דעתי הצנועה. אבל קודם אני אציג את עצמי, כדי להבהיר אותה, אני ארדן, אני מכשפה כבר... לפי אימא שלי מאז שנולדתי אבל לא רק, הייתי פעיל בפורום ואני מתכוון לחזור להיות פעיל. אני אישית חושב שאת המיתוס של המכשפה-אף שעיר-אוכלת ילדים, אי אפשר לשבור. זה היה חלק של אגדות ילדים שנים רבות. אבל אני אישית חושב (ויתכן שאני מתסכן להשמע גזעני משהו) שאחת הבעיות הרבות של היהודים היא שהם לא מסוגלים לצחוק על עצמם. למה אני מתכוון, אני מכשפה. אין לי אף גדול, אני לא אוכל ילדים, אני יודע מי אני. אף אחד אחר לא יגדיר שוב, מי אני. עכשיו לאנשים שקוראים בעיתון מאוד "קל" לומר, "הנה, מכשפה, זה לא סוג האנשים שלי, זה סוג אחר של אנשים." ואני חוויתי את זה פנים מול פנים כי אני חי סוג של חיים פתוחים שבהם אני לא מתבייש במי שאני (ועוד בטבריה לא פחות, עיר די דתית) אז אני אעזור לעבור בהגדרה שלי הלאה. אני עוזר לאנשים מאגית. אני מקשיב להם, ואם הדיוונציה והתחושה הפנימית שלי נכונה אני עוזר להם. והיה אירוע, לא מזמן, שאדם מסויים היה זקוק לעזרתי ומשפחתו לחצה עליו לבוא אלי, אני סרבתי לקבל אותו כי הוא היה מתנגד לאמנות הכישוף. והוא בא ואמר שהוא בא מרצונו אלי. וכמובן שהחושים שלי והווארדים שלי בחדר לא פעלו, אז הקשבתי לו, ועזרתי לו. הוא שהתנגד כה לכישוף. ומה זה קשור ליהודים שלא יכולים לצחוק על עצמם? לי בבית יש אוסף חמוד של בובות מכשפות. המיתוסיות עם האף-גדול-אוכלות ילדים. אני לא רואה יהודים עם בובות של רבנים מצחיקות נכון? למדתי לחיות עם התדמית שלי. תמיד צריך לזכור שאם מישהו לא מסוגל לראות אתכם קודם כבני אדם, ואחר כך כמכשפות מבלי שתוכלו להגן על האמונה שלכם, הוא לא שווה את הטירחה. תמיד יהיו שונאים, של הכל מכל. ארדן.
