קיטורים

[the silence girl1]

....

בסדר. נדמה לי.

 

[Tin Doll]

../images/Emo201.gif

 

[Korei]

../images/Emo201.gif

 

[Away from the sun]

../images/Emo4.gif

שילך להזדיין נכון? הוא לא שווה כלום [הוא לא שווה אותי] מה אני שווה בכלל?!

 

[MaNooNiii]

בסוף , ... זה מגיע גם אלייך .. .

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3440444,00.html דדדדדדדדדי , אייך נתחיל את השנה ש2 ילדים מהשכבה במצב כזזזזה . איך להמשיך .. שאנחנו יודעים שהוא הצחיק אותנו כל , אבל כל יום שישי .. והשישי .? והשישי הבא ? הוא לא . ווהשני , . . ההכרתי אותו מכיתה א' , אנחנו לא היינו בקשר או משהו .. אבל זה כל כך עצצצצצוב . | = יש מצב הם מתעוררים היום בעזרת ה' . אבל הם יקומו למצב שהם לא רגילים , לחיים אחרים .

 

[כרית סוריאליסטית]

אפשר לקבל חיבוק?...../images/Emo7.gif

אני לא רוצה לקחת תרופות אנטי-דיכאוניות. לארוצהלארוצהלארוצה. איזה מין בנאדם שלא לוקח אחריות אהיה אז?... ובכל זאת, אני לא כבר לא לוקחת אחריות כשאני שותה 2 וחצי ליטר בירה לפני כל יום עבודה? או היתקלות עם בני אנוש בכלל?... ובכלל, למה אין אף אחד שיחבק אותי ויגיד שהכל יהיה בסדר?... השותפה האהובה [זו שלא מתקשה להביע רגשות ומדווחת שהיא דואגת לי עד מוות אך גם מפחדת ממני וחולמת כל לילה שאני רוצחת אותה רק כשהיא שיכורה לגמרי] במאליבו, אמא ואבאחורג ואחיםקטנים ביוון, חברהשלאבא עם בחור חדש [חדש חדש! יותר מהקודם! שזה טוב, כי הקודם היה ממש אידיוט, והנוכחי ממש מזכיר את אבא וזה מצויין], וכל העולם...טוב, לא ממש מעוניין לעזור לי. ואני לבד. ובוכה רוב הזמן. או שיכורה. ומתעבת את האנושות. אחלו לי שיהיה טיפה טוב?...

 

[greeneye]

../images/Emo201.gif

אני יודעת שכבר כתבתי את זה, וזה לא כלכך קשור להודעה שלך, אבל ה..מישהי הזאת שראיתי ליד הפרי שייק בת"א פשוט..נראתה כלכךךךך כמוך! מזל שלא קפצתי עליה באיזה- "אנההה" כי באמת שהייתי מסוגלת..

 

[PennyLaneM]

אנה...

תקשיבי ידיד שלי גם לוקח את התרופה והיא ממש עוזרת את פשוט תרגישי שכל אבן יורדת לך מהלב יהיה בסדר תני לזה הזדמנות

 

[Tin Doll]

זה יעשה לך רק טוב. מנסיון

 

[אפרשקסית]

ממ

ציפרלקס תעשה לך רק טוב. באמת.

. אומרים שיהיה טוב. גם אני מחכה לרגע שזה יגיע

 

[TiKi PooH]

רע לי.

