...
תמיד שאלתם למה אני שונאת את היום הזה, ובהתחלה דחפתי לכם איזה תירוץ. רק אחרי כמה זמן סיפרתי את האמת. לפני זה חשבתי שזה אולי יהיה מיותר, לא תהיה בזה שום תועלת ושום דבר, כמובן, לא יקרה. אני לא מצפה לכלום. או שאני כן? כל שנה זה אותו סיפור, שום דבר לא משתנה. אני כל-כך משתדלת לא להסתכל על לוח השנה, לא לדעת מתי היום הזה ינחת עליי ושוב יערער את כל חומות ההגנה שבניתי ב-364.25 הימים שנותרו. ואז מישהו מזכיר, או שאמא אומרת, או שאני חייבת למצוא איזה משהו ביומן... ופתאום זה נופל. פתאום אני רואה אותו ומתפללת שלא יגיע. ועוד יום עובר ועוד אחד, ומצטברות לי תקוות טיפשיות בלב, שאולי משהו באמת יהיה שונה, ובסוף הוא מגיע... ולא קורה כלום. והטלפון שותק וכל מי שבאמת ציפיתי ממנו, פשוט לא שם... והוא ממשיך לשתוק... מצחיק שדווקא אירה זכרה. אותה אירה שלא דיברתי איתה מכיתה י"א, אחרי הקטע שהיא עשתה. מסתבר שהיא חיפשה אותי במקושרים רק כדי להגיד מזל טוב ועוד כל כך הרבה מילים יפות... גם נועה זכרה. חוץ מאותו יריד אמנים שהתקיים, לא ראיתי אותה כבר כמה חודשים וכן, גם שירלי. היא פתאום התקשרה, בתשע בבוקר, שרה לי בקול מסטול. לא ראיתי את שירלי בכלל כבר חצי שנה, ופתאום היא מתקשרת... אפילו את הטלפון שלה כבר אין לי. ומה איתכם? ומה איתך, ארז? ואנדריי? וחן? ואלון? וליעד? ומתן? ונטע? ורוית? ואתם, שאני לא אנקוב בשמות, אבל... אני נותנת לכם את הנשמה. ואם קניתי מתנות ואם באתי ב-12 בלילה כדי לחגוג, או כתבתי לכם הודעות חופרות, או התקשרתי ב-12 וחפרתי לכם עוד יותר, או שיצאתי איתכם... אבל אתם בכלל לא זכרתם. בכלל לא טרחתם לזכור, כי למה שתזכרו? אם זה אתה שיצאתי איתך שנה! ואל מי אתה מתקשר כל פעם שרע לך? ואם זה אתה, אלון, אחד הידידים הכי טובים שלי כבר כמה שנים? וליעד? אנחנו מכירים מכיתה ז' ואנדריי? מי הייתה שם כל הזמן בשבילך? ורוית? מי היה לצידך בכל הזמן, אחרי מה שקרה לה? מי ניגבה לך את הדמעות? מי באה אלייך יום אחרי יום, מי התעוררה מהטלפונים שלך ב-4 לפנות בוקר כשאת מסטולה ומלאת דמעות, וניחמה אותך? ומי חגגה איתך בקטנה את היום שלך, כי שנה אחרי המוות עדיין אסור לחגוג? ואת, החברה הכי טובה שלי שלחת בשלוש בצהריים סמס של "מזל טוב. המתנה בדרך" את באמת חושבת שזה מה שאכפת לי ממנו? את באמת חושבת שישנה לי דבר אחד חומרי יותר או פחות? כבר 4 שנים אנחנו מכירות, דווקא את יודעת שזה הדבר האחרון שאכפת לי ממנו. שהיה עושה לי רק טוב אם היית מתקשרת, או שולחת סמס שייראה אכפתי... ואתה? שעתיים לפני שזה נגמר פתאום אמרת כאילו אתה לא מכיר אותי הכי טוב ותדע בדיוק איך אגיב לזה ושירלי אחרי שאיחלת והבטחת ואמרת... הנה, שוב נעלמת. ידעתי שלא תתקשרי שוב, כאילו זה לא היה ברור מאליו. אז אתם רוצים לדעת את התשובה? לרענן לכם את הזכרון? רוצים לדעת למה אני כל כך שונאת את היום הזה? רוצים לדעת למה אני מקווה להיבלע באדמה כל פעם שהוא מגיע? למה כשאחי הטיפש בסה"כ שאל למה הדפים שם וקצת הרים הקול, התחלתי לבכות ולא יכולתי לעצור את הדמעות? כי אף פעם לא זכרתם. אף פעם לא זכרתם... וכל שנה זה ככה. פעם אחרי פעם אני חושבת שמשהו באמת ישתנה, אבל הוא לא משתנה וכל שנה אני תוהה לעצמי למה אני טורחת למה אני עושה כל כך הרבה בשבילכם אולי מקווה שאקבל את הקרדיט הזה כשהזמן יגיע והזמן תמיד מגיע אבל כל השאר לא עוד 19 דק' זה נגמר בבקשה אל תגיבו במזל טוב
