני יודעת שהן קוראות כאן, אבל לא אכפת לי, שיקפצו לי. נמאס לי כבר, לבוא כל יום לבצפר ולא לקבל יחס מהן. לצפות לשלום, ל"היי דור,מה קורה?" או לסתם מבט חטוף, אפילו את זה הן כבר לא עושות. ישר רצות למלכה הבלתי מעורערתת זאתי שגם אם היא תלך עד לסוף העולם לבדה, תמיד יסתובבו סביבה, ותמיד יקרקרו ויבקשו יחס ממנה. זאתי- שהייתה החברה הכי טובה שלי, זאתי שאני מכירה כבר 11 שנים, זאתי שבגללה כל יום בבצפר לא עובר מבלי להזיל דימעה אחת. נמאס לי כבר שאנשים אחרים צריכים לבוא אליי ולשאול 'מה קרה דור?' במקום שהן יבואו וישאלו. היום, פשוט לא הסתכלו עליי, אין. זה בלתי ניתן להסביר.. בספורט פשוט כולם מסביבה, לא משנה מה היא תעשה. ואני, שאני אלך ל'הליכה', אשב על המדרכה, אשים את האמפי על הווליום הכי חזק שיש, אבכה על הברכיים עד אין קץ הן לא יתייחסו אליי. אפילו המורה לספורט יותר מתעניינת בי מכן. מה עשיתי? מה עשיתי שאני זוכה ליחס כזה? למה אני צריכה להיפגע כל פעם מחדש? למה אני צריכה לקום כל יום בבקשה שאיזה מכונית תדרוס אותי בדרך ולא תצטרכו לראות אותי שוב? נמאס לי כבר. אי אפשר להתחיל קשרים חדשים. 3 חברות שאני חברה שלהן יותץר מ11 שנה זה לא סתם לנתק קשר. זה לנתק חיים שלמים מעצמך. וכמה שלא תרצה, לא תצליח. ואני עם הכוח רצון שתקוע עמוק עמוק בתחת שלי עוד יותר לא אצליח. הילדה הזאת, אותה המלכה לא תשמע ממני מילה יותר בחיים שלה. ואני מבטיחה את זה לא רק לעצמי, אלא לכולם. נמאס לי כבר מהמשחקים שלה. נמאס לי לפרגן לה כל הזמן על הירידה שלה במשקל, על החבר שקיים כבר שנה והרחיק אותה מכל דבר שזז, על המעגל החברים החדש שנפתח בפניה, על ההשתנות שלה. נמאס, פשוט נמאס. מבחינתי הנחש הזאת מתה, ממזמן.