קיטור לרביעי

[mitmit11]

 

[shirush35]

mama

קראתי את מה שכתבת כמה פעמים, אין ספק שבכל קנה מידה הסיטואציה שתיארת היא נוראית, נוראית לו, ונוראית לך , ולנו כאמהות מאד קשה להכיל מצבים חברתיים שהילדים שלנו לא שותפים או יותר גרוע, סובלים.
אני, כמו השאר , הייתי שוקלת כן מעבר כיתה, לא רק מהסיבה שציינת, אלא גם בגלל שזה עדיף כל עוד הוא צעיר, כי הצקות קטנות עכשיו יהפכו להצקות גדולות וחרמות מזעזעות כל עוד הוא עם אותה הקבוצה. יתכן ושינויים קשים לו, מצד שני להישאר במצב הזה גם לא עושה לו טוב.
אני אולי אומרת כאן משהו לא פופולרי אבל באמת נשמע שהוא המאיס את עצמו מול שאר הבנים, וילדים הם "עם" עם פתיל קצר, ברגע שמישהו לא ישתלב מהר הוא די מהר מוצא את עצמו בחוץ, אין לי ספק שצריך כאן עבודה אינטנסיבית של המורה והיועצת והרבה שיעורים של קבלת השונה.
אני גם הייתי שוקלת סייעת שתעזור עם תיווך, עבודה רגשית זה נהדר ובטחון עצמי אמנם נבנה ככה , אבל יש גם חלק נכבד בבטחון העצמי שנבנה ע"י תגובות מהסביבה להתנהגות שלי ולי נשמע כרגע שהוא מבולבל ולא מוצא את ההתנהגות הנכונה מול הקבוצה, כאן כלי התיווך יכול לשפר פלאים את המצב.
והכי חשוב! זו לא אשמתך! ממש לא! את מתארת מצב לא פשוט ועצוב מאד, ואני סומכת עלייך מהיכרותי עם הדמות שלך כאן בפורום שאת תדעי טוב מאד לשנס מתניים ולחשוב מה יהיה הכי נכון עבורו, יהיה כאן כנראה הרב ניסוי וטעייה אבל בסוף משהו יקלע, משהו יסדר, אם יהיו לו 2 חברים טובים עשית המון.

 

[shirush35]

ועוד מחשבה שעלתה לי לראש....

אולי דווקא זה שהבאת את הדברים הנוספים הדגישו עוד יותר את השוני שלו, אולי להגיע כמו כולם, וכמו שאומרים "לזרוק אותו למים" לא מתוך רוע או אכזריות, אלא ממקום שוויוני, שהוא בעצם כמו השאר ....

 

[פיירפליי]

איפה ההורים של הילדים האלו?

למה הם לא מתערבים?

 

[פיירפליי]

עכשיו כשקראתי שוב

משום מה חשבתי שכבר עברתם כיתה, אבל אני רואה שלא. למה???
כמו שכתבו פה - נתתם לו כלים אבל זה לא יעזור עם הילדים הנכחיים. תחליפו כיתה, או יותר טוב - תחליפו בית ספר. כמו שכתבו פה - מגיע לו לוח חלק. ניסיתם מה שאפשר. ילדים לפעמים זה חראות, הגיע הזמן לעבור הלאה.

 

[תושה]

חשבתי עלייך ועליו חצי לילה

מאמא יקרה, עצוב לי מאוד לשמוע.מאוד.
כמה מחשבות שהיו לי:

קודם כל, כן, הייתי עוברת כיתה. לגמריי.

כשאני רציתי שהדר יחליף חבר (הוא "התאהב" בילד אלים אלים ומגעיל, עם אמא בהתאם...), בחרתי ילד אחר שנראה לי מתאים, וממש ריכזתי את כל המאמצים שלי בו. יזמתי מפגשים, ארבתי לאמא אחרי הגן. התקשרתי עם הצעות שקשה לסרב להן ("אני לוקחת את הילד לקלונוע מחר ב 11:00 בבוקר. אולי X רוצה להצטרף?"). אם זו אמא עובדת שצריכה לפעמים עזרה אחר הצהריים, היא תעודד את זה. חשוב בעיני שזה ילד אחד (או שניים) שאליו מופנים המאמצים, שאיתו נבנה הקשר. לאט לאט, צעד צעד...

הייתי משתדלת להתפנות אליהם באותו אחר צהריים (ברור לי הקושי עם עוד שתיים....), ולהפעיל אותם קצת. במקביל,להאזין, לתווך, להתבונן באינטראקציה.. לבנות להם אוהל בסלון משמיכות. לעשות איזו יצירה מטורפת... דברים שהם כייפים מאוד, שלא עושים אצל אף אחד אחר.

עוד דבר אני מאמינה גדולה בכוח החיברות של כדורגל. בבי"ס, בהפסקה, אלה שיודעים לשחק כדורגל... תמיד מוצאים את הדרך שלהם למגרש, ויש שם איזשהוא בונדינג. ונוצרת קבוצה.
אנחנו מתכוונים לשלוח את הדר לחוג כדורגל בשנה הבאה, כי בעינינו זה כלי חברתי אצל בנים בגילאים האלה. אם זה מתאים לך... הייתי מחפשת חוג, עם מדריך שהוא כריזמתי, אמפטי ונבון. ומשתפת את המדריך בתמונה המלאה ובציפיות שלך, ונותנות לו להוביל את הקבוצה בהתאם.

