יודעת שככה זה בתחומים אחרים בחיים כנראה שאני באמת צריכה לשחרר קצת ולטפל בעצמי קצת ולתת לזמן לעשות את שלו ולרפא את כל הפגיעות... אוף מה נהיה איתי היום זו כבר הודעה שניה שגורמת לי לבכות
יקירתי... את הרבה יותר מ-"בסדר"... ../images/Emo140.gif
אישית אני לא מצליח להבין איך אפשר לחיות אחרת, אבל מבין שכל אחד בנוי שונה ולכל אדם יש צורה שמתאימה לו. את - לכי בכיוון שמתאים לך. ואם את מרגישה שזה מה שאת צריכה - מותר לבכות (בעיני זה אפילו מאד רצוי), ומותר להתאבל (אני לא מבין איך אפשר לא להתאבל אחרי פרידה...) ומותר ורצוי לשתף ולבטא רגשות - זו טבעה של אנושיות... זה בדיוק המקום לבטא את הרגשות הללו שלך, יש כאן את מי שהיה או מי שעדיין נמצא היכן שאת נמצאת - ומי יבין אותך יוצר מאיתנו. יהיו מי שיביעו זילזול - אבל יהיו גם מי שיתקרבו לחבק ויתנו לך כתף ומשענת לתקופה הקשה - עד שתזדקפי חזרה
לא משנה באיזו סיטואציה נפרדת, המהלך לקראת הגירושין, התחושות, הרגשות, הפרוייקטיאדה שנוצרת.. זה לא פשוט, ובהחלט מדובר במשבר.. אבל - ויש אבל גדול!!! לכל הסבל והייסורים האלה - יש סוף, ויש חיים אחרי, ומכירים ויוצאים, גם כשהכל נראה אבוד עכשיו.. גם אם עזבת את הבית שלך, את החברים, את כל מה שידעת.. יש לאן לחזור, וההורים - הם לא דבר מובן מאליו, העריכי אותם ואת העובדה שיש לך אותם.. משפחה- אין כמוה, ואף אחד לא יהיה שם בשבילך כמו ההורים ... חוץ מזה- יש המון אנשים (לצערנו..) כמוני וכמוך... כאן ובכל מקום שתלכי.. ותדעי - שאת בהחלט לא לבד... שמרי על החיוך ועל האופטימיות, ותראי איך הדברים יסתדרו אט אט.. בהצלחה!
תני לזמן לעשות את שלו, לחוויות לקרות מעצמן.. הכל פשוט יבוא לבד, ואני אגיד משהו, שאני עצמי לא יודעת ליישם עדיין, לשחרר... אמא זו אמא ויש רק אחת כזו, אם לא היא תהיה שם ותקשיב, מי כן?
זה עדיין קשה לי.. לפעמים זה מצליח יותר, לפעמים פחות.. הדרך הכי טובה להצליח בזה היא פשוט להתעסק בדברים שאת אוהבת, ללמוד, לעבוד, להציב מטרות וללכת עליהן עד הסוף.. ובגלל שאצלך הכל עוד טרי - לחלוטין לא לחשוב על הבא בתור.. זה פשוט יבוא לבד..