כתבתי פוסט שכפי הנראה אני לא הולכת לפרסם, אבל אני צריכה להוציא קצת..אז תלשתי ממנו קצת חתיכות לכאן, ברשותכן אלו לא רגעים שהייתי יכולה להגיד עליהם ש"יכול להיות יותר טוב", או " לא ממש טוב לי". פשוט רע לי. ככה, כמו שזה. ואף אלוהים לא דואג להשתיל לי פילטרים במודעות, אף אחד לא שואל אותי כמה אני רוצה לדעת לפניי שהוא חושף בפניי עוד פרטים שיוצרים לי תמונה ברורה ומערפלת וחדה ומערערת. תקופה לא קלה עוברת במשפחה, ובמחנה של המבוגרים כבד ומלוכלך. אף אחד כבר לא מסתיר ממני את הדברים שהילדים לא צריכים לדעת, אין טעם, גם ככה אני יודעת יותר מדי. ועם הצורך האנושי לדעת הכול אני בטוחה שגם אם היו שואלים אותי הייתי בוחרת את האמת בכל הרבדים. וזה ככה, אני מניחה שאם אתה מספיק חזק אלו החיים; בנתיב אחד של התפרקויות ונתיב אחד של נהנתנות, התרפקויות אם נלך על משחקי מילים. אני נהנית ומנצלת רגעים, ובין קבוצה אחת לקבוצה אחרת- שוכבת באפיסת כוחות על הספה, בעצב שמציף את כל הכיוונים, ושואלת את עצמי איך בכלל ממשיכים הלאה. יהיה מי שיגיד שזו רק תקופה והיא חולפת ואני אומרת לכם כבר עכשיו שהמי הזה לא יודע על מה הוא מדבר. הבאלאנס הבריא שגידלתי וטיפחתי שומר בכל תקופה על יחסים הגיוניים בין רגש ושכל, כל תקופה ברוחה היא. והרציונאל הזה לפעמים מחורבן, אבל אי אפשר אחרת. זה שאני אתרגל גם למצבים האלו שטריותם עדיין מפריעה לי לעיכול- זה לא אומר שהם חלק מתקופה שתחלוף. אולי רק יתווסף לי עוד איזה גוש או סבך לטפל בהם במשבר גיל העמידה אצל הפסיכולוגית. כבד לי. כואב לי הראש והעיניים נפוחות וכל הזמן אני חושבת על מה שנהיה כאן ובא לי לפרוש. לא למות, רק לפרוש. איך אפשר לעזוב הכל ככה ולהניח לטעויות של אחרים להנחות את חיי. אימא שלי בחיים, אבל כבר לא בחיים שלי. ואני מתגעגעת אלייה בצורה הכי כואבת שאפשר. מישהי העלתה את העניין שאני מקנאת שאימא מאושרת בלעדיי. חשבתי על זה, אבל התפתחויות הזמן האחרון הנוכיחו לי אחרת. הפוסט ההוא היה ביטוי לאינטואציה שהגיעה בדיוק בזמן. כולנו חשבנו שזה עניין זמני, ולאחרונה יותר ויותר נראה כאילו לא נשארת לי אימא. מה גורם לבן אדם לוותר על כל מה שיש לו ועל כל מי שיש לו בשביל זוגיות מעוותת. איך כל כך הרבה אנשים בוחרים להתפשר על זוגיות יציבה ופוחדים להיות לבד. למה אנשים כל כך נחרדים משגרה שכוללת להכין לעצמם את הקפה של הבוקר. ואיך בגיל 17 עם הורים גרושים לכולנו זה נשמע כל כך לא הגיוני, ואיך אנחנו יודעים שזה רק הגיל 17 הזה שעושה עמנו חסדי תום, ואיך אתם שוכחים שהתום הזה הוא רק האמת בפשטותה לפניי הפחד מכישלון. איך אף אחד כבר לא מרגיש את אימא של פעם? לאן היא נעלמת, למה? מה אנחנו לא יודעים?! ** לפניי מספיק חודשים בשביל לספור בשנים, דיברנו הרבה על אושר. האושר שלך בבחינה של סטטוס, מצב כללי קבוע עם מצבי רוח משתנים. ובדיעבד אני חושבת שהייתי שחקנית ופרשנית במשחק מקסים של התבגרות. ההתעקשות היפה הזו על שאושר הוא עניין של בחירה, משאירה אותנו עם אופצייה אחת- אושר הוא סטטוס של בחירה ומצב הרוח הוא שמשתנה בהתאם לנסיבות. תנו לי להפריך רגע אמת ישנה ולנסח את כל העניין טוב יותר. גישה אופטימית, הגשמות וכייף, לא מרכיבים מצב של "אושר". אושר הוא עניין של רגעים. וככה טוב. ---------------------------------------------------------------------------------------------------- זה מעצבן שאני לא יכולה לכתוב יותר ברור מה בדיוק קורה כאן, אבל זה לא מרגיש לי הוגן להעלות על הנט ג'יפה שהיא לא רק שלי. הבעיההיא שזה לא מרגיש לי נכון להעלות את זה בשום מקום, ואני נשארת להחנק עם החרא שלי ועם החרא של אחרים. אם קראתן.. אנערף.. תודה

 

[yaeli008]

את בחורה בוגרת ככ. איזה תיאור מדוייק ורגיש |פ

רח|

 

[L a t e b l o o m]

אל תודי על דברים כאלו.

באמת לא המקום לדון בדברים, יום רביעי בובה. יום רביעי. ועד אז אני אוהבת אותך.