ודבר נוסף: קצת רחוק, אמנם - אבל קייץ ותכף חופש: אתם מוזמנים אלינו לפליי דייט. הדר קצת יותר קטן ממנו ,אבל כל מי שמוכן לשחק איתו בפליימוביל, מגיל 4-140, יתקבל בשמחה.

בהצלחה. לילד שלך יש גב עצום מהמשפחה שלך ובזכות האהבה שלכם, וזה יתן לו את הכח בחיים. אני מאמינה בו, בכם.

 

[סו ורד]

לגבי הכדורגל

אני ראה ממרומי שנה בבית הספר כמה נכון מה שאת כותבת

 

[shirush35]

מסכימה מאד לגבי הכדורגל

זה האמת אירוני שאת מציינת...
אני הרי מתחילה לחנך כיתה י' של חינוך מיוחד שכולם עם חצי רגיל מחוץ למסגרת ולכן לא יגשו לבגרויות, מיותר לציין שמגיעים ממשפחות לא מתפקדות.
ביום שעשינו קליטה לתלמידים היה מאד מעניין שמתוך 15 בנים בערך 10 אמרו שאוהבים כדורגל בדרך זו או אחרת, חלקם משחקים להנאה, חלקם משחקים בנבחרות נוער, חלקם רואים ב TV, ואז באמת הבנו שיש משהו במשחק הזה שמגדיר מעמד וגם מייצר בריחה לאלה שלא מסתדרים, זה מייצר שפה משותפת גם עם תלמידים שאנחנו פחות מסתדרים איתם.
החלטנו בשיתוף עם המנהל שהם יקבלו פעם בשבוע סדנה של תרפיה בכדורגל ( כן , יש דבר כזה, ובתור כיתת חינוך מיוחד יש לנו יותר תקציבים) כי זה פשוט מעלה בטחון עצמי ומייצר גיבוש וקרבה.

 

[mother cat]

היתה לי ילדה כזו בכיתה ביסודי...

בכיתה ד' עברנו עיר והגעתי חדשה לכיתה. היתה לנו ילדה בכיתה, קראו לה ויולה. משום מה כולם אהבו לשנא אותה. אף אחד לא דיבר איתה. טענו שהיא מסריחה. טענו שיש לה כינים. סרבו לשבת לידה. התעללו בה בדרכים שרק ילדים יודעים... אני לא יודעת ממה זה התחיל כי כל הכיתה היתה יחד כבר 3 שנים, והרבה היו יחד מהגן. אני חושבת שהיא באה מבית מאד עני וצחקו עליה על זה (לא שאנחנו היינו עשירים...). אני לא יכולה לדעת אם היו לה בעיות בלימודים או משהו - כי כשאני הכרתי אותה היא כבר היתה כל-כך עמוק בהתעללות שלדעתי זה פגע ביכולת שלה ללמוד.
&nbsp
בשלב כלשהו, חברה טובה שלי ואני ניסינו לעשות מבצע "להיות נחמדות לויולה". ניסינו לדבר איתה, ניסינו לשתף אותה. אני חושבת שזה היה בסביבות כיתה ה'. ואת יודעת מה? חוץ מזה שהכיתה כולה לא שיתפה פעולה (היינו יחסית מקובלות והאמנו שנוכל לגרור את כולם אחרינו. זה לא הצליח), גם היא לא שיתפה פעולה. אני זוכרת אז שזה די שבר את ליבי שאנחנו מנסות והיא מגיבה אלינו די בעוינות. בראיה של אישה מפוקחת יותר אני חושבת שאחרי שנים של התעללות היא פשוט לא האמינה שאנחנו באמת רוצות בטובתה ולא ידעה איך לאכול אותנו.
&nbsp
קראתי את כל מה שכתבו לך, ואני מסכימה במאה אחוזים עם מי שאמר לך להעביר בית ספר. בהסתכלות אחורה, אני חושבת שבשלב כלשהו "סימנו" אותה, וברגע שהיא סומנה, כבר אי אפשר היה להשתחרר מזה, ואם היא היתה מתחילה מחדש במקום שלא מכירים אותה, אולי זה היה עוזר.
&nbsp
סיפרתי לך על ויולה גם כי אני רוצה להדגיש שבעיני את צריכה להוציא אותו עכשיו מבית הספר הזה - כל עוד יש לו המוטיבציה, היכולת, הכוחות הנפשיים ליצור קשרים חברתיים. בשלב שאני הכרתי את ויולה, כבר היה מאוחר מדי לדעתי - היא היתה מאד כבויה, כאילו כבר קבלה בעצמה את הדיעה של הכיתה עליה ולא האמינה שניתן לשנות...
&nbsp
ועכשיו שנזכרתי בזה אני סקרנית לדעת מה עלה בגורלה. היא נעלמה בחטיבה, לא יודעת לאן. מקווה שלמקום שקיבלו ואהבו אותה.
&nbsp
חיבוק ענק. את אמא מדהימה, ושלא תפקפקי בעצמך.

