גיטה,איזו משימה!
קשה לי לחשוב על עצמי כעל סבתא,אבל אנסה להפעיל את הדמיון.אני מתארת לי את עצמי יושבת מוקפת בנכדים מתוקים והם שואלים אותי שאלות על חיי.אני מספרת להם היכן נולדתי ,איך באתי לעולם לאחר נסיונות רבים ומיאשים של אמי ללדת.כשהגעתי סיפרו לי שהייתי נסיכה קטנה ומפונקת לזוג הורים צעירים שרצו לתת לי הכל.עד שנולד אחי ישנתי בלילות במיטתם,הייתי הנכדה המפונקת ומאוד אהובה על משפחתי המורחבת.הלכתי ודיברתי מהר והייתי פעוטה די שובבה.כשגדלתי ונולד אחי עברנו למשק של סבא במושב וילדי המושב היו למשפחתי השנייה.הייתי אחראית ולימים תלמידה טובה ואהבתי לקרוא,לצייר ולחלום בהקיץ.אהבה גדולה אחרת שלי היתה טיפוס על עצים,בעצם הייתי ילדה די ספורטיבית ואהבתי להתחרות עם הבנים בריצות.היה לי חשוב לגרום לאמא גאווה כי היא הייתה מאוד עדינה והעריצה חוזק.והחשבתי את עצמי לילדה חזקה.הרבינו לצאת לטיולים וסך הכל זכורה לי ילדות יפה ומאושרת.ואז... קרה הרע מכל.החיים לאחר מכן מעולם לא חזרו למה שהיו לפני,אבא התחתן תוך שנה והביית הפך להיות מקום שאינו שלי ממש.המשכתי היות תלמידה טובה,ניסיתי לעשות דברים שיעזרו לי כמו לצייר,לרקוד אבל לא קיבלתי שום עידוד,להפך,די דיכאו לי את יצר היצירה.עברתי דכאונות,תהומות וגם אפאטיות,בצבא נפתחתי והכרתי חברות מקסימות,זו היתה תקופה יפה.לאחר השרות הצבאי למדתי ותוך כדי כך נישאתי והפכתי לאמא צעירה.היה קשה ועברו עלי שנים לא קלות בכלל,במהלך נישואי עברתי טיפול נפשי ששינה את חיי,עדיין כשיש לי צורך אני פונה לאותה פסיכולוגית חכמה שהצילה אותי ועזרה לי לקבל את עצמי,לעשות תהליך של השלמה ולהתחיל לתת לעצמי חיים ולא רק השרדות.יש תקווה ואסור להרים ידיים.
שהעלתה את הרעיון.