 

[שבלולה מסטולה]

אנחנו כאלה מטומטמות XD

הבוקר היינו בת"א אני טליסמן נהר ושירה והחלטנו ללכת לים, היפי היפי הוריי, אבל לא היו לנו כפכפים אז הלכנו יחפות. ב-2 בצהריים. בת"א. עד הים. קיצר כל הכף רגל שלי כוויות ושורפת ממש... אשכרה רצנו באטרף מצל למצל.

 

[Tin Doll]

אני תכף נרדמת על המקלדת, כואב לי הכל

קמתי ב7 וחצי כדי להספיק את ההסעה שאמורה הייתה לצאת ב8 וחצי מבנייני האומה. אני לא זוכרת מתי קמתי בשעה הזו בפעם האחרונה.. כל היום רק רציתי לישון ולישון והגוף כאב וזה פשוט קשה. זה לא שלא ישנתי, נרדמתי ב1 וחצי בערך. אני בלחץ. מהכל, בעיקר. עוד שבוע וחצי אני מתחילה שנה חדשה במקום חדש, איזושהי שגרה חדשה וקצת מלחיצה ומפחידה ואני מקווה לא להכנס להתקפים שוב לא יודעת איך אקום כל כך מוקדם כל פעם ואיך אהיה עירנית ולא יכאב לי כל הגוף אז הייתי בפ"ת, יום עיון של השירות לאומי, היה נורא נחמד ומעייף ומתיש. וראיתי את מורן, החברה הכי טובה שהייתה לי.. אני כל כך נגעלת ממנה עכשיו שזה מדהים, אני פתאום מודעת להכל ומבינה שהיא כל הזמן רק הורידה לי את הביטחון העצמי. כל כך אבל. מיד אחרי שהגעתי לירושלים, ב5 וחצי בערך, נסעתי לביה"ח לבקר את סבתא.. אתמול המצב שלה היה אנוש, ואיכשהו, אולי בנס, היא מרגישה היום יותר טוב אין לי מושג איך אני אקבל את זה אחרי שהיא תמות. בינתיים כולם יודעים שאין לה סיכוי והיא כבר שנתיים במצב לא טוב והשנה עוד יותר. השלמתי עם זה.. וכמו תמיד אני מדחיקה ולא ממש כואב לי או שאני לא מסוגלת להראות כאב אני סתם פוחדת, מהכל

 

[Small talk]

../images/Emo201.gif

 

[ThE uVa]