 

[מילקי בננה]

אולי צריך לעבור בית ספר ?

כמה שזה נשמע דרסטי אם שום דבר לא עוזר וכבר תקופה ארוכה אולי שווה לעבור בית ספר ולפתוח דף חדש שם

 

[mitmit11]

מרפי הב^%$^&^#%&*&^U*

אז מה אם כתבתי כמה היה לי יום מוצלח אתמול

אז צריך להתנקם כל כך בגדול

החצי יצא אתמול עם חברים. נכנסתי למיטה ב-23. שמעתי את הצפרדעון מתעורר. ניסיון העבר הבהיר לי שהוא חירבן אבל כבר הצלחנו להחליף לו אחרי שנרדם חזרה בלי שיקום. חצי שעה הוא מתקשקש במיטה ואז מתעורר קומפלט. מה זה קומפלט

היה ער עד ארבע וקצת. החצי חזר לקראת שתיים. הילד לא הסכים להישאר איתו. בכל פעם שברחתי למיטה הוא רץ אחרי בהיסטריה. ישנתי עקום על הספה עד הבוקר יחד איתו (מאמינה שנרדמנו סביב ארבע וחצי, כלומר שעתיים שינה).
כשהתעוררתי נכנסתי למקלחת ואז הוא התעורר. צווחות אמא אמא כאילו שמו השני הוא מרקו. זה כלל סצינת בכי והשתטחות + רתיעה קיצונית מהחצי. בסוף הוא ישב על רצפת המקלחת וחיכה שאצא. על הדרך כבר לקחתי אותו לגן ואמרתי להן שיתנו לו לישון קצת בבוקר כי הוא לא ממש ישן בלילה.
שיניים ארורות ומרפי המנ^&$#^&

 

[mother cat]

אני איתך - שיניים זה פשע נגד האנושות!!!!

אני באמת לא מבינה למה צריך כל-כך הרבה שיניים. הגורה מסתדרת נהדר עם 8 שיניים קדמיות מתוקות. היא אוכלת הכל, וגם מצליחה לנשוך כשבא לה... למה היא צריכה עוד טוחנות? ואחר-כך ניבים?
חבל. ככל שיש יותר שיניים יש גם יותר מה לצחצח, יותר מה לעשות סתימות אצל רופא שיניים... יותר מה לעקור כשממש ש נזק... 8 שיניים. זה כל מה שצריך בעיני!

 

[mitmit11]

המחאה לקיץ הקרוב - לא צריך שיניים

 

[mother cat]

 

[הייזל גוון]

ההורים של בן-זוגי

שנתיים וחצי גרנו עם הגורה בבית הורי לחסוך כסף. זה גרם להוריו להיות פחות מעורבים, כי כדי להגיע, הם בעצם היו צריכים לבוא להורי. אין יותר מדי קשר בין המשפחות, כי אין הרבה שפה משותפת.
סוף סוף חסכנו מספיק, וקנינו דירה, ועברנו אליה - זה הרבה יותר קרוב להוריו עכשיו. 4.5 ק"מ מהם. יותר קרוב אליהם מאשר להורי.

הם לא באו לראות את הדירה. לא לפני שעברנו, לא אחרי.
"מזל" שהיו רקטות - זה גרם להם להתקשר אלינו ולשאול מה קורה. הם לחוצים בטירוף. לא כל כך עלינו, אלא על עצמם. ולכבוד זה, הם מסתגרים.
לא רוצים שנבוא אליהם (ביטלו את היום הולדת של חמותי, כי "עדיף שכל אחד יהיה בפינה שלו..."). לא רוצים לבוא אלינו, מאותה הסיבה. וזה לא שחסר מיגון: אצלנו יש מקלט, אצלם יש מקלט, אנחנו לא גרים בעוטף עזה. יש בממוצע 1-2 אזעקות ביום, וכשזה קורה, פשוט יורדים למקלט וזהו. הם טוענים שאצלם המקלט עמוס בג'אנק והדיירים לא התארגנו להעיף אותו לרגל המצב - אבל הרי יש גם חדר מדרגות! וחדר המדרגות שלהם ממוגן היטב. אין שם חלונות בכלל.

דירה חדשה, הילדה לא בגן בגלל המצב, בן-זוגי מגוייס למילואים, ואני עוד מנסה בתוך כל זה לעבוד קצת (אני עצמאית). באמת שיכולתי להסתייע בהם קצת, שיבואו לשחק עם הקטנה. אבל לא. "עדיף שכל אחד יהיה בפינה שלו".
התוצאה - אנחנו יוצאים החוצה כמעט כרגיל. אני הולכת עם הקטנה לגינה, והולכת איתה לקנות דברים. ההורים שלי מגיעים די הרבה, ויש להם נסיעה הרבה יותר ארוכה. ואת סבא וסבתא שלה, שגרים במרחק 5 דקות נסיעה, הקטנה לא רואה בכלל.