לאזארוס לונג
New member
../images/Emo101.gif המתת חסד
טללי נגע בנושא הזה היום והייתי רוצה לשמוע את דעתכם. אומנם זה לא קשור ממש לתרבות עברית, אך מכיוון שהגבולות הטשטשו בימים האחרונים, אני מרשה לעצמי לפתוח כאן את הדיון הזה. בקישור המצורף יש מגוון דעות של חולים, רופאים, רבני והוגי דעות. מומלץ במיוחד להתעכב על מאמר של ישעיהו ליבוביץ ועל סיפורו של גדעון נקש. אני מצטרף לכאן את השקפתי, שאגב חוזקה, בעקבות קריאת המאמרים הללו לפני חצי שנה. המלל הבא מתייחס לחלק מהדעות שהוצגו במאמרים שבאתר לעיל:
אני חושב שלכל אדם יש אוטונומיה מלאה על גופו וזכות להחליט מתי למות. אבל, צריך להפריד כאן בין שתי סוגיות שעולות: האחת - הסוגיה הדתית - במאמרו, כותב הרב ישראל לאו על הרשות שניתנה לאדם, ע"י הכתובים, לעסוק אך ורק ברפואה. השניה - הסוגיה המוסרית - מי אנחנו שנחליט לגבי קיומו של אחר? באיזו זכות ותחת איזו סמכות אנו רשאים להפסיק את קיומו של אחר? במאמרו,ישעיהו ליבוביץ שולל מכל ומכל המתת חסד, תוך מתן הסברים מכובדים והגיונים. אך משום מה, העדיף מר ליבוביץ לרכז את מלוא משקל טיעוניו תחת ההנחה כי מדובר בהמתת חסד שהוחלט לגביה ע"י אדם אחר ולא ע"י החולה עצמו. הוא אומנם נוגע בשאלה המטאפיסית התוהה האם לאדם יש זכות החלטה לגבי חייו, אך לטעמי, הוא עושה זאת בצורה לקונית מסיבות שאינני מבין. שהרי, זו השאלה המרכזית שצריכה להישאל. האם לאדם, הצלול בדעתו, יש אוטונומיה על חייו והפסקתם? אשמח לדעת מה הייתה עמדתו לגבי התאבדות. לדידו של הרב לאו ובחזרה לסוגיה הדתית, האוטונומיה על גופו וחייו של האדם נמצאת אך ורק ברשות האל. כך, מותר לרופאים לשכך כאבים, לרפא, להקל כמה שניתן, אך בשום פנים ואופן אין ליטול חיים. גם אם החולה מבקש לעשות כן מרופאו. בדברי הסיכום שלו מתרעם הרב לאו על העובדה כי שיקוליים אמוציונלים מתערבים בתהליך קבלת ההחלטה לגבי אופי הטיפול בחולה (במקרה הזה - גדעון נקש) לטעמו, דיונים כאלה יש לערוך "ביישוב הדעת ובכובד ראש". אני מסכים עם הקביעה הזו, אך תחת השגה אחת. אם אדם כותב צוואה ומבקש מבעוד מועד כי במקרה שיחלה במחלה חשוכת מרפא, במקרה שחייו יסתכמו בשגרה כואבת ללא סיכוי להטבה, במקרה שהוא יאבד את צלילות דעתו, אז מבקש הוא לנתק אותו ממכשירי ההחייאה - סבורני כי מחובתו של הרופא לעשות כן. כלומר, יש לאפשר המתת חסד, רק אם התנאים שלעיל מתקיימים במלואם ורק אם החולה ביקש זאת מבעוד מועד. במקרה והחולה איבד את צלילות דעתו לפני שחתם על הסכמה והתנאים לעיל מתקיימים, יש להתיר את ניתוקו ממכשירי ההחייאה לאחר דיון מעמיק ורציני בוועדה שחבריה ימונו עפ"י חוק. ועדה זו תוכל להתחשב בדעת המשפחה, אך לא במקרה שתתבקש לעשות חסד עם עצמה ולא עם החולה. הועדה תשמע טיעונים של רופאים לגבי אפשרות ריפוי המחלה בעתיד, לגבי אופי הכאב בו שרוי החולה ולגבי מידת ההצלחה של הטיפולים בו. יש לקבוע בחוק מחסומים והליכים בירוקרטיים מאוד ספציפיים שיש לעבור, כך שהסיכוי שתתקבל החלטה פזיזה או שגויה יקטן בצורה משמעותית. יש לאפשר המתת חסד רק במקרה ואפסו כל הסיכויים ורק במקרה שמותו יעשה עימו חסד, לא עם החברה ולא עם המשפחה. אני יודע שאנחנו נתקלים כאן שוב בסוגיה המוסרית, אבל אם אפסו הסיכויים לריפוי, אם דינו של החולה לסבול מוות נורא ביסורים מתמשכים - האם זו לא מחובתנו להקל עליו (תחת התנאים המחמירים שכתבתי למעלה)? אגב, באשר לטיעון "המדרון התלול" שעליו כתב אלכסנדר לאו, רופא משקיף במשפט נירנברג, טיעון המשקף את החשש מלקיחת הזכות לחיים בידי אחר - זה בהחלט טיעון שיש לתת עליו את הדעת, אך לא בגינו יש לבטל את זכותו של אדם למות כרצונו ובכבוד. אני יודע שבאישור חוק "המתת חסד" אנו נהלך על חבל דק בכל הנוגע לעניין זה, אך אם החוק יהא ברור וספציפי, אם נערום מספיק "קשיים" ומחסומים שיש לעבור (תוך התחשבות בגורם הזמן) ואם נשכיל להשאיר את הזכות הזו מצומצמת ככל האפשר (גם במחיר מניעת בקשה של חולה מסוים) - הרי שהטיעון הזה בטל. בסופו של דבר, אני חושב שהדבר הכי מוסרי בעולם הוא לתת לאדם להחליט לגבי חייו וגופו. אשמח לשמוע דעות אחרות בנושא.
טללי נגע בנושא הזה היום והייתי רוצה לשמוע את דעתכם. אומנם זה לא קשור ממש לתרבות עברית, אך מכיוון שהגבולות הטשטשו בימים האחרונים, אני מרשה לעצמי לפתוח כאן את הדיון הזה. בקישור המצורף יש מגוון דעות של חולים, רופאים, רבני והוגי דעות. מומלץ במיוחד להתעכב על מאמר של ישעיהו ליבוביץ ועל סיפורו של גדעון נקש. אני מצטרף לכאן את השקפתי, שאגב חוזקה, בעקבות קריאת המאמרים הללו לפני חצי שנה. המלל הבא מתייחס לחלק מהדעות שהוצגו במאמרים שבאתר לעיל:
