נבלים, רשעים, ולא מובנים
ראשית, לסדרת רומח הדרקון - אני לא "מקטלג אותה", אני פשוט משווה אותה לספרים אחרים, ורואה שלנגד עיני עומד מחזה מוסר אמריקקי, מסחרי ומתחסד. רייסטלין איננו דמות, אלא מותג שנועד למשוך קוראים מסוג מסויים. הבסיס שלו, אגב, מועתק כמעט אחד-לאחד מאלריק, האנטי גיבור הראשון של ספרות הפנטזייה, שבמודע מהווה דימוי ציני להחריד של מתבגר זועם שהתמכרותו לאוננות ופנטזיות מקשה עליו ליצור קשרים אמיתיים. אך בעוד שמורקוק יצר במכוון פנטזייה פרוידיאנית עתירה באירוניה (וסמלים פאליים), רייסטלין נטל רק את הדימוי החיצוני (קוסם אפל ולבן שיער עם בעיות בריאותיות) ומילא אותו בפולחן אישיות גיקי מחד, והטפות מוסר בנוסח דרמות-הולמרק מאידך. בנוגע ל"לא מובנים" - לא התכוונתי לאותה תפיסה רלטיביסטית בה הבחור הרע הוא בסך הכל בחור טוב שחושב אחרת, אלא לנבלים של ממש, שעדיין אינם מהווים האדרה של חלומות עלובים או פסיכוטיים, ולכן מעניינים יותר כדמויות למשחק. רשע אניגמטי, לא-אנושי לא מובן וחייזרי יכול להוות תפאורת רקע מצויינת למשחקים כאלו ואחרים (משחקי אימה, מד"ב ופנטזייה אפלה, למשל) אבל הוא לא יוצר דמיות משכנעות או מעניינות למשחק. נבלים לעומת זאת, הם משהו אחר - גנבים, שודדים, טרוריסטים, סוחרי עבדים ושאר חבריא אינם דמויות "חיוביות", אך הם דמויות אנושיות ואמינות. מגנטו הרשע שמיילל "אתם לא תתחמקו" הוא פחות מעניין ממגנטו הנבל שנוצר מאוחר יותר, אך אני לא מדבר על דמויות שעברו את "קללת הטרמינטור" - מצב בו הבחור הרשע היה כל כך מגניב שהחליטו לשים אותו במוקד העניין, ובאותה הזדמנות עשו לו חינוך מחדש והפכו אותו לטוב. אני מדבר על דמויות של נבלים, שברור לנו (שחקנים, מנחה, וצופים מבחוץ) שהם נמצאים מהצד הלא-נכון של החוק והמוסר, אבל הם עדיין לא מתהדרים בתפאורת הרשע המגניב והמחסל, שהיא אידיוטית בערך כמו הפלדין-דובון-אכפת-לי. דוגמא טובה אפשר למצוא בספרים של וילבור סמית' - הוא אמנם סופר מחורבן שכותב עלילות סליזיות להחריד, אבל יש לו דרך לתאר בצורה אוהדת הן את הגיבורים והן את הנבלים. הגיבורים שלו הם יצריים ובעלי דעות קדומות ושאר חולשות אנוש, והנבלים הם בעלי פני-אנוש למרות מעשיהם הרעים. דוגמא טובה נוספת היא הידרדורתה של סדרת "שתיקת הכבשים" - בספר הראשון "דרקון אדום" הדגש הוא על החוקר, בעוד שהרוצח (דולרהייד) הוא דמות מוזרה ופסיכית אך אנושית ורב מימדית - הוא מתלבט, חושב, מרגיש. בספר השני, "שתיקת הכבשים" הרוצח הוא חייזרי ולא מובן, ומועבר דגש רב יותר לרוצח אניגמטי נוסף, חניבעל לקטר, שבדומה לרייסטלין מפגין יכולות ערסיות באמצעים גיקיים - הוא משכיל ומעודן ומתוחכם, ומחסל את הפחותים ממנו בצורות יצירתיות. "חניבעל", הירוד והדוחה שבספרי הסדרה, חוגג את תפארתו ונצחונו של לקטר, שמגשים את החלום הגיקי והופך לערס אולטימטיבי שמראה לכולם. ככל שהעלילה מתרחקת מהסיפור האנושי לטובת סגידה לרוע חייזרי, אנחנו נותרים עם הרבה פחות עלילה והרבה יותר מיצגי גועל נפש ושפיכות דמים. "רשע תוהו ברמה אפית שהורס" הוא דמות לא-מעניית בדיוק כמו דובוני אכפת לי. לאלו ולאלו אין יכולת להחזיק עלילה ולהוות דמות של ממש - בניגוד לדמויות שבאמת מנסות לייצג אישיות אנושית דמיונית.
בעצם לא אפית...אבל רעה תוהו...בגיהנום...איזה שד כזה או משהו...זה יכול להיות נחמד...זהו......