../images/Emo122.gif
בדרך כלל, אני לא נוגעת בכדורים , אפילו לא אקמול, גם לא במגרנות הכי חזקות שלי, אני מאמינה שהגוף והנפש צריכים לייצר ולהתגבר על הכאבים בטבעיות, מאמינה בעבודה התהליכית, אז איך זה, שכבר שבוע אני לוקחת כדורי הרגעה בגללך, אמנם טבעיים, אבל בכל זאת... אפילו כשערן נהרג, שנה לקח לי לעכל את זה, חודש שלם הייתי בהלם ואלם, אבל לא לקחתי שום כדור, ועכשיו נכנסת לי לחיים כמו רוח סערה, וכבר שבוע שאני לא מפסיקה לבכות, אני קצת בוכה גם על השנה הזו האחרונה, או אולי השנתיים, שבאמת היו הרבה מעבר למה שהייתי מסוגלת להתמודד, לטוב ולרע, הכל היה עוצמתי וגדול מידי ולי לא הייתה שום שליטה. ואז בא השקט, חודשיים שקטים שהתחלתי לעכל בהם את כל התקופה הארוכה והאיומה הזו, ואת רגעי הקסם הקטנים והמאושרים. אבל ידעתי שאני חייבת לנצל כל רגע של שקט כזה ובמהירות, כי שקט כזה בחיי בדרך כלל מבשר על סערה גדולה שמתקרבת, אם רק הייתי יודעת... אם רק הייתי יודעת שהיא תבוא בדמותך, אם רק הייתי יודעת עד כמה... אם רק אתה היית יודע, אולי היית מוותר, או שמא ידעת ולמרות ובגלל הגעת?... אין לי מושג. ושוב עשיתי את הטעות הנוראה מכל... ידעתי בשניה שנכנסת לחיי בשנית שהלב שלי שלך, והכחשתי, לעצמי לחברות, שכנעתי כמעט את כל העולם שאני בשליטה שאני יודעת מה אני עושה, שאני עם היד על הדופק, רק חבר אחד וירטואלי ניסה בעדינות להוכיח אותי, ואני... מכחישה "מוכרת קרח לאסקימוסים"... ואז הגיע היום ההוא שבשיא הפשטות והקלילות נפל לי האסימון, ואיתו גם החומה, והודתי בפניך ובפני עצמי שהלב שלי שלך, זה היה קשה, אבל רק אחרי, כשכתבתי לך את שעל ליבי, המילים פשוט זרמו באופן הכי טבעי והגיוני שיש, כאילו אין דבר יותר נכון מזה, אבל אחרי ששלחתי.... לא יכולתי להפסיק לבכות, סופשבוע שלם ואני בוכה... ואז באופן מפתיע הגעת, יום ראשון בלילה, ואתה נוחת לי בחדר שינה, כל כך נבוך , כל כך כואב, כל כך עצוב, ואני, אם רק הייתי יכולה הייתי לוקחת אותך למקום שיש בו רק טוב, רק חום אהבה, כנות, רכות, שקט ופשטות, אותי, אבל אתה, כמו אז... כל כך מסובך, פוחד, מבולבל, ולי אין שום זכות להוציא אותך משם, ואני ממשיכה כבר שבוע שלם לבכות ולהתלבט אם מותר לי להושיט אליך יד ולומר לך אני שלך, כאן ועכשיו רק תבחר, כי מחר כבר יהיה מאוחר, או לתת לך להתפלש בקושי שלך וכשתסיים אולי כבר לא אהיה שלך, אני תוהה אם יהיה נכון ללחוץ אותך לפינה ולומר לך שלא אחכה לך עוד הרבה זמן, שבעצם אני לא רוצה לחכות יותר, חיכיתי מספיק. זה יגרום לך ללכת באופן סופי? או שמא אולי ינער אותך ותבין את מה שאתה ממילא כבר יודע. מפחדת, מפחדת להפסיד אותך במשחק לא הוגן, מפחדת לחכות לך, שונאת את הכאב הזה, שונאת כבר את הבכי הזה ומפחדת לשנוא אותך בסופו של דבר. הלוואי והייתי יודעת מה נכון, בינתיים אני שותקת אבל לא לאורך זמן, בקרוב מאוד אהוב שלי תהיה חייב להחליט אם אתה לוקח או בורח, כי לכאב הזה אני לא יכולה לא רוצה ולא ראויה. מקווה בשבילך יותר מבשבילי.