אני חושבת שאני מתחילה להלחץ../images/Emo60.gif

עוד.. שבוע וקצת נגמר החופש. מתחיל בצפר. והייתי נורא גאה בעצמי שבכלל לא נלחצתי ולא דאגתי כל החופש, וכולם שאלו אותי אם אני לא מפחדת, שאני לא מכירה אף אחד והכל, ואני הייתי לגמרי ב"ממש לא. אני אסתדר". אבל אז זה היה כאילו.. באוויר. לא ממש ראיתי את זה קורה, אבל עכשיו היום מתקרב ואני רואה את עצמי קמה בבוקר יום ראשון ומגיעה לבצפר [אין לי מושג איך, אגב], ואני כלכך לא יודעת מה יקרה ואעע. בפגישה אתמול פגשתי אמא של מישהו שמסתבר שאני די מכירה. כלומר חבר של חברה שאני חושבת שיצא לי פעם לדבר איתו, למד שכבה מתחתי בבצפר. אז מי שאני מכירה בבצפר זה הוא, מישהי שלפני איזה שנה, כשהתעניינתי בללכת ללמוד שם, דיברתי איתה טיפה במסנג'ר, ומישהי שגם הייתה בפגישה אתמול, וכל מה שאני יודעת עליה זה איך קוראים לה ואיפה היא גרה. זה ממש מצב הזוי בשבילי, ואין לי מושג איך להשתמש בו.. עברתי בצפר פעם אחת בחיים שלי, זה היה בכיתה ז', יחד עם כולם, עם כל החברים שלי מהיסודי וכולם היו קטנים ומפוחדים. ועכשיו רק אני קטנה ומפוחדת P: האמת שאני באמת החדשה היחידה בשכבה, אני מניחה שלכיתה י', חוץ מהשניים האלה, יכנס עוד איזה מישהו, ולכיתה יב' בטח אף אחד לא יכנס. ואשכרה אין לי מושג מה אני אמורה לעשות. אני מדמיינת את היום הראשון ואין לי מושג מה לעזאזל אני אעשה. פשוט אין לי מושג איך זה הולך ואעעע. ועזבו, מה אני אלבש? זאת התלבטות רצינית! האמת שכבר לא כלכך, כי בערך כל הבגדים שלי קטנים עלי, אז אין יותר מדי אפשרויות. והחברים שלי.. שכולם יפגשו כל יום בבצפר, ואני.. לא. זה ממש קשה לי. נהינו נורא אינטנסיבים, ואנחנו המון ביחד וגם לא נמאס לנו, ואני יודעת שאני אראה אותם אולי פעם בשבוע, בסופש, כי הרי באמצע השבוע כולם נורא עסוקים ולומדים והכל, וזה מוזר לי כי.. הם החבר'ה שלי. והמגמה.. כשאני חושבת על שעת אפס ביום רביעי, לשיעור מעשי כפול, וכולם באים מנומנמים, וקונים קפה מתוק מדי במכונה, והוא רותח אבל זה בסדר כי ממש קפוא בשעה הזאת של הבוקר, ומתיישבים במעגל ומדברים על אלוהים יודע מה, או שיעור תולדות ואבי מראה איזה סרט הזוי ולא מפסיק לעצור אותו כדי להבהיר משהו, ומאחורי פירר ושני לא סותמים את הפה, מנתחים את הסרט אחד לשניה, ואני כל שנייה מסתובבת אליהם ואומרת ששומעים אפילו שהם לוחשים, ויעל לידי רושמת מלא וגורמת לי להרגיש שאני לא רואה את הסרט כמו שצריך, ואז אבי חופר לנו במוח ויורד על כמה אנשים. כשאני חושבת על זה שאני לא אהיה שם.. זה באמת עושה לי מין בחילה כזאת. והם יעשו סרטים ודווקא כשהיו לי רעיונות פתאום.. אבל סבלתי המון בבצפר, ואני מקווה שאחרי 10 שנים, סופסוף גם אני אוכל לעשות משהו טוב. ואני מקווה שאני לא אהיה מגעילה וביישנית כמו שאני נוטה להיות בהתחלה, ושאני אפתח ואשתלב די מהר [בניגוד לבדרך כלל], כי יש לי רק שנתיים..

 

[אביב מקפי]

שונאת מחזור!

אכן מקומם ביותר:\

 

[סאן שיין שלי]

"התגעגעתי, אז באתי.. חסר לכם אידיוט?"

אבא קצת אובר-עצבני. וההרגשה בבית ממש רעה, אז כן, יש כאן גם אשמה שלי. אבל כל מה שהגיע בעקבות, פשוט חסר פורפורציות, וזה באמת מוגזם. ועוד עשרה ימים. וכאילו מה?! ]: ואני חייבת לסיים יותר מידי דברים. אבל יהיה בסדר, בסדר?

 

[מKה אפורה]

הוא כזה מקסים

כל פעם שאני מדברת איתו אני פשוט מחייכת בטירוף וכל-כך טוב לי... אבל אני פוחדת ממש ממש פוחדת לראות אותו אני שונאת להכיר אנשים ככה, דרך הטלפון זו כזו טעות והוא כועס עליי כי אני לא רוצה לראות אותו, ובצדק... אני מכירה אותו כבר 5 חודשים והוא כל ערב מתקשר אליי, וכל ערב אנחנו מדברים המון... ואני עדיין לא רוצה. אני מתה מפחד כל-כך יודעת מה יקרה כשאראה אותו, ומה יהיה אחר כך אין טעם לעבוד על עצמי אני אשכרה יודעת שבתנאים הנכונים היינו יכולים להיות אפילו ביחד שהייתה יכולה להיות לנו אחלה מערכת יחסים, קלילה כזו בלי יותר מדי מטען של שנתיים, כמו שהיה עם דו סתם שיקרתי לו. הוא התקשר לפני כמה דקות ושאל אותי מה אני עושה בסופש... אם אני באה במקרה למרכז רציתי להגיד לו שאני מחר בת"א, קרוב אליו, אבל סתם שתקתי והוא שוב הציע לי להיפגש איתו כששאלתי מה יהיה בפגישה, הוא אמר שרק אני והוא באיזה בית קפה קטן וחמוד כזה ואז אמרתי לו שאני לא רוצה, והוא שוב התעצבן ושוב התנצלתי לירון, למה הכרת לי אותו?!