בדרך כלל, אני לא נוגעת בכדורים , אפילו לא אקמול, גם לא במגרנות הכי חזקות שלי, אני מאמינה שהגוף והנפש צריכים לייצר ולהתגבר על הכאבים בטבעיות, מאמינה בעבודה התהליכית, אז איך זה, שכבר שבוע אני לוקחת כדורי הרגעה בגללך, אמנם טבעיים, אבל בכל זאת... אפילו כשערן נהרג, שנה לקח לי לעכל את זה, חודש שלם הייתי בהלם ואלם, אבל לא לקחתי שום כדור, ועכשיו נכנסת לי לחיים כמו רוח סערה, וכבר שבוע שאני לא מפסיקה לבכות, אני קצת בוכה גם על השנה הזו האחרונה, או אולי השנתיים, שבאמת היו הרבה מעבר למה שהייתי מסוגלת להתמודד, לטוב ולרע, הכל היה עוצמתי וגדול מידי ולי לא הייתה שום שליטה. ואז בא השקט, חודשיים שקטים שהתחלתי לעכל בהם את כל התקופה הארוכה והאיומה הזו, ואת רגעי הקסם הקטנים והמאושרים. אבל ידעתי שאני חייבת לנצל כל רגע של שקט כזה ובמהירות, כי שקט כזה בחיי בדרך כלל מבשר על סערה גדולה שמתקרבת, אם רק הייתי יודעת... אם רק הייתי יודעת שהיא תבוא בדמותך, אם רק הייתי יודעת עד כמה... אם רק אתה היית יודע, אולי היית מוותר, או שמא ידעת ולמרות ובגלל הגעת?... אין לי מושג. ושוב עשיתי את הטעות הנוראה מכל... ידעתי בשניה שנכנסת לחיי בשנית שהלב שלי שלך, והכחשתי, לעצמי לחברות, שכנעתי כמעט את כל העולם שאני בשליטה שאני יודעת מה אני עושה, שאני עם היד על הדופק, רק חבר אחד וירטואלי ניסה בעדינות להוכיח אותי, ואני... מכחישה "מוכרת קרח לאסקימוסים"... ואז הגיע היום ההוא שבשיא הפשטות והקלילות נפל לי האסימון, ואיתו גם החומה, והודתי בפניך ובפני עצמי שהלב שלי שלך, זה היה קשה, אבל רק אחרי, כשכתבתי לך את שעל ליבי, המילים פשוט זרמו באופן הכי טבעי והגיוני שיש, כאילו אין דבר יותר נכון מזה, אבל אחרי ששלחתי.... לא יכולתי להפסיק לבכות, סופשבוע שלם ואני בוכה... ואז באופן מפתיע הגעת, יום ראשון בלילה, ואתה נוחת לי בחדר שינה, כל כך נבוך , כל כך כואב, כל כך עצוב, ואני, אם רק הייתי יכולה הייתי לוקחת אותך למקום שיש בו רק טוב, רק חום אהבה, כנות, רכות, שקט ופשטות, אותי, אבל אתה, כמו אז... כל כך מסובך, פוחד, מבולבל, ולי אין שום זכות להוציא אותך משם, ואני ממשיכה כבר שבוע שלם לבכות ולהתלבט אם מותר לי להושיט אליך יד ולומר לך אני שלך, כאן ועכשיו רק תבחר, כי מחר כבר יהיה מאוחר, או לתת לך להתפלש בקושי שלך וכשתסיים אולי כבר לא אהיה שלך, אני תוהה אם יהיה נכון ללחוץ אותך לפינה ולומר לך שלא אחכה לך עוד הרבה זמן, שבעצם אני לא רוצה לחכות יותר, חיכיתי מספיק. זה יגרום לך ללכת באופן סופי? או שמא אולי ינער אותך ותבין את מה שאתה ממילא כבר יודע. מפחדת, מפחדת להפסיד אותך במשחק לא הוגן, מפחדת לחכות לך, שונאת את הכאב הזה, שונאת כבר את הבכי הזה ומפחדת לשנוא אותך בסופו של דבר. הלוואי והייתי יודעת מה נכון, בינתיים אני שותקת אבל לא לאורך זמן, בקרוב מאוד אהוב שלי תהיה חייב להחליט אם אתה לוקח או בורח, כי לכאב הזה אני לא יכולה לא רוצה ולא ראויה. מקווה בשבילך יותר מבשבילי.
